טירה בראש גבעה

יש לי חלום
מה שהורג אותנו באמת בחיים האלה הוא הדמיון. עם החיים עצמם – אפשר להסתדר, אבל הדמיונות והחלומות – הורסים כל חלקה טובה.
ואם הדברים אמורים בימים כתיקונם, הרי שבזמני חופשה הדמיון עובר מהמושב האחורי לכיסא הנהג ופשוט סוחב אותנו בעל כורחנו למקומות שלא חשבנו להגיע אליהם.
יש כמה סוגי דמיונות שדורשים טיפול. אני רוצה להתמקד בשורות הבאות בדמיונות שקשורים לאחרים. הם הסוג הכי גרוע.
אתחיל מהסוף לסיפור שהביא אותי לתובנה.
יש לי חבר טוב. אברך משי. צנוע ומעלי. אב למשפחה ברוכת ילדים, שהוא מגדל במסירות ובהסתפקות במועט. מה שיפה אצלו הוא שהצניעות היא מבחירה.
לאברך הנ"ל יש סבא וסבתא, שכל מי שנחשף לעיתונות כלכלית או מסחרית מכיר היטב. עשירי עולם שמחזיקים בעסקים משמעותיים כמעט בכל מדינה אפשרית.
לא רק עסקים הם מחזיקים, אלא גם בתי נופש כמעט בכל נקודה שתבחרו בגלובוס.

תחזיקו חזק אל תתפתו

וכל שנה, בקיץ, הסבא והסבתא מתעקשים, והוא אורז את המשפחה ונוסע לנפוש.
את חטאיי אני מזכיר היום: בעיני רוחי, בכל פעם שהייתי שומע על המנהג הנ"ל, הייתי ממש יכול למשש את יערות העד של אמזונס.
הכל ירוק, שפע צמחים, כשבאמצע כל זה פתאום מגיחה טירה ענקית שבה מסתובבים משרתים ומשרתות עם סינרים מבד לבן שמדיף ריח כביסה, המתחם כולו מקושט בפינות חמד ועצים פורחים שבצילם יושבים הנופשים, קוראים ספר הגות ושוקעים בהרהורים.
מדי פעם עוברים לידם המלצרים המעומלנים מתחילת החלום עם מגש של שמפניה צוננת לבחירה, וסמוך לשעת מנחה עובר השף ושואל אותם מה ירצו לארוחת ערב.
כמה עשירי עולם כבר יש, חשבתי לעצמי, אז עד שיש – בטח הם יודעים ליהנות כמו שצריך.
השבוע ערכתי עם היהודי שיחת זום.
והפלא ופלא ממש.
בשיחה החזותית רואים אומנם וילה מהודרת, אבל הספות בסלון מוכתמות במיץ כתום, גם דרך הזום היה אפשר לזהות את רמת הדביקות של הרצפה שעליה נשפכו עוד ועוד כוסות קולה. הילדים צורחים בדיוק את אותן צרחות שנשמעות בדירת ה־54 מ"ר בקומה הרביעית בבנייני הרכבת בנווה יעקב, ולא תאמינו – אפילו את הצרחות של הילדה הגדולה 'משעמם לי' אפשר היה לשמוע דרך האפרכסת.
כמובן שאין שף, כי הסבתא אוהבת לבשל, אבל האהבה שלה לא מתכתבת עם הרעבתנות הבלתי נגמרת של ילדים ישראלים באמצע בין הזמנים, וכך מוצאת את עצמה ה'גבירה' במטבח מבוקר עד ליל, מתגברת את התפוקה באמצעות מארזי קפואים שכבר חדלו מזמן להגיש אפילו בנופשוני האברכים בגבעת וושינגטון.
האם חשבתם שהילדים מרוצים? הם רק מתלוננים שלא טעים להם או שרוצים עוד, ועל המזל שלו בווילת הנופש אין מזגן כי בדרך כלל מזג האוויר שם נהדר, אבל בדיוק השנה הטמפרטורה טיפסה לארבעים מעלות והציבור רק רוצה לחזור לדירה הקטנה בבית וגן. כמה קטנה ככה ממוזגת.
ובעוד היהודי סובל שם, יושבים בארץ מאות מחבריו ועוסקים בספורט הכי נפוץ בימי בין הזמנים: לסרוק במסרקות של ברזל את מי שחושדים בו שהוא נהנה ועוד בחו"ל.
הבעיה בדמיונות האלה שהם מניעים לפעולה. יושב היהודי בבית ואומר לעצמו: אם האברך הזה מקבל כל שעה סיבוב של שמפניה ממשרת עם שיער שיבה ומדים מעומלנים – לי, עם מה שעברתי בחיים, לא מגיע?
ומה שהוא לא מבין הוא שגם עוד מאה שנה ועוד מאה טירות נופש לא ייתנו לאיש את ההנאה שיש לו כשהוא יושב בסלון עם מזגן על 16 מעלות ומגרד את אצבעות רגליו בגרב שידעה ימים יפים יותר.
אבל הדמיון, הו הדמיון, הוא הורס את הכל.

נפל ברשת
ומכאן אני עובר לסיפור השני, וחי נפשי שהסיפורים מאה בטון יצוק. אני לא מוסיף אות. לא משנה את הסיפור, ואם כבר משהו השתנה – זה בצמצום התיאורים ולא בהפרזתם.
הסיפור עוסק בעוד חבר קרוב, עשרה ילדים, כולם בריאים וחסונים, רק בעיה אחת: לא הולך להם טוב עם העניין הזה שנקרא קשב וריכוז. יש לילדים האלה הרבה מעלות, מתוקים ושמחים, לב טוב וחברים נאמנים, אבל העניין הקטן הזה של הקשב והריכוז פשוט לא מתחבר אליהם.
הם לא עובדים עם שני המוצרים האלה.
וכמו שאתם יכולים להבין, גם להיות איתם בבית בארץ זה משימה לא פשוטה. בחיוג מהיר בטלפון גם של האבא וגם של האמא יש כמה מספרים שנמצאים בשימוש קבוע, ואלו הם: הבחור שעושה גבס לשברים, רופא מומחה שתופר ראשים פתוחים, וכמובן הטלפון של הרוקח שמספק שם כל חודש סטוק של ריטלין.
לפני כמה חודשים נפלה רוח שטות במוחו של היהודי והוא החליט – כאילו עם ישראל לא סבל מספיק – לקחת את כל הכבודה הזו איתו ביחד לחו"ל. לא עזרו השכנועים וההסברים על הסבל שעומד להיות מנת חלקו, הוא נשבה כמו רבים וטובים בתמונות שעולות בכל מיני רשתות, ראה את המשפחות המאושרות בפסגות הרים מושלגים באיזה חור באוסטריה או צרפת, והחליט שאם כולם מאושרים, גם הוא וילדיו יהיו מאושרים, ויהי מה.

מסע התלאות
עבדכם הנאמן רואה שליחות קודש בהצלת יהודים אחרים, וגם בבמה הזו ניתנו לא מעט אזהרות מתמונות הפייק האלה שמפילות חללים רבים וגורמים לעוד ועוד אנשים להצטרף למעגל הסבל הבלתי נתפס הזה.
למי שעוד עוברים לו הרהורי כפירה, הנה סיכום קצר ותמציתי שמגובה בנתוני אמת על החוויה שאתם עומדים בפתחה.
לילה לפני הנסיעה לא תירדמו. אין סיכוי. הלחץ של האריזות, הביטוח, החבילה הסלולרית, פריטת הכסף, הזמנת ההסעה, כל אלו לא ייתנו לכם להירדם, וברוך ה' הטיסות תמיד מכוונות לשעה הכי פחות נוחה.
בשלוש לפנות בוקר תישאבו לתוך נמנום בהכרה חלקית, והשעון מעורר יעיר אתכם כעבור עשר דקות כדי שתספיקו להגיע בזמן, שעתיים לפני מועד הטיסה.
משם אתם עוברים לידיים האמונות של הבודקים הביטחוניים. אליהם אתם מגיעים כבר מיוזעים ועצבניים.
למה עצבניים? כי תמצאו את עצמכם מעירים לשמונה אנשים שונים ש"אתה לא רואה שיש פה תור, מה זה, אה, תגיד לי מה זה?! לא ראיתי בחיים כזה דבר". משם תיאלצו לאשר שש פעמים שארזתם לבד, רק בשביל להגיע לצ'ק אין ולהיתקל במשפט שלמה: או שתשלמו 120 דולר על משקל עודף או שתשאירו את המזוודה בארץ.
ועוד לא דיברנו על התור לכניסה, והתור לביטחון, ולהוריד נעליים וחגורה, ולאבד את הטלפון ולכעוס, ואיפה הדרכון, ואיפה חני, וזהו זה נמאס לי, אם אתם ככה מתנהגים, אני חוזר עכשיו הביתה. די נמאס.
ואז אתם הולכים עוד שני ק"מ עד לדיוטי-פרי – החלום שעליו ואליו ייחלו אבותינו. אבל בדיוטי פרי תגלו בעיקר עוד תורים ועוד מוצרים שנמצאים בכל קרן רחוב. ובשביל לקנות שם תיאלצו שוב להוציא את הדרכון ולקבל עודף בדולרים למרות שאתם נוסעים בכלל לאירופה.
כשהכרוז יכריז את השם שלכם כנעדרים תרוצו למטוס, ובדרך תעצרו לקנות עיתון ושוב תיאלצו להציג דרכון וכרטיס עלייה (בשביל עיתון!), משם תעמדו בעוד תור להעברת הכרטיס, ואז עוד תור לאוטובוס, ואז תיכנסו לתוך צינור מתכת צפוף ודחוק עם מלא תינוקות צורחים, תריחו ריח של אוכל מחומם, ינחיתו עליכם סט הוראות לא מובנות, תבלו שלוש שעות עם פריטי מזון ריקים על גופכם בציפייה שהדיילת תגאל אתכם מייסורכם, עוד תור לפתיחת הדלת, אוטובוס, תור לדרכונים, תור לכבודה, תור לרכב, נוסעים למלון.
בכמה דקות שיש לכם לנמנם, היהודי הנכבד שיושב בספסל ליד יגשש אצלכם כמה שילמתם לכרטיס.
אתה אומר ששילמת 600 דולר ועוד בלי מזוודה, אה? הוא יזמזם.
אני קניתי שבעה כרטיסים, כל כרטיס 280 דולר.
וכך, עם התחושה המופלאה הזו, תגיעו לארץ המובטחת. חוץ לארץ!

בין הזמנים של שנ"צ
את כל זה מיודענו עבר איך שהוא. הוא גילה בתוכו מאגר של תסכול ורפרטואר עשיר של גידופים שהוא לא האמין שהוא יכול להנפיק, אבל סוף סוף הוא הגיע למלון המאורגן ונפשו חיכתה למעט שלווה. אבל ביום שישי, אחרי שישן רק כמה שעות, העיירה הממוקמת בפסגת איזה הר, הוצפה. מה זה הוצפה? אין חשמל, כל החדרים מים, אין אוכל. קרנבל.
שבת שלמה עברה עליהם בלי חשמל ובלי אוכל, עם ילדים שקופאים מקור, בלי עתיד ובלי תקווה ובלי חלום.
וכל הסבל הזה בגלל דמיונות והזיות. באותו זמן בדיוק היהודי מהדלת ממול, שאין לו דמיונות, יושב בבית, שמח וטוב לב, רק הקנאה על המבלים בחו"ל טורדת את מנוחתו וממררת את חייו.
חוץ מזה הכל גן עדן.
לכבוד בין הזמנים הוא מתהלך בשכונה בכפכפים, שם את המזגן על 16, מכין לעצמו ארוחות בוקר מושחתת ומאוחרת, לומד קצת, שומע בטלפון את ר' מיילך בידרמן, מפנק את האישה והילדים בפיצה עם תוספות לארוחת ערב, משתובב עם הילדים, והכי חשוב מתפנק בשנ"צ מהאגדות, מהסוג שאתם יכולים לחולל רק במיטה שלכם.
לפני השקיעה, ברעננות מיוחדת שיש רק אחרי שנ"צ, הוא רץ למנחה, מדבר על השכנים שטסו ליעדים השונים, וחוזר לביתו-מבצרו שמח וטוב לב ועם המון חדשות טריות לרבנית.
אז מה בעצמם אני בא להגיד?
האמת שבעודי מנסה לזקק את המסר, אני שומע את שמי במערכת הכריזה בשדה התעופה, אז אני נאלץ לסיים. אבל רק מילה אחת: חוסו על נפשותיכם, אל תתפתו. תחזיקו חזק.
ממריאים…