יארמולקה בוערת  

א. ברגע הראשון זה נשמע קצת מפחיד. השעה הזו, אחת וחצי בלילה, היא הממלכה הפרטית שלנו. דווקא אחרי שהאנושות כולה, על כל הטירוף שלה, נשכבת על מזרנים ועוצמת עיניים – אנחנו, כמו התנשמות והינשופים, יוצאים לעבוד.

ממש לא קל לנו. כולם בזים לנו ורודפים אותנו. מכנים אותנו 'מפוזרים' ו'עצלנים'. כועסים על שאנחנו קמים מאוחר. רודפים אותנו על כל מעידה קלה. והכי גרוע, שתמיד משווים אותנו לקבוצת האויבים שלנו. אנשי הבוקר. הטיפוסים האלו שקמים בזמן, רצים לחלק לחם ולהתפלל ותיקין. אף אחד לא יגער בהם כשהם יתחילו לנמנם בעשר בלילה. לא יקראו להם 'עצלנים', לא יגידו שהם 'מפוזרים'.

רגע לפני שנמשיך, חשוב לי ליידע את כל המחנכים ומשגיחי הלילה בישיבות: היום כל הקהילה המחקרית בעולם יודעת שמדובר בסיפור גנטי. האנושות נחלקת בין 'אנשי בוקר' ל'אנשי לילה'. בפעם הבאה כשאתם צועקים על מישהו שהוא 'פופער' – לא יודע לתרגם לעברית – תדעו שאתם מאשימים איזה הורמון מוזר בשם 'מלטונין', שגורם לו להירדם יותר מאוחר מהחבר ה'חרוץ' שלו.

ובחזרה לליל חמישי האחרון. יוצא לו יהודי מהמשרד, אחרי שסיים כמה שעות מתוקות של כתיבה ומחקר. בחוץ ממתינים הצרצרים, הידידים הוותיקים שמלווים אותו הביתה ולוחשים סודות. גם הכוכבים שם בכיפה השחורה למעלה, מחייכים ואפילו התנים שמייללים מרחוק.

ופתאום נשמע 'בום' מרוחק. ואחריו צלילים עמומים. ופתאום אתה מזהה. המנוע נדלק, הדוושה נלחצת, צא לך בעקבי הקול. נסיעה של שני רחובות, חניה על מדרכה שמותרת רק בשעות הללו, ופתאום אתה מגלה שהגעת למירון, בקפיצת הדרך.

זה נראה כמו חלום פנטסטי.

כמו נווה מדבר. הרחוב הענק שחור מאדם. שורה ענקית של פארענצ'עס מכסה את שורת החנויות. כל המרפסות מלאות וממול במה קטנה. ועליה יהודי אחד עם גוף דקיק ושברירי, קפטן ירושלמי זהוב ומיקרופון.

עשרות אלפי עיניים נעוצות בו בשקיקה, ההמונים נתונים בידיו כחומר ביד היוצר. כשהוא ירצה, הם ידמעו; כשהוא יורה, הם ישאגו, ורגע אחרי זה, הוא יגרום לאלפי יהודים לקפוץ יחד עימו בקצב מסעיר.

רשמית, הוא לא אדמו"ר. אין שום מוסד בנשיאותו. גם לא מפלגה. אבל אלפי יהודים מכלל ישראל כרוכים אחריו. לא מוסיפים לו שום תואר. קוראים לו 'ר' מיילך'. לפעמים גם בשם המשפחה.

ובלילה הזה של ל"ג בעומר תשפ"ב, בלב בית שמש, קנה ר' מיילך הוד והדר.

ב. הלילה הזה התחיל בצורה די מדכדכת.

כבר לפני שלושה עשר חודשים ידע כל יהודי בעולם של"ג בעומר תשפ"ב ייראה אחרת לגמרי. לאיש לא היה – וכנראה שגם אין עדיין – שום מושג איך נכון לארגן את המעמד הזה. גם מאה פרויקטורים לא יצליחו לפתור את המשוואה הזו. ציבור הולך וגדל של מאות אלפי יהודים – מנסה להגיע ביממה אחת אל שטח שנועד להכיל לכל היותר כמה אלפים.

ככל שנקפו הימים והוצבו המתווים התברר שהעסק הרבה יותר מדכדך משחשבנו. רבבות 'יהודים של מירון' התחילו לקלוט אט-אט שאין שום סיכוי שנחזור אל המירון הישן והטוב. הזיכרונות והתמונות, הקולות והצלילים, הפכו להיסטוריה רחוקה. ממש כמו הרקדנים הדרוזים בחצר המערה.

וכמו שכבר למדנו על בשרנו, שינויים – בפרט כשהם מתחוללים באזורים רוחניים – הם עניין קשה במיוחד. כמו בכל אובדן, החלו כל שלבי האבל להתרוצץ בקרבנו. הכחשה, הדחקה, התעמתות, ובמקומות מסוימים גם ייאוש והכלה.

ואולי הדבר הכי מורכב שנגזר עלינו בשנים האחרונות, זה חוסר הבהירות. יותר ויותר אנשים ששואלים את עצמם מה נכון לעשות. לעלות? להתעמת עם השוטרים? להיכנע למתווה המבולבל? להישאר בבית ולחלום על מירון?

וכמו לאורך כל האסונות של השנים האחרונות, במקום שאין איש, צץ לו ר' מיילך. מכונת אמונה שמתהלכת בעולם ומבעירה לבבות. למי שיש חושים היסטוריים, קשה לפספס את המהפכה הגדולה שמתחוללת בעקבות שיעוריו. מהפכה של טוב, של חסד, של נדיבות, של אמונה פשוטה ושל אהבת ישראל.

למי שיש חושים היסטוריים, ברור שאין שום דרך לספר את סיפורה של היהדות החרדית בעשור האחרון, מבלי לספר את סיפורו של ר' מיילך. יהודי אחד, בן של קדושים, שלפי כל הסיכויים והמנהגים, היה אמור להפוך לעוד אדמו"ר לא מפורסם באחד מבתי הכנסיות הקטנים של בני ברק.

אבל משמים רצו אחרת. בשלב ראשון, הוא סירב בתוקף למלא את מקום אביו באדמו"רות. הוא עצמו ברח לצידי דרכים ולרגע לא חשב להתפרסם. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שפגשתי בו. הייתי אז בחור צעיר שהגיע למירון. ושם, בחצר ציון רשב"י, ראיתי יהודי ירושלמי עם מבט חריף, הולך רצוא ושוב, שקוע במחשבות ומעלה עשן סיגריה. כששאלתי מי זה, אמר מישהו "זה בן של האדמו"ר ר' אלתר מלעלוב. אומרים שהוא 'עויבד' גדול".

ואז הגיע חוש הריח המפורסם של כלל ישראל ולכד אותו. בפעם הבאה שפגשתי אותו, הוא כבר היה מפורסם. 'המשפיע ר' מיילך' קראו לו ואלפים החלו לנהור לשיעוריו. אבל המפגש שלנו אירע באחד המקומות הכי מפחידים בירושלים: 'מכון שרת' בהדסה עין כרם. המחלקה של המחלה ההיא שאין לנקוב בשמה.

באחד החדרים הסגורים שם אושפז אברך יקר, ידיד ילדות שכל גופו נאכל בייסורים מרים. מסביב למיטה ישבה משפחה שלמה, עייפה ומפוחדת. מאמינה, מתפללת ולא מפסיקה לבכות. ופתאום הוא הגיע. אותו ר' מיילך, עם אותו מבט חריף. הוא נכנס, דיבר מתוך קירות נשמתו, ופתאום ראית דמעות מתייבשות וחיוכים מתחילים להתפזר.

ואז הוא ביקש לעשות 'תיקון'. הוא לקח עימו את אותו אברך, שכבר איבד כל מראה אנושי רח"ל. כולנו נותרנו מאחור, ורק האברך בפיג'מת בית החולים הכחולה אוחז בידו של ר' מיילך וילכו שניהם יחדיו אל קצה המסדרון.

מכירים את הסיפורים על "עין שלא נותרה יבשה"? אז זה מה שקרה שם בקומה החמישית. ר' מיילך אחז בידו של אותו אברך ויצא עמו במחול חרישי נרגש. "עד הנה עזרונו רחמיך", הם שרו, "ולא עזבונו חסדיך". אנשי הצוות שכבר ראו הכל, התייפחו שם. אפילו המנקה הערבי נעצר בצד ומחה דמעות.

ורק ר' מיילך המשיך לרקוד.

ג. והנה אנחנו פה. השעה שתיים לפנות בוקר, והרחוב נראה כמו שעת צהריים. אנשים נשים וטף, עומדים על הפארענצ'עס, בליבו של כל אחד מהם מועקה ותחושה של ריחוק מרשב"י. עד שר' מיילך הופיע על הבמה. לבוש בגדי שבת וחמוש במילים שנוגעות ישר בעומק הלב.

הנה אחד המופתים הכי מטלטלים שלימד ר' מיילך את בני הדור של 2022: אתה רוצה 'באבא' שיכול לפעול לך ישועות למעלה מדרך הטבע? ובכן, אל תתאמץ, תחפש מישהו בסביבה שחווה עלבון. גש אליו ממש באותו רגע ותבקש ברכה. זאת המהפכה של ר' מיילך.

וזה מה שהוא עושה עכשיו, בליל ל"ג בעומר. הוא מבקש מכל האלפים שחשים מושפלים ומרוחקים מרשב"י – לעצור לכמה שעות ולהצטרף אליו. להיכנס "אונטער'ן חופה מיט ר' שימען" (-מתחת לחופה של רשב"י) ולפתוח את שערי השמים.

גם עכשיו, שבוע אחרי, אני חש צמרמורת בכל הגוף כשאני נזכר באחד מרגעי השיא. פתאום ר' מיילך מניף יד ועוצר את התזמורת. הוא מבקש לשנות משהו בפיוט 'ואמרתם כה לחי'. אם עד היום שרנו: "ידע כל הנסתרות, דבריו עושים פֵּרוֹת, ###בִּטֵּל## כמה גזֵרות, אדוננו בר יוחאי", ר' מיילך מורה שעלינו להפוך את השיר לבקשה. במקום 'בִּטֵּל' גזרות, נשאג ונבקש 'יבטל'.

ואז זה קורה. השמחת תורה הופך ליום כיפורים. רבבות אלפי יהודים, מכל העדות ומכל החוגים, עוזבים את כל החשבונות הקטנים, מרימים ראשיהם כלפי מעלה, וזועקים בראש האשמורת:

"אוי י-ב-ט-ללללל"; "יבטלללל"; ושוב "יבטלללל".

ד. ור' מיילך כמו מנהיג שמיטיב להבין את צורכי הדור הסוער והממהר להשתעמם שלנו, לא מפסיק לחדש ולרגש. אחרי אמירת סליחות בבכיות נוראות, מגיעה שירת 'אני מאמין' סוערת שמזכירה את מירון ואחריה מעמד קבלת עול מלכות שמים שמרגיש כמו נעילה.

ואז, בבת אחת האווירה מתחלפת. ר' מיילך לוקח בידיו שתי אבוקות גדולות של אור – ויוצא במחול שנושא את רבבות האלפים על כנפי נשרים – "לכבוד התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי".

ור' מיילך מקפץ ומכרכר. עוצר שוב את התזמורת. זורק עוד רעיון רוחני. בוזק עוד כמה ניצוצות של אמונה שניקח איתנו הביתה הרבה אחרי שכל זה ייגמר. ורק אז הוא ניגש להדליק את המדורה הקטנה ששלהבותיה לא יכבו כל כך מהר.

ודווקא אז, בשיא ההתלהבות, כאשר כל הרחוב שרוי בשיא האור – הוא שוב מבקש לעצור. ממול האש הוא מוריד את השטריימל האדמו"רי, ותחתיו נחשפת כיפת הצמר הלבנה, ה'ירמולקה'. ר' מיילך מחליף אותה בכיפת סמט שחורה רגילה.

הוא מרים את הירמולקה הצחורה שזה עתה סרה מראשו, מנופף לקהל ומתחיל לספר: אל סבא זצ"ל, האדמו"ר המפורסם רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע, הגיע נער שנטרפה דעתו רח"ל. ובאמצע מדורת ל"ג בעומר הוא השליך את כיפתו אל תוך המדורה. ולמרבה הפלא, כשהאש אחזה בכיפה, הנער נרפא מצרתו.

כמה סמליות יש בדבר. לפעמים, כל מה שצריך כדי להירפא, זה פשוט להפסיק להתייחס ולמדוד אנשים לפי צבע ומרקם של כיפה. "לכולנו", זועק ר' מיילך, "יש איזה חלק בנפש שמצבו לא טוב (א ביסל 'נישט-נורמל'). אז עכשיו", הוא מכריז, "אני משליך בשם כולם את הכיפה אל האש. שתהיה לכולנו רפואת הנפש".

ואלפי יהודים בשלל מרקמי כיפות וכובעים, יצאו במחול:

"אשריכם-אשריכם ישראל".