יהלומים מתגוללים באשפה

פורום הציפורן החודרנית

הטור הזה נוגע בדיסוננס שכמעט אין דרך להסביר אותו על פי ההיגיון.

יש דיסוננס עצום, כמעט בלתי נתפס, בין התנהלות הפרט החרדי כיחיד, להתנהגות שלו בקבוצה.

קחו למשל את הנושא הכספי: אין ציבור שמודע לכל פרוטה שיוצאת לו מהכיס יותר מהציבור החרדי. האברך הממוצע, עוד לפני שהוא יודע איך מכינים חביתה הוא כבר שולט במפת המחירים של כל הסופרמרקטים באזור.

הוא יודע איפה יש הנחה ועל איזה מוצר, ואם יש קטש, הוא יודע לדלג מעליו. עוד לפני שהמשאית הגיעה הוא יודע איפה יש עמדות חלוקה לקמחא דפסחא ואיפה יש חלוקע של חלות טריות כל יום שישי במחיר הקרן. צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם.

קחו את נושא הבריאות. כל יהודי שיש לו ציפורן חודרנית לא נרגע עד שקיבל ייעוץ אישי מהרב פירר, ולא תנוח דעתו עד שהוא יכנס קונסיליום מיוחד בחדר האחיות עם חזקי ברוין, בני פישר ואהרל'ה וינגרטן שידונו בכל אפשרויות התקיפה של הציפורן החודרנית, מהאוויר, מהקרקע ומהים.

תראה כמה התייעצויות עושה כל אברך במסדרונות בית החולים. רופאים פרטיים, ברכות מרבנים, דולות שהוא מזעיק בארבע לפנות בוקר בספיישל לחדר מיון ומה לא.

גם בתחום הרוחני הציבור החרדי הוא הנעלה ביותר. תבדקו כמה קרנות "והשיב" נפתחו רק השנה, שירות לוקסוס לכאלה שיש להם ספק גזל מהציבור, ורוצים להיות טובים יותר ונעלים יותר.

זה קורה גם בהתחשבות בזולת. תעמדו במקום ציבורי ותראו יהודי שצריך עזרה – לא תצליחו לעצור את כמות הקופצים עליו שמנסים לעזור ולסייע. זה קורה גם בארגוני החסד, הסיוע, הארת הפנים והגמ"חים – חיים שלמים של נתינה ואהבה ללא גבול.

אבל זה ברמת הפרט.

כשמגיע לרמת הכלל – כאוס. תוהו ובוהו.

איך יכול להיות שכל אלה שרצים לפירר על כל פצע שלא הגליד, מטפסים על גג של תחנת דלק שיכול לקרוס תחתיו ולמחוץ מאות איש למוות? איך אותם אנשים בדיוק שיתמסרו עבורך אם תצטרך עזרה – בהפגנה לא יהססו לדחוף קשיש או לגזול את זמנו של עובר אורח חף מפשע ולחבוט ברכבו על כך שהעז לנסות ולנסוע בלי רשותם?

נראה שכשזה מגיע לכלל, הכל מותר. אפשר ומומלץ להשתלט על שטחים ציבוריים ולגזול את צורכי הציבור, לעקם כל כלל, לסכן חיים ובריאות של אחרים, ולרמוס ברגל גסה זכויות וכללי התנהלות בסיסיים.

והשאלה היא איך היא ציבור איכותי כל כך, שכל פרט שלו הוא יהלום – הופך לאספסוף כשהוא נהיה ציבור. מזלזל בהנחיות מצילות חיים, נוהג בהפקרות ובחוסר חשיבה, פוגע ומזיק.

הלא דבר הוא!

נמצא פקק של עט

והשאלה היא רוחבית ועמוקה עוד יותר.

כל אברך שנדרש לקחת משכנתה, לא יירגע עד שהוא לא ימצא את תנאי הריבית הטובים ביותר. הוא לא יפסיד שום קומבינה, ויתרוצץ בין בנקים, ירתום גייסות של מאכערים, כדי להשיג את הדיל הטוב ביותר ולהוריד את הריבית בעוד שמינית האחוז.

אבל כשמציעים לו מכרות זהב באתיופיה – הוא מסתער. בלי לשאול, בלי לחשוב, בלי לבדוק, בלי להתייעץ. תוך כמה ימים הוא מבין במתכות יקרות, וכבר מאמץ פאסדה של טייקון לעתיד.

זה הולך ומעמיק מוריי ורבותיי.

הבתים החרדיים עצמם – פינות יקרות. מושקעים, נקיים, מסודרים, מדיפי ריח של בישול וניקיון. האימהות החרדיות משקיעות בילדים שלהן עולם ומלואו. תראו את רשתות בגדי הילדים, את חנויות הכיפות המעוצבות, את הגרביים שיתאימו לשלייקעס, וחליפת הקטיפה העדכנית לשבת, עם הנעליים מקצה העיר.

הילדים החמודים שלנו נראים בלילות שבת כמי שהגיחו מהמגזינים.

אבל רק תצאו מהבית, לחדר מדרגות שלא לומר לרחוב – בוקה ומבולקה. אין דין ואין דיין. גרוטאות של עגלות ואופניים בכניסות לבניינים, אשפה שאיש לא חושב לאסוף. גינות הבניין מלאות קוצים ושקיות במבה, וגם במרחב הציבורי, אם העירייה לא תגיע יומיים, לא יהיה אפשר לזהות איפה אתם נמצאים. כמות הפסולת שנאספת מהרצפה היא בלתי נתפסת. מה שאנשים לא מדמיינים לעשות בבית, הם מרשים לעצמם לעשות במרחב הציבורי.

גם בהתנהלות הכספית, תראו באיזו זהירות והתחשבות מתנהל הפרט החרדי. כאמור לא רק בתחום המשכנתאות והשוואות המחירים. תציצו בכל לוח מודעות בבית כנסת. השבת אבדה על מכסה של עט, על גרב שנמצא במקווה, ובקשת סליחה על שימוש במטרייה.

ומנגד, ביחס לתקציבים של הציבור, תראו איזו אלימות ודורסנות. קהילות גוזלות זו מזו משאבים בלי למצמץ. הצדק נדחק לאחור. קהילות קטנות וכוחניות דוחקות את מקומן של קהילות גדולות אך פחות אגרסיביות. בכל מה שקשור להשתלטות על הקצאה, משאב, תקציב או כל הטבה אחרת, אמות המוסר נעלמות.

אתה רואה משפחות שלמות נאבקות על הארכת חיים של הסב הזקן, שכבר מזמן לא איתנו, כי הן יודעות היטב את קדושת החיים. הן אמונות על הערך הנשגב הזה. הן יודעות מה ערך של דקה עבור יהודי בעולם. אבל מנגד – מבית החולים הם יוצאים להפגנות מסוכנות לעצמם ולאחרים או חוצים כביש בפראות.

איך למען השם מתקיים הדיסוננס הזה?

בעקבות קורח ועדתו

וזה לא רק בגשמיות, גם בשאלות השקפתיות קיים ההבדל הזה. שמעתי על לא אחד ולא שניים שהתייעצו באופן פרטני עם רב נכבד מהזרמים הקיצוניים, והוא הורה להם שבשבילם כדאי ללכת לצבא. אבל בחוץ? אוהו.

גם בענייני לשון הרע, אנשים נזהרים מכל משמר. לומדים חפץ חיים, מתריעים על גלישה ללשון הרע, וגם אם בפועל לא תמיד מצליחים, קיימת מודעות לעניין. אבל כשזה מגיע למרחב הציבורי הכל נעשה כשר.

אפשר להשפיל, לרמוס, ללכלך, לפרסם כתבי פלסתר נוראיים נגד נבחרי ציבור.

קחו אפילו בירורים למוסדות. אנשים שנזהרים בלשונם, מכחכחים כשמישהו בבית כנסת יתחיל להציף פרשה מביכה על מאן–דהו; פתאים מוצאים בעיות מתחת לשטיח בשביל 'להזהיר' את מנהלי המוסדות שלא יקבלו את השכן שלהם.

איך אפשר לחיות עם הדיסוננס הזה?

מה קורה לנו בין השלב שאנחנו כפרטים האנשים הכי טובים בעולם, לבין זה שאנחנו כציבור הופכים לקשה ואגרסיבי – הכי רחוק מהפרט החרדי?

מה יש באוויר בחוץ שהופך את כולנו למשהו אחר?

אתם מכירים את זה שכשאתם פוגשים מישהו חילוני הוא אומר לכם הלוואי שכל החרדים יהיו כמוכם? זה לא שאתם פתית שלג מיוחד. אתה חרדי רגיל. חרדי רגיל הוא מקדש שם שמיים בכל הליכותיו. הבעיה היא שכשאנחנו פועלים בציבור, משהו מתפקשש.

למעשה, מחקרים בפסיכולוגיה חברתית כבר עומדים על התופעה הזו ומכירים בה.

יש כמה הסברים מרכזיים לשינוי התנהגות בקבוצה. המחקרים מראים כי ישנה תופעה של אובדן זהות אישית בתוך קהל. לעיתים, האדם היחיד חווה אובדן של סל הערכים האישי שלו בתוך קבוצה, ומאמץ זהות קבוצתית. התהליך הזה קורה כחלק מתהליך שבו הפרט "נמס" לתוך הקבוצה, ונהנה מאנונימיות ומאחריות מופחתת. במצב כזה, אנשים שלא אלימים בכלל, עשויים להפגין אלימות שהם עצמם יופתעו ממנה למפרע. החוויה הקבוצתית גם מנטרלת את הניטור העצמי, את הביקורת האישית ואת שמירת הגבולות שכל אדם מנהל עם עצמו, כאשר הוא לבד.

המקרה הראשון והמוכר ביותר עבורנו כיהודים שבו אנחנו רואים את ההשפעות השליליות של ציבור, הוא הסיפור של קורח, שבמידה רבה אפשר ללמוד ממנו כיצד נוצרת דינמיקה קבוצתית הרסנית.

אולי לא למותר לציין שאת כל עניין הציבור לומדים בקורח. אפילו תפילה במניין, מצווה שזוכה בתקופה האחרונה לחיזוק גדול, לומדים באורח פלא מקורח ועדתו. הוא חידש את העניין של ציבור.

ואולי לא בכדי.

ראשית צריך מנהיג, דמות שהיא לכאורה דמות רוחנית. "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם". השלב השני הוא תחושת המיוחדות, תחושת העליונות על הסביבה. קורח החניף לקהל המעריצים שלו ואמר להם: "כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים". אנחנו לא סתם אנשים, אנחנו מיוחדים, קדושים.

משם הכל מידרדר במהירות.

מה שמדהים במקרה של קורח ועדתו הוא שאפשר לראות כיצד הקבוצה לא מצליחה להודות בטעות, ובמקום שהעם יתחרט, מייד למחרת נאמר: "וַיִּלֹּנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם הַשֵּׁם".

את מי הם מאשימים באחריות למגפה? את משה ואהרן. לא פחות.

סדר מידות

צריך לומר ביושר: אולי למעט מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שהיה מדבר ומחנך בנושאים שבין אדם לחברו באופן קבוע ויום–יומי, והיה מכה על ראשיהם של הציבור, של העסקנים ושל מנהלי מוסדות החינוך ותובע מהם סטנדרטים גבוהים במידות טובות, כיום הסוגיה הזו לא תופסת מקום באקלים הציבורי החרדי.

כשאתה נאבק על עיקרי הדת, גיוס, שבת, חינוך – הנושאים האחרים נדחקים לתחתית הרשימה. יש לא מעט ישיבות שהדיבורים על החשיבות לעזור, להושיט יד לאמא בערב פסח, לסחוב סל לקשיש ביום שישי, להוריד צלחת מהשולחן – נתפסים כאמירות מזרוחניקיות שלא מתאימות לבית המדרש.

פה לומדים, אתה רוצה לעזור לחברים? לך ל'ידידים'.

וכך אתה יכול לראות בחור שמנוי לכל קרן 'והשיב', שבוכה בכי תמרורים משמונה עשרה המבואר, משאיר פתק עם שקל וחצי ליד טיפקס שבו השתמש בטעות, יוצא החוצה לרחוב, מנתר לתוך כביש 4, ומשבש את חייהם של אלפים, מסכן את חייו עצמו, נכשל במראות אסורים, ופוגע בדרכי רבים, בבריונות ואכזריות בלתי נתפסת.

אסור לשכוח: גזרת הגיוס תעבור בעזרת השם מהעולם, אבל ההרגלים – לא ילכו לשום מקום. מי שהתרגל לפתור את הבעיות שלו באמצעות הצתת פח אשפה בלב השכונה, לא ייגמל כל כך מהר מהמנהג הזה.

לקלף מהנפש מידה מגונה זה עבודה של שנים, להתבהם אפשר בדקה אחת.

ואולי יש עוד סיבה שיכולה להסביר את הסתירה הזו.

הציבור החרדי בארץ בפרט, בגלל מערכת היחסים הטעונה עם המדינה, עדיין חי בתודעת גלות. ולכן אולי בגלות יש כללי התנהגות אחרים. אנחנו במצב חירום. אפשר להשתולל, לגנוב, הפריץ רק לא שם לב – ומרוקנים את הקופה.

אולי הסוד טמון בהבנה שהמרחב הציבורי הוא לא 'שטח הפקר', אלא הבית הגדול של כולנו. אנחנו הרי אלופים בהבנה מה זה חסד, מה זו רגישות לזולת, כמה חשוב להבין נפש יתום ואלמנה.

בסופו של דבר, אנחנו לא צריכים להשתנות ולהפוך לאנשים אחרים. אנחנו רק צריכים להסכים להיות בחוץ, כפי שאנחנו באמת בפנים.