העוגה הביתית של הרבנית מביאלא, שיחות הנפש בדרך למכבסה, והתעלות בתורה שהושגה בזכות העקשנות האינסופית: הגאון רבי מנחם כהן, יו"ר הוועדה הרוחנית של 'משפחה', נפרד מדמותו הענקית של ידידו מנוער, כ"ק האדמו"ר מביאלא זצ"ל
את כ"ק האדמו"ר מביאלא זצ"ל שהסתלק השבוע זכיתי להכיר עוד משנות בחרותו. הרבה לפני שחסידיו הכירו אותו, אנו תלמידי ישיבת פוניבז' כבר הבטנו בו בהערכה.
הוא הגיע בתור ילד אל 'בתי אבות' של ישיבת פוניבז' לאחר שאביו – האדמו"ר ה'חלקת יהושע' זצ"ל – שלח אותו לארץ מרוסיה במה שנקרא 'קבוצת ילדי טהרן'. ברוסיה הוא לא למד בכלל. אביו, שהיה אדמו"ר, שכב במחנה בסיביר כל היום במיטה עם סממנים רפואיים, כדי שהשוטרים יבינו שהוא חולה ושלא יישלח לעבודה. הרבנית הבינה שזו תהיה סתירה אם ילמד עם הילדים כשהוא חולה ולכן לא למד איתם.
הפער היה אדיר.
הרבי הגיע לארץ מחוסר ידע כליל. הכניסו אותו לתלמוד תורה ושם לא היה מי שיטפל בו, למרות שהיה מוכשר מאוד, חכם גדול ומבין גדול. גם בישיבה היה לו קשה, והוא חיפש דרכים ללמוד.
ואז חל המהפך.
הוא החל להיכנס לשיעורים של מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי, מראשי ישיבת פוניבז', והם תפסו אותו חזק. מוחו הגדול – נדלק. למעשה, עוד לפני שלמד גמרא הוא כבר התחיל לשמוע שיעורים מר' שמואל.
והמהפך העצום התחולל. הוא הפך למתמיד עצום.
אחרי כל שיעור הוא היה מעלה על הכתב את הדברים וחוזר עליהם פעמיים. וכל ערב היה בא אליי כדי לברר שהבין היטב את דברי ר' שמואל. הייתי מבוגר ממנו בכמה שנים וראיתי שהוא מתקדם מאוד. אני טענתי שלפני שמתעמקים בשיעורים העמוקים של ר' שמואל, צריך לדעת את כל הש"ס.
ואז הוא נתפס ללימוד. הוא החל לשבת על המקום וללמוד לילה ויום את כל הש"ס שמולו. חושבני שהמהלך הזה השפיע על כל הבנתו של הרבי. הוא היה 'גאון' בשיעור ר' שמואל עוד לפני שהיה גאון בכל דבר אחר.
אנחנו הבחורים לא ידענו עליו הרבה. באחד הימים שמענו שאביו הגיע לארץ לתל אביב והוא אדמו"ר שעורך טישים. אבל נפש הבן חשקה בתורה. הוא ישב כל הזמן בישיבה ולמד ולא רצה אפילו לנסוע הביתה ביום שישי כדי להחליף בגדים, כי חבל על הזמן. אימו הייתה צדקנית גדולה והייתה מגיעה כל יום חמישי לישיבה ומביאה לו בגדים נקיים וגם עוגה גדולה.
היינו חברי חדר בישיבה, ובחדר הייתה מרפסת. כשאימו הגיעה הייתה יוצאת איתו למרפסת ומדברת איתו. פעם שמעתי מהחדר את אימו מפצירה בו שהחסידים מלעיזים עליו שהוא בן של רבי ולא מגיע לטיש של אביו, אבל הוא רק ענה: "אמא, אמא, אני צריך ללמוד. שום דבר אחר לא יתפוס אותי".
אני זוכר אפילו את המאבק שלו על השפה. הוא הגיע מרוסיה ולא ידע כל כך טוב עברית. גם לא את האידיש שלנו. והוא נלחם. היה בודק כל מילה שהבין אותה נכון ולא ויתר על שום דבר.
כל חייו היו מאבק. אפשר לומר עליו שמעצמו למד תורה. הכישרון שלו היה אדיר. רק היה חסר איש תבונות כמו ר' שמואל שיצית בו את האור.
אפשר לומר בלי גוזמה שהיה לומד עשרים(!) שעות ביממה. ממש עד שנפל באפיסת כוחות!
לעולם לא אשכח את אותו יום חמישי, ערב שבת.
בישיבת פוניבז' הייתה מכבסה שעבדה חמישה ימים בשבוע ורק עד השעה שבע בערב ביום חמישי. מי שהביא את בגדיו עד לשעה זו, היו לו בגדים נקיים לשבת, מי שאיחר, נאלץ ללכת בבגדים מלוכלכים.
באחד מאותם ימים, הבחנתי שאני עומד לאחר. תפסתי את חבילת הבגדים ואצתי רצתי למכבסה, כדי להספיק להגיע בזמן.
כשאני עומד בגובה ההר של גבעת הישיבה – אני שומע צעקות: "מנחם! תעצור!" חשבתי שזה אולי פיקוח נפש. והנה אני רואה את ר' בן ציון זצ"ל. הוא היה ממש נחוש, כאילו לפניו מקרה חמור במיוחד.
עצרתי וצעקתי לו שאני ממהר, שיחכה כמה דקות ואני מייד חוזר. אבל הוא לא הסכים. "מנחם, זה ממש פיקוח נפש".
פיקוח נפש דוחה הכל. עצרתי ורצתי אליו. הייתי מבוהל וניסיתי להבין מה קרה. ואז הוא מושיט לעברי את הדף של סיכום השיעור ושואל: "תגיד, מה ר' שמואל התכוון להוסיף בקטע הזה?" האמת שקצת תמהתי. אמרתי לו שאני מאחר את המכבסה, אבל הרבי התעקש וצעק: "לא! זה פיקוח נפש!" הוא לא יכול להמתין עוד כמה רגעים עד שאחזור.
באותה שבת לא היו לי בגדים נקיים.
ובאותה שבת גם למדתי עד היכן מגיעה אהבת תורה של בחור צעיר. אני לא יודע אם הייתי היחיד שדיבר איתו בלימוד. ייתכן שהיו עוד שראו את הדברים אחרת, אבל אני יכול לתאר רק את הזיכרונות שלי.
מרוב התמדה – אפילו את העוגה שאימו הרבנית הייתה מביאה לו, לא היה לו זמן לאכול. הוא היה חותך אותה לחמישה חלקים בכל יום חמישי ומחלק אותה בין חברי החדר. אני הייתי מקבל ממנו ראשון, כי היה לנו הרבה קשר בלימוד. הוא תמיד אמר: "החלק הראשון למנחם, ואחר כך שכל אחד יתפוס שיריים".
באותם ימים אמרתי לו פעם שאני האדם הראשון שלקח ממנו שיריים… ידענו שהוא יגדל לאחד מגדולי הדור.
ועכשיו הוא עלה לעולם שכולו טוב. ולנו נותרו בקושי שיריים…
