טרף בקלפי

כשאנשי המספרים יקלטו את הנס

מסביב רקדו "עוצו עצה" וחיסלו את שיירי הרוגלאך של מטה המזון. ורק אני חש את המועקה ההיא משיעורי החשבון השנואים בחיידר.

הייתי טוב בגיאוגרפיה, בהיסטוריה ובעיקר בחיבור. אפילו עם פועלי הדקדוק הסתדרתי. אבל הנושא של חשבון, בעיקר מהשלב של שבר עשרוני – היה ממש טעון שיפור. עד היום, בכל פעם שאני נדרש למספרים מורכבים, אני חש את המעבד במוח מתאמץ באיטיות מכאיבה.

מוצאי הבחירות הם הזמן הכי נורא. אם תרצו זה ה"מבחן בחשבון" של כל מי שמתעסק בתקשורת. עמיתיי המלומדים יושבים באולפנים ומשפריצים שקלולים וגרפים, כמו רואי חשבון מיומנים. לפי אחוז ההצבעה בבקאה-אל-גרבייה הם יודעים לחשב את קולות החיילים שיכניסו את פינדרוס לוועדת חוקה.

בכל פעם מחדש אני ממציא תירוצים כדי לחמוק מהאירועים הללו. בפעם האחרונה הסברתי שאני חושש מאוד שמא העיסוק הזה באחוזים, עלול להיכלל בגזירה על המתמטיקה של מתווה בעלזא. אבל לפעמים אין ברירה. וכאן, אני מתבייש לגלות, אבל חזרתי לטכניקה של המבחנים בחיידר: מעתיקים.

כל מה שצריך זה קצת זיכרון. מקשיבים לדברי פרשן מלומד, משננים את המספרים, ואחרי כמה דקות נעמדים ואומרים במנגינה של זקן ורגיל משפט כמו "אחוז ההצבעה הזה מזכיר לנו את מה שהיה כאן ב-99', גם אז בשעה הזו הייתה מגמה זהה". במשך השנים גיליתי, שאם אומרים זאת בטון מספיק בטוח, הופכים ל'פרשן' מוסמך. אנשים כבר יעתיקו ממך ו'יפרשנו' הלאה.

אבל הפעם, מוריי ורבותיי, מהפך. הכל היה ברור. הגרפים זעקו את הניצחון. לפני הכל 'אגודה' שלנו הביאה הצלחה אדירה. גם שס של החברים שלנו הביאה הצלחה (נכון שקצת יותר גדולה, אבל כבר התרגלנו לפרגן). והכי חשוב, הגוש. הנתניהו. הניצחון היה ברור.

ואז הסתכלתי על מה שקורה בגוש של בני-הדודים. על המפלגות הערביות והשמאליות שמתנדנדות על חודם של קולות. במקום לשמוח לאיד, החוורתי.

בעולם מתוקן, חייבים לחגוג את הלילה הזה במשחק סביבונים ענקיים מכסף טהור שעל כל אחד מהם חרוט: 'נס גדול היה פה'. נסו לדמיין מה היה קורה, לו הייתה מצליחה המזימה של כמה 'בכירים' צעירים מ'יהדות התורה' לפצל את הסיעות – "כדי למקסם את הכוח החרדי".

זוכרים את זה? הם ישבו אז עם גרפים ונתונים והוכיחו שאפשר לעשות זאת. מחריד לחשוב מה היה קורה לו האמנו להם. ומה שהכי לא מפתיע, שבעוד עם ישראל לוחש 'מזמור לתודה' על עצתם שהופרה, יושבים אותם 'בכירים' עצמם באולפנים ומציגים גרפים שמוכיחים שרק בזכותם הגיעה ההצלחה.

נס גדול היה פה.

לפי תשדירי המפלגות, מדינת ישראל היא מעצמת היי-טק מופלאה. יש כאן פיתוחים טכנולוגיים היסטריים. כאן המציאו את הדיסק און-קי ואת עגבניות השרי. יש לנו לוחמי סייבר מצוינים וחללי סטרטאפ מובילים. רק דבר אחד קטן חסר: מערכת שיודעת לספור כמה מעטפות בלי למרוט את העצבים הלאומיים יממות שלמות.

בינתיים, עד שיהיה פיתוח ישראלי, ועדת הבחירות שלנו סופרת. תוצאות סופיות עוד אין, אבל ויכוחים ופרשנויות יש ויש. לכולם ברור שהייתה הצלחה גדולה ל'יהדות התורה'. עכשיו יתחיל הוויכוח מי חולל אותה. אלו יצביעו על סרטון פלוני שהוציא המטה שלהם, אחרים ידברו על שידור חי שרחובות שלמים רקדו לאורו, וכך כל קבוצה סבורה שהיא זו שהביאה את הניצחון.

עבור האנשים שאוהבים להתבונן בעצמם, זו הזדמנות להציץ פנימה ולהכיר תאוריה פסיכולוגית מרתקת שתעזור לנו להכיר את עצמנו.

הפתגם המפורסם אומר ש"להצלחה אבות רבים, אך הכישלון יתום". וזו לא הלצה. הפסיכולוג האמריקאי פרופ' רוברט צ'לדיני חקר את הנושא והעלה תאוריה מעניינת. אם לתמצת אותה בכמה שורות, מסתבר שזהו מנגנון פנימי שקיים בנו, והוא גורם לנו ל'האדרה עצמית'.

תחשבו על מיליוני אנשים ששמחים עד דמעות כאשר איזשהו שחקן שהם מעריכים בעט כדור אל תוך שער. לכאורה, מה המקום לשמחה – הרי השחקן בעט, והאוהדים רק ישבו ביציע? ואם אתם לא אוהבים כדורים שבועטים בהם, תחשבו על נתניהו. אדם אחד שהצליח והגיע להישגים. מדוע 'אנחנו' כל כך שמחים ומתפארים בהצלחתו?

כאן מנסח צ'לדיני מושג חדש: 'השתקפות בהצלחת האחר' (Basking in reflected glory). מסתבר שלפעמים, כדי להעלות את הערך העצמי שלנו, אנו נבחר להשתמש בהצלחה של מישהו אחר, של הקבוצה.

לעומת זאת, במקרה של כישלון, כזה שעלול לסכן את הערך העצמי, המוטיבציה הפנימית תדריך אותנו לפעול בדרך הפוכה: 'ניתוק מהשתקפות בכישלון האחר' (Cutting off reflected failure). זה לא אנחנו, אלא 'הם' שהפסידו. ככה שומרים על האגו מכישלון. ככה מקנים לו הצלחה.

לפחות בסיפור הזה של הבחירות האחרונות, נראה לי שגם מי שקולל במנגנון 'האדרה עצמית' מפואר, חייב להביט במציאות ולהבין שלא כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. תסתכלו על המספרים ותתאמצו לא לבוא לבכי. זה אפילו לא 'על הקשקש'.

למעשה יש כאן תיקו. כמעט אותו מספר בוחרים לימין ולשמאל. לו רק כמה פוליטיקאים שם לא היו מתפתים לעשות שטות ולהתפלג, כל ה'הצלחה' של הקמפיינרים שלנו הייתה אסון. לא באמת 'הבאנו' רוב. 'קיבלנו' מתנה של כישלונות וזכינו מן ההפקר. במקום להתקוטט, בואו נפנים: קיבלנו חיוך של 'מתנת חינם' ממרומים.

לא לנו, כי לשם השם ניתן הכבוד.

מכל נאומי הניצחון המעייפים ששמעתי אמש, היה אחד שהרגשתי חודר אל לבבי. זה היה במטה של שס. מאות פעילים התייצבו יחד, ובמקום להתווכח מי עשה, הם התחילו לשיר 'נשמת כל חי' באווירה של שבת בבוקר.

אין אנחנו מספיקים להודות.

לפחות בלגיון החסידי שאליו זכיתי להשתייך, הבחירות הללו היו 'מערכה' מסוג אחר לגמרי. כמי שמלווה, מסקר ופועל כבר קרוב לשני עשורים של בחירות, אני לא זוכר אווירה שכזו (הדבר הכי קרוב התרחש בשנות ילדותי, כאשר חסידות גור הריצה את הרב נפתלי לוברט לעיריית תל אביב.)

כמו אלפי חסידים ברחבי הארץ, מצאתי את עצמי בא בדברים עם יהודים רחוקים ומנסה לדבר על ליבם להצביע ג'. מי שרק ניסה לשכנע פעם מישהו, יודע עד כמה זה עסק מפרך. לציבור החרדי, ובעיקר למפלגות החרדיות – אין שום דבר קורץ. עוד לפני שמתחיל הוויכוח, אתה יודע את הטענות שיטיחו בך. אתה גם יודע שלא תמיד יש לך מה להשיב.

(אגב, באופן אישי, אני די מתגרד כאשר אחת מהמפלגות החרדיות – במקרה הזה שתיהן – מפיקות תשדירים שבהן מככבים גם חיילי צה"ל. עם כל הכבוד, נראה לי שלא הם הפרזנטורים המתאימים למפלגה שהפילה ממשלה בשל חוק הגיוס.)

בפעם האחרונה, לפני שהרמתי טלפון למכר וניסיתי להציע לו להצביע ג' (ספוילר: לא ממש הצלחתי), התקשרתי לידיד יקר. סיפרתי לו עד כמה אני חש נבוך, וביקשתי עצה איך לדעתו אפשר לעשות את זה נכון.

הידיד השתתק ואז שאל אותי: "תגיד לי את האמת, כשאתה מציע לאיש הזה להצביע ג', אתה מתכוון לטובתו או לטובתך?"  השתתקתי. האמת שלא חשבתי על זה. "לפי השתיקה שלך", הוא המשיך, "אני מבין שבעצם אתה מרמה אותו. אתה חושב שהצבעה לג' לא תועיל לו. כל מה שאתה מבקש זה לבלבל אותו במילים גבוהות. ובכן, לא פלא שאתה נבוך".

התשובה הזו הכתה בי, דווקא אחרי שהתבשרנו על ההצלחה הגדולה. כשיבואו הפילוחים, תגלו שבניגוד למה שמקובל לחשוב, אברכים חרדיים יכולים עם קצת מאמץ, לפנות אל הלב של אנשים מסורתיים שנמצאים פה מסביב.

פתאום חשבתי על אותם אלפי יהודים יקרים, 'העם שבשדות' כמו שקוראים להם במודעות. אם אנחנו מספיק ישרים עם עצמנו, יש לנו חוב עצום כלפיהם. לא מספיק להיזכר בהם פעם בארבע שנים (או חודשים) ולבוא אליהם לקושש את קולותיהם. אם אנחנו רוצים את התמיכה שלהם, אנחנו חייבים להשיב להם באותה מטבע.

נזכרתי בכל אותם מאות 'שומרי שבת' שנמצאים למשל בעירנו בית שמש. למשך כמה שבועות ניגנו להם על הנקודה היהודית. ליבינו להם את הניצוץ היהודי באמצעות נרות וכוסות קידוש. הזכרנו להם את 'מרן'. שרנו להם 'עם ישראל חי'. בקיצור, התחנפנו אליהם.

האם ייתכן שבעוד כמה חודשים, כאשר נצא לבחירות מוניציפליות, פתאום נשכח את המסורתיות שלהם ונהפוך אותם לאויבים מרים? ננסה לדחוק את רגליהם כדי להשיג דירות מוזלות, ולהתקוטט עימם על כל הקצאה ושטח?!

קיבלנו את קולותיהם, עכשיו תורנו, להחזיר.

ואי אפשר בלי כמה מילים על בנימין נתניהו.

מי שקורא את הטור הזה יודע שכותב השורות רחוק מסגידה לדמותו. דומני שביום שאחרי, כשיירגעו צהלולי השמחה, חייבים לתת את הדעת על מה שהיצור הזה מחולל לנוער שלנו. יותר מכל הפוליטיקאים שלנו, הוא למד איך לדבר איתם.

בתוך בליץ הראיונות שהוא העניק בערב הבחירות, שוחח נתניהו גם לפודקאסט 'שניים בוחרים' שהגשנו אריה ארליך ועבדכם. בשיחה הזאת, שאתם מוזמנים להקשיב לה, עמדתי משתומם עד כמה האיש הזה בקי ב'שפראך' החרדי. הוא מדבר את המילים המדויקות שפוגעות באוזן הישיבתית. ולא תאמינו, זה לא רק מה שהיועץ החרדי אומר לו. זה הוא עצמו. זה כישרון מטורף.

אבל נתניהו הוא ספר מוסר מהלך. ספר שכל יהודי יכול ללמוד. איך נלחמים. איך לא נרתעים משום קושי. ארבעה סבבים שהוא נפל. כולם מסביב – כולל כותב השורות – כבר הספידו אותו. ניבאו את סופו. אבל הוא לא נכנע.

כשראיתי אותו עומד מחויך ומסופק לפנות הבוקר, חשתי שאם כבר נגזר עלינו להעריץ אותו, בואו לפחות נלמד ממנו.

"שאם יזכה יבחין".