טור בהקמה

אירוע בתכלול

היום נדבר על מיתוג.

אבל שנייה קודם, אתם מכירים את המילה 'הקמות'? אם כן, מצוין, תישארו איתנו.

אם לא, דלגו לעמודים הבאים, זה בסדר גמור.

פעם – מה זה פעם? כמה חודשים אחורה – יהודי היה רוצה לעשות אירוע, היה קודם כל מתפלל טוב. אחר כך מתחיל להתארגן. מזמין אולם, צלם, תזמורת, שולח הזמנות וכוסס ציפורניים שהכל יעבור בשלום.

אם היה אירוע קטן, ביתי, היה פורש מפה על השולחן בסלון. מוציא ארבעס מהמקפיא. קונה עוגת דבש של 'אחווה' ב-9.90. קצת קבוקים. שם כמה צלחות, שתייה מתוקה, אוכל ושותה, ומסיים שמח וטוב לב.

העידן הזה נגמר.

היום אין לפרוש מפה.

יש את סדרת המשפטים המצולמים הבאים: חברים, היום אנחנו בהקמות לאירוע.

אל תפספסו.

או: הקמות, התחלנו.

מה זה הקמות? טוב שאתם שואלים.

מקימים שולחן או מפה, או בולקעס (לחמניות אצבע), בדיוק כמו פעם, רק עם המון טקסיות בקול. כבר לא מתארגנים לאירוע, או מתכוננים אליו – מקימים אותו. זה העידן החדש.

ולא, אתה לא מקים לבד. חס ושלום. מי אתה שתקים לבד. לארגן אתה יכול, להקים – זה ממש לא.

יש לך מפיק שהוא אחראי להקים את העסק.

ולא רק להקים את השולחן הוא אחראי, הוא גם מזמין את התזמורת, שכבר מזמן לא נקראת תזמורת. תזמורת זה דבר מיושן. ארכאי. מהימים שהיו מארגנים אירועים.

היום הנגן הוא מאסטרו, והמשוררים הם להקה, והכל מגיע עם מיתוג מאחורה ומקדימה.

ויש מפיקים שאחראים רק על הקמת התזמורת. חוץ מההוא שמקים את השולחנות.

והמפיק אף פעם לא לבד. איך יהיה לבד עם כל העול הזה. אז יש לו "עוזר הפקה". אם תתעניינו מה תפקידו, הוא ישיב לכם בביטחון: "אני מתכלל את האירוע".

אלוקים והוא יודעים מה פירוש המילה. תעשו טובה לעצמכם ואל תשאלו. אתם תודו לי על זה.

משמחה שיהודי היה חוגג עם חבריו הקרובים ובני משפחתו, הפכנו כולנו ל'לקוחות' שמזמינים אירועים. שמחת בר-מצווה, שבעבר הלא רחוק הייתה מתקיימת באולם שמתחת בית הכנסת סביב שולחנות עץ שנעטפו במפת ניילון עם בורקס פטריות ועם חתן מאושר ב'מזרח' כשמאחוריו על כיסאות מונחים המוני ספרי 'אורחות צדיקים' וסטים של 'משנה ברורה' – זקוקה היום לקונספט.

אירוע קונספט – שכמובן הלקוח בחר.

והקונספט עובר כחוט השני אצל הצלם שעומד בכניסה ומחלק מגנטים, ממותגים כמובן, באוכל וכמובן ב'בר' שמותאם לצרכים של ה'לקוח'. הפטיפורים מדברים עם הקישים, ושניהם משתלבים במארג טעמים שנותן מענה לחמיצות של כוסיות הקינוח.

וה'לקוח' עומד בכניסה, כמו פסל חנוט במדאם טוסו – כי כך הורה לו ה'מפיק' – ולוחץ את ידי האורחים בשתי ידיים מבריקות, כאילו מדובר בוועידת שלום עולמית. מדי פעם פורש הצידה ומתלחשש עם ה'מפיק' ומהנהן בכובד ראש, כאילו התעדכן כעת על שינוע גייסות קרקעיים בין יבשות.

ובימים רגילים, שבהם הוא לא זוכה שמפיק שאוזנייה משתלשלת מאוזנו יכרכר סביבו, הוא בסך הכל אברך ששעבד את משכורתו חמש שנים קדימה בשביל שהמאסטרו ינגן קלאסיקה שמתאימה למעצבת של הפרחים שקשורה לגברת של המזכרות, וכולם ביחד יצחקו כל הדרך אל הבנק.

ואתה לא מבין מה קורה פה למען השם.

מה עובר על עם ישראל.

השמה ותעסוקה

תחום ההפקה הוא 'תעסוקת החרדים' החדשה.

פעם תעסוקה מרכזית הייתה מכירת חבילות סלולר. אחרי זה היה תור זהב של מתווכים, למשך תקופה התפתח ענף 'השמת ותעסוקת חרדים', אחרי זה הם 'התעסקו' (לא עבדו, רח"ל) עם נוער נושר.

היום הם מפיקים.

צבא עצום ורב של צעירים מוכשרים, שמחזיקים רשימת אנשי קשר שכוללת צלם, קייטרינג, מזכרות ומפות, ומחברים את כולם יחד.

הם יבנו לכם אירוע 'בהתאמה אישית', יגבשו אסטרטגיה ("לא עושים היום אירועים בלי ייעוץ אסטרטגי!"), יגרמו שהאירוע ידבר בשפה אחת ("אחרת יהיה בלגן, שלא תשאל") ויגייסו יועץ מוזיקלי שישב איתכם ויכין איתכם רשימת שירים מדויקת ("אתה באמת רוצה שיביאו שירים מודרניים בזמן שהראש ישיבה נכנס?").

לבריאות שיהיה לכולם.

סליחות אקספרס

למה אני נדרש לכל הטוב הזה דווקא בימי אלול, ערב ראש השנה? פשוט מאוד.

מיקור החוץ של האירועים ותחום ההקמות זולגים מהתחום הגשמי לתחום הרוחני.

במוצאי שבת הקרוב, בני עדות אשכנז יתחילו באמירת סליחות.

אם בעבר הייתם נוסעים לישיבה שלכם, לרבי, לבית הכנסת השכונתי או אפילו לכותל, ונכנסים לאווירת ימי הדין עם הפיוט 'במוצאי יום מנוחה', כיום זה פסה.

ב-35 שקלים בלבד אנחנו יכולים לרכוש מקום מצוין בבית כנסת שיעשה עבורכם 'הקמה' רוחנית.

לא עוד הצטופפות בין מאות יהודים יחד, עם ה'סליחות' שמצאתם ברגע האחרון במעמקי הארון; מעתה, נתיב אקספרס.

המפיק יעשה עבורכם את העבודה.

הוא יביא 'אמן רגש ונשמה' (כבר אין חזנים היום) שיעיר לכם את הלב עם שירים מלווים בגיטרה. יהיה תכנון מדויק לכל אורך הדרך. מהיר באזורים פחות מוזיקליים, ואיטי באזורים עם פוטנציאל. בסוף המסלול יהיה לכם מיקס של הכל. רגש, ריקודים, התעוררות, ולסיום פינאלה.

ובסוף, בדיוק כמו בכל אירוע, תעמדו בטור עמוס ותמתינו לצאת יחד עם עוד 600 איש, אבל עם לב ריק. כי לא עשיתם שום עבודה עם עצמכם. נלקחתם לתוך מסלול שנכתב מראש על ידי 'מפיק'.

אין לי שום דבר נגד סליחות מוזיקליות. להפך. למוזיקה יש כוח עצום בפתיחה של חדרים חבויים בלב. אני גם נגד הצדקנות וצקצוקי הלשון שמאפיינים את השיח סביב הסליחות האלה כל שנה.

אלא שיש שלב שבו הכל נעשה מאורגן מדי. מאורגן בצורה שמאבדת את החן הטבעי, את האותנטיות, את הלב, והכל נהפך למופע – אמנם אסתטי מאוד, אבל הלב, הלב כבר לא שם.

הפקת הלב

ואם יש מראות שמחדדים יותר מכל את הפער שנוצר, בין 'המאורגן' ל'לא-מאורגן', אלה המראות קורעי הלב שנצפו ביום שני לפנות בוקר למרגלות בית החולים 'סורוקה'.

כאלף יהודים השכימו קום לפני הנץ החמה, לקחו מהוויטרינה את הכיפה הלבנה, את סידור הסליחות, ונכנסו לאוטו. רובם המוחלט אינו מכיר את בראל שמואלי. מעבר לתמונה שפורסמה, הם מעולם לא ראו את המסתערב שנורה על ידי מחבל בגבול עזה ונפצע אנושות.

בלי 'מפיק' ובלי לוגו לאירוע, בלי במות והגברה ואפילו בלי כיסאות – הם הגיעו לשם בעקבות הלב.

התקבצו יחד בחניה עם כמה פרוז'קטורים, קראו שלוש עשרה מידות והבקיעו שערי שמים לרפואתו של החייל שהרופאים נאבקים על חייו.

כל מי שראה את התיעודים – הצטמרר.

השירה הנוגה של ההמון הזה "חטאנו לפניך, רחם עלינו", שרובו הגדול משתייך לציבור המסורתי, הייתה כל כך אותנטיות, שהם קרעו את הלב לגזרים יותר מאלף גיטרות אקוסטית שיפרצו ברגע הנכון בהפקת הסליחות.

ואולי, דווקא אחרי הקורונה, אחרי שקיבלנו את כל הרמזים לכך שהיינו מאורגנים מדי, דווקא בערב ראש השנה, נקבל עלינו קבלה אחת קטנה. להיות יותר אנחנו. להפסיק לעטוף כל דבר במניירות.

ולמען השם, לא כל דבר צריך להקים, לא כל דבר צריך להפיק.

יש דברים שצריך לתת ללב להוביל.