על קיבה ריקה
העיתון הזה יגיע אליכם בעיצומו של צום י"ז בתמוז.
יש הרבה צורות להתאבל, אבל חז"ל שירדו לעומק דעתו של אדם, ידעו שהדרך הטובה ביותר לגרום לבן אדם להרגיש את האבלות היא לא רק לשים אפר על הראש ולקרוע בגדים, ואפילו לא מספיק לשבת על הרצפה.
את האבל מרגישים הכי טוב דרך הבטן.
כשהראש לא עסוק בארוחה הבאה יש זמן לחשוב. עזבו ארוחה, אפילו כוס קפה עם ביסקוויט לא מאפשרים באמת התבוננות. רק בהיעדרם, עם הפה הצחיח ועל קיבה ריקה, אפשר להתרכז בקורות עמנו, בחורבן, בחלל הנורא שנשאר בסיום תקופות של קנאה ושנאה ומלחמות אחים מיותרות.
ועכשיו, יום רביעי, רגע לפני שאני מתיישב לכתוב את הטור, אני מוצא את עצמי חושב: איך נערכים לצום? מה אוכלים? באיזו שעה? אולי נישאר ערים עד מאוחר בשביל לאכול? אולי כדאי להיות עייפים כדי להירדם בצהריים? תוכניות שלמות שנועדו לצמצם למינימום את צער הצום. להקהות את האבלות.
ותוך כדי שאני מהרהר בכל זה, אני שם לב איזה מקום קיבל פתאום האוכל בחיים שלנו. מצורך קיומי זה הפך למוצר פנאי, אולי עיסוק הפנאי המרכזי של גברים חרדים.
אפשר למצוא לזה צידוקים. אין ספורט, אין תחביבים, אין תרבות פנאי דתית או חרדית. נשאר רק ללמוד ולאכול. אבל בעוד בעניין הלימוד לא חלה איזו קפיצה משמעותית בעשורים האחרונים, בענף הקולינריה – ברקים ורעמים.
חי נפשי, לא לפני הרבה שנים, כשהיית יושב בחתונה או בשבע ברכות, והמלצר היה שואל אותך אם אתה רוצה סטייק, היה ברור לכל הצדדים בעסקה שהוא מתכוון לפיסת חזה עוף מקופלת בחוסר חינניות שנכנסה לתנור לפחות מדי זמן ויצאה משם במראה חיוור של ילד מהחלקים הצפוניים של אירופה אחרי חורף קשוח במיוחד.
והיום? היום כל אחד נהיה מאסטר-שף. פתאום אתה שומע אנשים שרוצים את הסטייק שלהם במידות עשייה כאלה ואחרות. כאלו שלא יהססו לייצר משבר במסעדה אם ביקשו מדיום-ריר, וקיבלו מדיום-וול.
שלא לדבר על המילה החדשה שכבשה בסערה כל חלקה טובה: צִלחוּת.
הצִלחות הוא כידוע מעיקרי העיקרים של דת האוכל. מה אנו ומה חיינו בלי צלחות. מה שווה האוכל אם הוא לא מסודר כמו שצריך? אם אין שילובי צבעים ומרקמים? והכפירה הכי גדולה, החילול השם שאין שני לו, הוא כמובן האויב הנורא העונה לשם האנטישמי: חד פעמי.
לא תמצאו אותם שותים יין מכוס פלסטיק או אוכלים סטייק על צלחת חד פעמית. במעשים כאלו הם יראו התגרות של ממש. סוג של התעללות מכוונת. מבחינתם, גם אויבים לא עושים דברים כאלה.
איך הגענו לפה, ריבון העולמים, איך?
…
עם בשר
אפשר להתגולל על המעמד הבורגני, אבל העיסוק באוכל הוא לאורך ולרוחב המגזר. תראו מה קרה בגזרת מה שמכונה בז'רגון הישיבתי 'ליל שישי'.
זה התחיל כמו כל דבר עם המון כוונות טובות. מנהג שהלך והתפתח בעולם הישיבות לפיו בחורים מנצלים את הלילה שבין חמישי לשישי לחזרה על כל מה שלמדו במהלך השבוע. יום שישי הוא יום יותר 'רך', אפשר לישון יותר, ולנצל את הלילה שלפניו ללימוד.
נו, בחור שיושב ולומד חייב גם לאכול משהו, אז בעם היהודי אין ואקום. במקום שיש צורך יש גם פתרונות. וככה התחילו לנסוע בכבישי הארץ כל מיני טרנזיטים חבוטים שהעמיסו בתא המטען שלהם כמה סירים עם הרבה מרק וקצת תפוחי אדמה, מיתגו את הבלילה הזו בשם 'טשולנט' והחלו למכור את מרכולתם בחניונים הצמודים לישיבות.
ומה נאמר? הצלחה מסחררת. כל צלחת מרק עם שני תפוחי אדמה וכמה גריסים נמכרה ב-15 שקלים. אותה גרסה עם פיסה של כנף עוף זיכתה את המנה בשם המפוצץ "טשולנט עם בשר" ונמכרה ב-25 שקלים. והמוכרים כמו הבחורים היו מבסוטים עד לב השמיים. עסקה מנצחת כזו אי אפשר היה למצוא גם בוול סטריט אף בימיה היפים ביותר.
חלפו כמה שנים ומהטרנזיטים החבוטים לא נותר דבר. את הצורך הקיומי של בחורי הישיבות לקצת דלק שיעביר אותם את הלילה, החליפו היכלות ענק וכמובן הכל אך ורק בשביל לקיים את מצוות 'טועמיה' שידוע עד כמה גדולי הרבע'ס הפליגו בחשיבותה.
משכנות הפרעסריי האלה מלאים עד אפס מקום. אפשר לומר שהטשולנט הפך לענף הייצוא העיקרי של המגזר החרדי. מה שעשו מיזמי הסטארט-אפ לישראל, עשה הטשולנט למגזר החרדי. אם ישראל היא סטארטאפ-ניישן (אומת החדשנות) הציבור החרדי הוא טשולנט-ניישן.
הוא פתח לבבות וסתם קיבות. כבש שווקים חדשים, מִגנט קהל חילוני תל-אביבי, שפתאום הבין שכל מה שאומרים על החרדים לא נכון. הם מכינים פשוט טשולנט מעולה. תיירות הטשולנט היא ענף התיירות היחיד שנמצא בצמיחה מתמדת, וכן, הטשולנט, המאכל היהודי שהיה סמל לעניות ולמחסור, מאכל שנולד מהכרח להעמיד סיר שישרוד לילה שלם בתנור ומיעוט מוצרים, הפך למלך בלתי מעורער בעל עשרות ורסיות שנמכרות בכל קרן רחוב.
…
קוגל צלפחד
וכל זה נכון רק לרצועת הזמן שבין חמישי בצהריים לחמישי אחר חצות.
בשישי בבוקר, עולם חדש נפתח. כאילו אתמול לא אכלנו כלום ולא ראינו כלום.
כל העסק מקבל פנים חדשות.
שוקי השבת הם אחד הסימנים המובהקים לקיום חיים יהודיים. אם יש בית כנסת ואין יריד מאכלי שבת, צריך לבדוק היטב. אולי מדובר במודרנים רח"ל.
מתחם הסלטים (ההיגוי המקצועי: סלאטים) הוא חגיגה של צבעים וטקסטורות. כרוב מכל סוג, ירקות, מטבלים ומה לא. ובכלל נראה שלמורשת היהודית יש חולשה לחצילים. לא תמצאו מעדנייה שמציעה פחות מתשעה סוגי חצילים בכל וריאציה אפשרית.
וכמובן גזרת הארבעס והקישקע, והקוגל המיוחד שנאפה 24 שעות עם בשר, ויש כמובן את הגרסה המיוחדת ספיישל רק לכבוד פרשת פנחס. אל תשכחו לבקש מהמוכר את 'קוגל צלפחד', ותבואו מהר שלא ייגמר.
ולכל מקום שלא הולכים נראה כי ההשתעבדות לאוכל שאבה את כולנו.
רק לאחרונה התפרסם כי היהדות החרדית בארה"ב סוערת בעקבות מסעדת מוקה-בורגר הכשרה למהדרין שמציעה לסועדים המבורגר תמורת 175 דולר.
מה אמור לגרום לכם לשלם סכום כזה על קציצת בשר? במסעדה מסבירים.
מדובר בהמבורגר ששוקל 340 גרם עשוי בשר צלעות משובח מיובא מאורוגוואי, ומגיע עם טופינג (ריבונו של עולם, מה זה טופינג? באמת שלא נעים לי לשאול אף אחד) של פטריית כמהין אוסטרלית שחורה. בצל, צ'יפס, מלפפון חמוץ ורטבים תוצרת בית – והקציצה מצופה ב'עלי' זהב אכילים 24 קראט.
ברור מאליו, כי מנה כה ייחודית לא מוגשת סתם. את ההמבורגר תקבלו בתוך תיבת עץ יוקרתית המגולפת בעבודת יד. כאשר תפתחו את אריזת ההמבורגר היוקרתי שהזמנתם, כל הסועדים במסעדה ידעו על כך, בזכות העשן שייפלט מהקופסה.
"אתם לא משלמים על חתיכת הבשר, אתם משלמים על החוויה", אמר בעל המסעדה נפתלי אבנהיים לעיתון הג'ואיש וויק. "אנשים כבר לא יוצאים סתם לאכול, את זה עשו פעם. היום צועדים לתוך חוויה תיאטרלית".
הסיפור הזה עורר סערה ענקית. לפעמים לא צריך להתאמץ כדי להציב מולנו מראה. המציאות עצמה עושה את זה בצורה הטובה ביותר. אנשי חינוך רבים בארה"ב קראו לחשבון נפש. ראו בסיפור הזה סימפטום לחברה שאיבדה את הראש. לרדיפת עינוגים ולבזבזנות אנטי-חינוכית.
אבל אתם לא צריכים לנסוע למוקה בורגר כדי לפגוש את הטרנד החדש.
הוא מציץ אלינו בכל סוף שבוע. איזה מציץ? שואג אלינו מכל פינה ברחוב החרדי.
…
ברוטב פטריות
אני לא נזיר גדול, ואת חטאיי, כידוע, אני מזכיר בפרהסיה וכן, אני יודע להבדיל בין חזה עוף לחזה בקר.
אבל לא מדובר כאן ב'לאהוב לאכול', אלא באובססיה שקצת השתלטה עלינו.
כשבניו יורק מסעדן חרדי מוכר המבורגר ב-175 דולר, אברך ממודיעין עילית שעושה סיום מסכת חושב איך הוא נותן עוד קצת טיפה'לה גלאם לאירוע. איך הוא משדרג מרבע-עוף לבשר, איך הוא מוסיף מנת ביניים, ואיך הוא נותן טוויסט לקינוחים. הכל במידה, בטעם טוב, בלי להגזים כמובן.
עד לא לפני הרבה זמן, אירוע כזה היה נפתח בבורקס ורוטב פטריות (אוי, מי ייתן לנו תמורתם…) ורגע השיא היה מגיע כשלשולחן הייתה מוגשת הרולדה האדמומית המפורסמת (עוד המצאה גאונית של קצבי המגזר שדחפו את כל שאריות העוף לתוך רשת ושיווקו אותה כרולדה צעירה מלידה).
וכמובן הכל היה מוגש בכלים חד פעמיים שפעמים רבות נשברים תוך כדי, ולעיתים נדרשים להחליף ארבע סכינים עד שהבורקס אכן נחתך.
וכך, אירועים שהיו בהם חן יהודי ושמחה פשוטה וטהורה, הופכים היום למשתאות ענק, עם שפים שהולכים וכובשים מעמד של מובילי דעת קהל ואלכוהול פרמיום בהוצאות עתק, ויש תחושה שאת השמחה הפשוטה, הטהורה, כבר אי אפשר למצוא.
לא כי היא לא קיימת.
כי אנחנו עסוקים בלמצוא דברים אחרים. בלספור את מספר הכוסות שיש לכל סועד, בלוודא שהמפיונים מתאימים לסכו"ם, ובדאגה שיכולה להוציא יהודי טוב מדעתו: שהדג הנא לא יתקלקל חס ושלום בטמפרטורה של הקיץ.
ואולי, דווקא הימים האלו שבהם אנו נדרשים להתבוננות בחורבן הבית, ימים שבהם אנחנו מרפים מעט מעבודת הקיבה שלנו, יכולים לאפשר לנו לעצור רגע ולהסתכל אנה באנו.
אז לא, השבת הקרובה אל תחזרו לרולדה ולפטל מהקנקן.
אבל כשהעולם דוהר לכיוון של המבורגר ב-175 דולר, אולי ננסה לעצור קצת. למתן. לנסות לשמור על השפיות. כי בדיוק כמו בהמבורגר שנמכר בניו יורק ומשפיע על ירושלים, כשאתם עושים אצלכם בבית סעודת שבע ברכות מוגזמת, השכן מהקומה הראשונה מתחיל לחפש מתכונים לקינוחים חדשים.
צום מועיל לכולנו!
