טהרן על הכוונת

בסוף, זה יגיע לאיראן. נכון, זה נשמע דמיוני, על גבול הפנטזיה, כמעט לא מציאותי: למי תהיה התעוזה לשלוח מפציצים לטהרן, בוודאי לא אחרי שצבא כוחי ועוצם ידי התגלה כמעט חדל כל יכולות בשמחת תורה. אך ניתן להעריך כי בסופה של מערכה, לא יהיה מנוס.

נדגיש: מדובר בהערכות בלבד ולא במידע. אבל החיצים כולם מכוונים אל הפרק הסופי במערכה הנוכחית, שזירתו ככל הנראה תתרחש על אדמת איראן.

תקיפה משמעותית באיראן תהיה נכונה מכל הסיבות שבעולם, אך לפני הכל כדאי לשים לב אל זו האישית: בנימין נתניהו מבין לאחרונה שמלחמת ההישרדות שלו כראש ממשלה מתנהלת בימים אלה על הגבול הבלתי אפשרי ששרטט עבורו הרחוב הישראלי. החריש העמוק לאורך תקופת הרפורמה המשפטית מנביט זרעים בכל פינה. תריסר שבועות מפתיחת המלחמה, ודעת הקהל לא מחבקת את נתניהו בשום צורה.

יתרה מכך: כואב לומר זאת, אך ראש הממשלה יודע זאת היטב. אין לו סיכוי ממשי להשיג ניצחון מכריע בעזה. המציאות ברצועה שורפת את נפשנו מכאב, אך היא מנטרלת כל יכולת להציג הישג אמיתי שיותיר את נתניהו בשלטון. אנו נתונים בעיצומו של העשור התשיעי של המלחמה, ועזה עודנה מתנהלת מתחת לאדמה. הודעות דובר צה"ל שמתרברבות על אודות מכת מחץ שתונחת על כוחות האופל יצאו מכלל פרופורציה, ובינתיים הצמרת הביטחונית והמדינית של חמאס חיה ובועטת עד כאב.

עם זאת, בכל יום עושות שיירות מסוקים את דרכן לבתי החולים, ובהם חיילים שרגליהם נקטעו, ידיהם נגדעו או שהם הלומי נפש. לשטֵחַ את עזה זה אכן הישג. להחזיר אותה לתקופת האבן זה נהדר. אך כשחמאס שומר על יכולותיו גם בשבוע הנוכחי, העורף הכלכלי שלו בקטאר עתיר שומנים כרגיל והגיבוי מאיראן בלתי מוגבל, ההנהגה הצבאית שלו חזקה, תשתיותיו אדירות ואמצעי הלחימה שלו מכילים כמות בלתי נתפסת בעוד שהוא מנהל במקביל להפצצות הישראליות מערכת חיים מאורגנת להחליא של מדינה תחתית שלמה שנחשפה רק עתה לעיני ישראל – קשה להכתיר את כל הפעולות החשובות שישראל ביצעה עד כה כהישג ממשי, שעה שאנו עושים את דרכנו יום יום בהלוויות אל בתי העלמין.

חשוב להדגיש: מנהיג חמאס יחיא סינוואר אינו טורד את מנוחתו ולו לשבריר שנייה בדאגה לשלומם של מיליון וחצי האזרחים שהוגלו בעטיו מביתם, או בעשרות האלפים שנהרגו או שייהרגו תוך כדי הלחימה שאליה הוא גרר את עזה.

במציאות הזו, כשבעורפו נושפות משפחות החטופים ובכל יממה מתווספות שורות חדשות וכואבות בבתי הקברות המספרות על חיים צעירים שנקטפו ונטמנו תחת תלוליות עפר רכות, אין לנתניהו אפשרות להציג כל ניצחון.

מלחמה כפולה

ומאחורי כל אלה, היד שמנענעת את המזרח התיכון כולו, מסוריה ומלבנון, מתימן ומעירק, היא איראן. ראש הממשלה יודע שהיכולת היחידה שלו לקבע את מעמדו בשלטון היא אך ורק אם יצא למבצע צבאי נועז, מסוכן ואמיץ, שבמסגרתו מפציצים ישראליים ייכנסו לאיראן ויכתשו מטרות אסטרטגיות וגרעיניות באופן שיהיה בו כדי לפרוע את שטר החוב ממדינת האייתולות.

על פי פרסומים זרים היו תכנונים מדויקים למבצע שכזה. בינתיים הוא לא יצא אל הפועל אך עדיין לא מאוחר. כל עוד לא ייפגע ראש הנחש הפרסי, לא נוכל להציג תוצאה של ממש במערכה הנוכחית.

וכאן אנו פוגשים את נתניהו במלחמתו הכפולה: הישרדותו הפוליטית מטרידה את מנוחתו, ומנגד ההבנה המחלחלת בו שאם אינו רוצה לקבור בכל יום עוד ועוד צעירים לא יהיה מנוס מהגעה לפרק סיום הולם באיראן.

לא ברור אם הדברים אכן נשקלים הלכה למעשה בימים אלה, אך הסימנים מוכיחים שהגחלים לוחשות בכיוון האיראני. איראן בחרה להודיע השבוע על מחיית תל אביב אחרי חיסולו של בכיר משמרות המהפכה בדמשק, איש הקשר שלה עם חיזבללה ומי שעמד מאחורי משלוחי הטילים המדויקים לדרום לבנון, ובמקביל, העיתוי של התקיפה הישראלית בעומק מעוזי איראן-חיזבללה, יש בו כדי ללמד על שינוי מגמה בצד הישראלי.

חשוב לזכור שאיראן מביעה תמיכה גלויה בחמאס ובחיזבללה מאז שמחת תורה, למרות שהיא כרגיל שומרת על עצמה בצללים, וממאנת לפתוח בחזית עם ישראל וארה"ב בגלוי. אך גם הקווים הללו כבר נחצו, באופן יחסי. התקיפות של אוניות בים האדום מכיוון החות'ים בתימן צברו השבוע חיזוק בדמות תקיפה איראנית ישירה, כך לפי גורמים אמריקניים, לספינה בעלת קשר לישראל שהפליגה באוקיינוס ההודי; הירי המסיבי מכיוון דרום לבנון בידי חיזבללה נמשך השבוע ואף התעצם; אך גם אם התבצעו תקיפות סייבר המיוחסות לישראל שפגעו בתחנות הדלק באיראן ליום-יומיים, והאמריקנים תקפו השבוע מהאוויר מיליציות שיעיות הנתמכות בידי איראן על אדמת עירק בתגובה לפגיעה בבסיסיהם, זו עדיין לא התקיפה הממשית שאליה יש לחתור.

ישראל מאותתת לאיראן כי הפגיעה בה באמצעות שליחים המזוהים עימה היטב, היא חציית קו אדום. וכפי שבמשך שנים ארוכות, מאז מלחמת לבנון השנייה, נמנעה ישראל מפגיעה באתרי ייצור נשק על אדמת לבנון, ועתה המדיניות השתנתה, ייתכן מאוד שהחשש מפני פגיעה עוצמתית בישראל כתגובה איראנית לחיסולו של מוסאווי, שעלולה לבוא בדמות ירי מסיבי מאוד לצפון או לכיוון אסדות הגז, כמו גם אפשרות שעליה דנים בכובד ראש של חיסול מול חיסול של אישיות ישראלית בכירה על אדמת ישראל או בחו"ל, יובילו למבצע שירסן אחת ולתמיד את איראן.

שלא נטעה: היו וישנם עדיין קולות מתונים הקוראים להמשיך במדיניות של חמאס ורצועת עזה תחילה. הללו מזהירים מפני הסתבכות כפולה במלחמה אזורית נרחבת עם העולם המערבי שיתפוס את ישראל כמי שיורה ללא אבחנה בכל החזיתות, ובמקביל תובל ישראל למצוקת חימוש אפשרית, והזירות הרבות והמסחררות שייפתחו יאתגרו את יכולותיה.

גירוש באבוקות ובמקלות

ואכן, נרצה או לא נרצה, אנו בפתחה של מערכה רב זירתית שהצפון יהיה חלק ממנה. כל השרים מוגי הלב שהזהירו את נתניהו שלא לתקוף את לבנון וסייעו להפיל את תוכנית מתקפת המנע שאליה דחף שר הביטחון גלנט, מבינים כיום שבמוקדם או במאוחר תיכנס ישראל ללבנון, מהאוויר, מהיבשה או משני הכיוונים גם יחד. הסימנייה מוצבת עתה ביומן על אמצע-שלהי ינואר כמועד שבו כבר נהיה בעיצומו של מבצע להחלשת חיזבללה בדרום לבנון ולהסגת כוח רדואן אל מאחורי נהר הליטני.

לאיש אין ספק שהמערכה בלבנון תתנהל אחרת. מרחק שנות אור ממבצעי תקיפה נקודתיים ומדויקים בטהרן, ואולי אף לא דומה לפעולות שמתרחשות כעת בעזה. אבל זהו ניתוח כואב ומסוכן מול חיזבללה שהוא בלתי נמנע. לצד התובנה שלבנון היא הזירה הבאה, חשוב לזכור מי עומד מאחורי נהרות הדם שגרמו לקריסת הביטחון בישראל. עם איראן, שלוקחת את הזמן ומגיבה בשחמטאיות מדודה מחד גיסא, ומאידך גיסא מנהלת מלחמה עקיפה עם ישראל, יש צורך בפעולה אווירית שתפעל את פעולתה למאה השנים הבאות.

אם משימת ההרתעה הזו לא תבוא מתוך אומץ לב ורצון להציל את ישראל מידי ממלכת הגרעין הפרסית, שמתקרבת לאטום בצעדי ענק, אולי הטריגר של נתניהו יהיה בשאיפתו התמידית להצלת כיסאו כראש הממשלה.

גם נתניהו מבין כיום כי אם הוא לא ינהל מבצע שינחית מכה שתדמה בנועזותה ובשבירת השוויון שבה למלחמת ששת הימים, הוא יגורש באבוקות ובמקלות מלשכתו על ידי מאות אלפי אזרחים נזעמים. זו לא טעות: לא יהיה צורך במיליון מפגיני מרכז-שמאל, כי מי שידיחו אותו מכיסאו בהיעדר פעולה משמעותית לחיסול ראש הפתנים הטהרני, יהיו מאות אלפי מצביעי ימין, שומרי מצוות ואפילו חרדים שידרשו את ראשו הפוליטי.

ומי יודע, שמא משמיים סוללים עבורנו את נתיב ההצלה של עם ישראל דווקא בנתיב הנפתל של הישרדות נתניהו, ובסופה של מערכה שהסתר הפנים בה רב על ההארה, ישרור בחסדי שמיים שקט לשנים רבות במזרח התיכון.

מו"מ נינוח

מלחמת בראשית, או 'מלחמת נתניהו' כפי שאויביו הפוליטיים מכנים אותה, חצתה עוד שבוע ביעף. חמאס מושך בחוטים וידו, לצערנו, על העליונה. ברמה המלחמתית: תוך ניצול העיר התחתית והמנהרות שנחפרו לאורכה ולרוחבה של רצועת עזה על פני מאות קילומטרים, המחבלים יוצאים מאלפי הפירים, משגרים טילי נ"ט לעבר כוחותינו, מטמינים מטענים וממלכדים צירים. האבדות הרבות הן לא מירי צלפים ומלוחמת פנים אל פנים, כפי שניתן היה לחשוב, אלא בעיקר מפעולות אלה שנראה כי הן בגדר מים שאין להם סוף.

משמיים גרמו שעיניהם של גורמי המודיעין והצבא טחו מֵראות את הנתיבים הרחבים והמבנים המסועפים ורבי הקומות, שנבנו מתחת לעזה כולה, מצפונה ועד מדבר סיני, כולל מעברים וחיבורים לסיני, תחת כפות רגליהם היחפות של יושבי רפיח. אין פתרון להחרבת המנהרות הללו בלי מאות מיליארדי שקלים, שלאיש אין מאין להביא. חיסולה של עזה תחתית תדרוש פעולה של חודשים ואפילו שנים.

זו הסיבה שסינוואר יושב לבטח, והוא רגוע ושלו. בזהירות המתבקשת נציין, על פי פרסומים זרים, כי סיירת מטכ"ל נוכחת בעזה כבר מיומה הראשון של המלחמה והופכת אבן על אבן במטרה להגיע ליחיא סינוואר. אך ככל שחולפים הימים מובנת יותר ההגדרה 'עזה תחתית'. זו עיר שלמה במלוא מובנה ומשמעותה. רבבות סינים הגיעו לחפור את מנהרות הקו האדום של הרכבת הקלה בתל אביב, ובשנים כה רבות לא הצליחו להגיע לתפוקה שאליה הגיעו מחבלי חמאס בתקופה קצרה יחסית להיקף הבנייה האדיר שהולך ומתגלה, המעניק מרחב חופשי לצמרת הארגון. לא פלא שגם כשכוחות סיירת מטכ"ל מחפשים אחריו בנרות, סינוואר נע ללא הפרעה ברחבי עזה, מצפון לדרום, ומפקד באותה עוצמה ממערך הבונקרים שתחת האדמה.

הפליטים והאזרחים כידוע אינם גוזלים את שנתו. איש מההרוגים, שרובם מחבלים ברמת רס"ר שהוקפצו בדרגתם כדי להגביר את רוח הלחימה, לא טורד את מנוחתו. המסר שסינוואר משדר לעולם כולו הוא שיש לו זמן. הרבה זמן. דלק לא חסר לו כדי לשרוד במנהרות, המשאיות ההומניטריות נבזזות על בסיס יומי בידי חמושי חמאס, וכל שנותר לו הוא להעביר למתווכים השונים שקלפי המיקוח שבידו, בדמות החטופים שחלקם הגדול, ככל הנראה, עדיין בין החיים, הם הטובים ביותר שאי פעם החזיק.

בינתיים, חבורת המיליארדרים החמאסית ממשיכה לנוע בחופשיות ברחובות קטאר, מאות מיליארדי שקלים מקופתן של ישראל וארה"ב נשפכים ברחובות עזה, אך המדינות הערביות כולן צופות בישראל וחוזות במסת האש הגבוהה לעומת התוצאות המועטות ביחס למיטוט החמאס ואובדן בכיריו.

על הרקע הזה, הנוח מאוד לסינוואר, נכנסה קהיר לתמונה. אף שבתחילת השבוע שעבר עוד ישבו שליחיה של ישראל עם מתווכים קטאריים בוורשה, הרי שבפועל שום דבר בשיחות לא התקדם. נראה שלקהיר יש כוח רב יותר נגד חמאס. עדיין לא מספיק ברור כיצד מצרים חזקה יותר לעומת קטאר עתירת הממון, אבל אלה הן העובדות שהדיהן מגיעים משולחנות המו"מ. ייתכן שבכירי חמאס אינם רק אורחים בדוחה, אלא מושכים היטב בחוטים של הבירה הקטארית. קהיר לעומת זאת מחזיקה בקשרים קרובים יותר עם חמאס ברצועה, ומנהלת מגעים כמעט ישירים עם מנהיגי הארגון בעזה.

המתווה המצרי העלה על השולחן עסקת חטופים חדשה שכוללת את שחרורם של כארבעים חטופים בתמורה להפוגה בת שבוע עד שבועיים, זאת בעוד שרק בשבוע שעבר דנו נציגי ארה"ב, ישראל וקטאר בעסקה של כולם תמורת כולם. דהיינו, שחרור כלל החטופים שנותרו בידי חמאס תמורת שחרור כל האסירים הפלסטינים שכלואים בישראל. בכך לא תמו הדרישות של סינוואר, שדרש גם נסיגה מלאה של צה"ל מהרצועה עם הפסקת אש ללא הגבלה, והקמת מה שהוגדר כ'ממשלת מומחים' ברצועת עזה, שתורכב מאנשים 'ניטרליים'.

השינוי היחיד בין העסקה הקהירית לזו הקטארית הוא שחמאס מוכן לשמוע על שלביות. בשלב הראשון לשחרר את ארבעים החטופים הראשונים, ומאוחר יותר להגיע לעסקה כוללת, שסינוואר מעריך כי יגיע אליה במוקדם או במאוחר, בלחץ בין־לאומי חיצוני או בלחץ שמפעיל מטה החטופים.

בקבינט נשמעו השבוע קולות המתנגדים להצעה שהציגה מצרים, בטענה כי רגע אחרי שיסתיים שלב ההפוגה ושחרור חלק מהחטופים, תידרש ישראל להמשיך מייד אל השלב הבא, על אף אי השגת יעדי המלחמה. גם פירוק שלטון חמאס ברצועה לא מובטח, כי לאיש אין מושג אמיתי מי מחברי הממשלה המוצעת – אם בכלל יהיה לה כוח מעשי והיא לא תהיה לתצוגה זמנית בלבד – עלול להיות שפוט של חמאס, ולהתהפך על ישראל ברגע שזו תיסוג מהרצועה.

אלא שאף גנרל או אלוף, שלפניו תהיה דילמה של הצלת ארבעים יהודים על הכף, לא יגיד 'לא', גם במחיר של עצירת המלחמה, למרות שכל דרדק יודע שבזמן ההפוגה ימולכדו מעברים ופירים, חמאס יתחמש באין מפריע, והוא יהיה חזק יותר בשלב הבא של הלחימה.

מנגד, גם סינוואר משדר לקטארים ולמצרים נינוחות. הוא לא טועה כשהוא דורש מהם לא למכור אותו בזול מדי לאמריקנים ולישראלים. יש לנו די תחמושת ואורך רוח, הוא אומר, ולצערנו גם אינו טועה. דובר צה"ל נוטה להעצים את הפגיעות בתשתיות חמאס, אבל בפועל הצבא המהולל, אימפריית כוחי ועוצם ידי, מתגלה כחסר כל יכולת מול הבכירים שיושבים לבטח בעיר המנהרות.

וכאמור, הקולות בקבינט קוראים היטב את המפה וטוענים כי חסר גפרור אחד שיגרור את האזור כולו לתוהו ובוהו, מלחמת הכל בכל. החלום הפנטסטי של יושבי הקבינט היה להקדיש את החורף למלחמה בעזה ואת הקיץ לצפון, אלא שזו אינה תוכנית כבקשתך. אפשר להניח שבתוך חודש תמצא ישראל את עצמה במערכה כבדה בצפון. לא פלא הוא שגם מי שבעבר התנגד למערכה בלבנון, מבין עתה, גם אם בחוכמה שבדיעבד, כי עדיין לא מאוחר עבור ישראל להיות מי שתיתן את המכה הראשונה כדי להציג אמירה ברורה בשיח הלוחמה הפסיכולוגי שמתנהל בשטח.

הכל פוליטי

בשלהי הדברים צריך לזכור שהבכירים בישראל ממשיכים להיות תלויים ברוח הנושבת מכיוונו של ממשל ביידן. למרות שנדמה שוושינגטון כולה יצאה להפוגה בת עשרה ימים לרגל החגאות הנוצריים, בפועל המעורבות מצידה ממשיכה בעסקים כרגיל. גם אם לא יגיעו ארצה משלחות בראשות בכירים בכל יומיים, הנשיא ביידן נמצא בשנת בחירות, והוא לא מניח למתרחש במזרח התיכון להפריע לו בהתמודדות מול טראמפ.

לכן, התוכניות כולן, בין אם העסקה תצא לפועל ובין אם העצימות של התמרון הישראלי תונמך בשבועות הקרובים, תלויות בהסכמתו של ביידן, שבעצמו תלוי בדעת הקהל האמריקנית ורק לאחר מכן בדעת הקהל הבין־לאומית.

בד בבד גם בישראל הפוליטיקה היא זו שמכתיבה את המהלכים. מיום ליום היא הופכת מקבילה יותר ויותר לקצב ניהול המלחמה. על דאטפת אטפוך: השר ניר ברקת הופך לניו-ביבי, ועושה לנתניהו בדיוק את מה שרה"מ עשה לקודמיו ולמקביליו בתפקיד ויוצא בהתבטאויות חריפות על התנהלות צה"ל. אחרים כבר סופרים את הימים עד לפרישתם מהממשלה.

לפי כל הסימנים איש לא יצליח למנוע בחירות בסוף הקיץ. מקסימום, תגולגלנה הבחירות עד לאחר החגים. שרשרת המחדלים של המלחמה הנוכחית לא תצליח להיות דבר שיחלוף מתחת הרדאר של עמנו. ההנהגה תעמוד לבחירה, והעם יכריע.

ושוב, אם הדבר לא יקרה, אין ספק כי האזרחים יצאו לרחובות ויגרשו את ממשלת נתניהו בכוח ממעמדה. האירוע של השבעה באוקטובר היה טראומתי, אבל הוא לא ידחה את הקץ עד אין קץ.

אילו יועציו ובני משפחתו של נתניהו קוראים את הטור הזה, אני ממליץ להם בכל פה להעמיד את הממשלה הנוכחית לבחירה מחודשת של העם, ולא להגיע לשלבים שמוכרים לנו מדפי העיתונות ומדיווחי החדשות ממדינות רחוקות למדי.

עת לבלום

אם יש משהו שמרתיח כל בעל נפש בימים אלה הוא לא רק עצם קיומן של הבחירות המקומיות, בשעה שמאות אלפים מחרפים את נפשם הרחק מביתם והדבר האחרון שמעסיק אותם הוא מי יכהן היכן, אלא העובדה שהבושה אבדה. בהיעדר כל טקט, אני מקבל הודעות ושיחות מעסקנים, יחצנים ומועמדים שרוצים בכל מאודם להעביר את זירת המלחמה האמיתית המתנהלת ברצועת עזה, אל הרחוב החרדי פנימה.

קשה להבין לאילו רמות מסוגלת האטימות להגיע. ידענו כי תרומתה המכרעת של החברה החרדית לעת צר ומצוק היא בהוספת חיילים לתורה, בהרחבת מעגלי החסד והצדקה ובריבוי אהבת ישראל וחיבור הלבבות לאבינו שבשמיים.

מקומם להבחין כי בשולי המחנה, דווקא מי שאמורים להיות מנהיגים מקומיים ולהעביר בי"ג נפות כל מילה שיוצאת מפיהם, נוקטים – הם עצמם או שלוחיהם הישירים הנשכרים על ידם לשם כך – בגישה של ניתוק וחרחור ריב. אין בהם כל מסננת כשהם פוערים את פיהם בניסיון לסכסך בין קהלים ולהעביר את אש המלחמה לתוככי הרחובות החרדיים. הם כלל לא בושים כשבפיהם דרישה להעלות לכותרות את צדקתו של מועמד פלוני על פני אלמוני, כשיש מועמדים לרשויות מקומיות אחרות שבאותה שעה ממש נמצאים בסכנת חיים ממשית.

מראות מלחמה הם מבקשים. משחקי טנקים שקניהם יורקים אש. במקום בשג'אעיייה ובחאן יונס, הם רוצים לראות את משחקי המלחמה בוערים באש המחלוקת בשכונות אלעד, ברמות בית שמש ובגבעות בני ברק. בריתות, תככים ומזימות. ובאין גבולות, אפסה הכלימה.

והלב מתפלץ: כמה אפשר להיות מנותקים? האם יצר המחנאות והמחלוקת השתלט על קהל היראים לדבר השם עד כדי כך? הכיצד קורה שהוא מצליח להוריד גם אנשים בני דעת, שיום יום מתמסרים למען זולתם מתוקף תפקידם, אל שאול תחתית הקרב המר הזה?

אני עושה את דרכי ברשויות המקומיות המעורבות והחילוניות. איש לא חש בבחירות ההולכות וקרֵבות, מלבד שלט בחירות קטן פה ושם, שלרוב נותר על מקומו מהימים לפני ששטף מבול חמאס, ומתוארך ל־31.10 ולא לסוף ינואר. ליבי אומר לי שזו תהיה התחושה גם בימים הבאים באותן ערים. גם אם יצעדו אזרחים לקלפיות, חדוות הבחירות האופיינית לא תלווה אותם בשום צורה. ומי מדבר על ההתייחסות המינורית בכלי התקשורת שעוסקים בדברים החשובים באמת. בחיים עצמם.

כך אמורים לנהוג כששיקול דעת מושכל מנחה את כלי המעשה. על כף המאזניים ניצבים עתידה של המדינה עם גורלם, חייהם ובריאותם השלמה של מאות אלפים. כל נושא אחר יורד לתחתית המהדורות ומדווח בלקוניות התואמת את גודל השעה.

לא ברור כיצד יש מי שחושבים אחרת ומבקשים לגרור את הציבור החרדי למלחמת אחים מיותרת, בלי לתת את הדעת שזו מחלוקת שאינה במקומה. לצערי, נציגינו הפוליטיים וזרועותיהם ברשויות המקומיות עלולים להצליח בהבערת הרחוב החרדי בשעה קשה זו, ולא קשה לנחש את גודל הטירוף שעלול לשטוף את רחובותינו אם ברגע שלפני האחרון האגו לא יאופסן והצדדים לא יגיעו לפשרות. במצב שכזה דומני שאת יום הבחירות הקרוב נקדיש אני ובני ביתי לאמירת ספר תהילים ולתפילות על עם ישראל, ובפעם הראשונה זה שנים ארוכות לא נממש את זכות הבחירה.

מלכתחילה, דחיית הבחירות הייתה המעשה הנכון יותר. ומשאלה לא נדחו, נסתפק בשורות מחאה אלו כסכר קטנטן מול גלי המחלוקת המאיימים להציף בצונאמי אדיר את רחובות ערינו.

לכל זמן, ועת לכל חפץ. עת מלחמה, ועת שלום. הפעם, עת המלחמה מחייבת את עת השלום במחננו.