יום הדין של החניות

לבעסערע בלבד

בשבוע שעבר נחשפתי לתגלית מרעישה שטלטלה את עולמי. אני ממש יכול לחלק את החיים שלי ללפני ואחרי. יצא לי להשתתף באיזה אירוע ממלכתי. אירוע מהסוג ששואב אליו את כל קברניטי המדינה, מראש הממשלה והנשיא, עד השגרירים, השרים וכל חברי סגל א' של מדינת ישראל.

כשקיבלתי את ההזמנה, כמו כל חרדי מהוגן, השאלה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה איפה הדרך העוקפת ואיפה חניית הוי-איי-פי שמאפשרת להחנות את הרכב בצמוד לכיסא שאני יושב עליו.

אבל כל הבירורים שעשיתי העלו חרס. אין בורמה, אין ציר עוקף, אין חניית וי-איי-פי. לא יעזור להפעיל 'קשרים'. וכן-כן, גם אם אתה 'ורטהיימר של פרוש' בעצמו, ולא רק מחזיק את המספר שלו בחיוג מהיר, אתה חונה עם כולם והולך ברגל למקום האירוע. וחמור מכך: אין מקומות מסומנים. מגיעים ויושבים. בין אם אתה מנכ"ל משרד ממשלתי ובין אם עובד זוטר, מצבך זהה.

ואתה שואל את עצמך: איך למען השם החילונים האלה עובדים? הם לא מבינים אירוע? מה שווה כל המעמד אם אתה לא מגיע אליו עם אישור מוזהב למכונית ויכול להסתכל על המון העם צועד ברגל כשאתה מיחידי הסגולה שקיבלו את האישור לעמוד בפקק? מה שווה אירוע אם אין מתחם מסומן עם גדרות שגברתנים מקיפים אותה, ורק ה"בעסערע" זוכים להשתחל אליו?

להתחנן, לקמבן, לבכות

זה כבר מזמן לא תופעת שוליים – והטור הזה לא חושש לעסוק בבעיות הליבה של הציבור החרדי כידוע וכמפורסם.

לא הייתי נדרש לזה לולא קיבלתי מסרון שדיווח שהמשרד לענייני מירון הקים ועדה מיוחדת שבה חברים אישי ציבור ידועים – אחד מכל חוג כמובן – שתעסוק בנושא הכי אקוטי במדינת ישראל 2023: מי יקבל אישורי כניסה עם הרכב למירון.

הייתי יכול להשתעשע ולגחך על הוועדה הזו ועל חבריה, הבעיה שהעסק קצת רגיש ואני לא בטוח שהם כבר אישרו את הבקשה שלי. לכן ננסה לנתח את הסוגיה הנ"ל בעדינות ורגישות, אך בנחישות, מתוך כבוד לחברים ומבקשי הבקשות. מה לכל הרוחות עובר עלינו?

מה דפוק אצלנו בגנים שאנשים מוכנים להשקיע שעות ארוכות מזמנם, להפעיל קשרים, להתחנן, לקמבן, לבכות, להפוך את העולם, בשביל לחנות כמה עשרות מטרים יותר קרוב, וכל זה במקרה הטוב כפי שמייד יפורט?

איך מצאנו את עצמנו – כחברה – מסתכלים בשוויון נפש על הודעה לעיתונות שמבשרת על הקמת ועדה של אנשים מכובדים עם לו"ז צפוף כדי לעסוק בהסדרי חניה?

ומכיוון שאנחנו כמגזר לא מאובחנים קלינית כזקוקים לאשפוז, כנראה יש פה תורה שצריך ללמוד.

חשוב להתחיל מהדבר הכי חשוב שיש בדורנו: המעמד. איפה אתה ממוקם בסולם בשרשרת המזון החרדית. אודה ולא אכחש, אין ספק שחניה במיקום פרמיום היא סמל סטטוס. אנשים אוהבים סמלים ואוהבים סטטוסים.

ומה שיפה בדור שלנו, שהציבור הפסיק להתבייש בזה. יש לי חבר ליצן שיש לו תוכנית עסקית כתובה ומוכנה שעונה לשם 'עזר לנגידים'.

הוא אומר שבשנים האחרונות יש לא מעט אנשים שעשו הרבה כסף, אבל הכסף לא מביא איתו גינונים, והם לא יודעים איך משתלבים בתעשיית הנגידים באופן מעשי. לכן אותו חבר החליט לפתוח עסק שיעזור להם.

בתוכנית העסקית יש לו שלוש חבילות: 'חבילת כסף' שבה הוא מביא לנגיד הטרי כמה עמודי תמונות בעלונים הרלוונטיים, כמה עסקנים ידועים וזמינים לכל ברית ובר מצווה, וכמה רול אפים שיפארו את הכניסה לחתונה או לבר מצווה.

יש גם 'חבילת זהב' ו'חבילת פרמיום' שכוללת בין היתר גם שני שולחנות שעליהם ניצב השלט 'שמור לשותפים עסקיים, אב החתן' וסביבם יושבים אנשים ללא כיפה מעונבים ומכפתורים. אולי פעם נפרוש את התוכנית המלאה, אבל קיצורו של דבר, אנשים אוהבים היום צילומים ורול אפים ועסקנים ידועי שם וכל המסתעף, ואחד מהסמלים הללו הוא ללא ספק אם יש לך מעבר ל'בורמה' – או איך שלא קוראים לדרך וי-איי-פי היום.

אם השגת את זה, סימן שהצלחת בחיים. אתה חזק על הגל.

רבי שמעון לכל

אבל אולי זה קצת יותר מזה.

זה לא סתם סמל סטטוס, אלא בעיני אנשים מסוימים מדובר ביום דין נוקב שמסכם את סך הצלחתם בחיים עד כה. יושב יהודי בירושלים ובבני ברק, ובשגרת היום-יום שלו הוא מרגיש מנכבדי הקהל. ב'טישים' בחסידות שלו הוא יושב ראשונה במלכות, יש לו פרנסה יאה, הוא משתתף בכינוסי נדיבים בארץ ובעולם, הוא חבר בפורומים שונים של נציגי קהל. אמת, הוא לא ראש עיר ולא ח"כ, הוא מחסידות די קטנה בסך הכל, אין לו אפשרות להגיע לצמרת ממש, אבל בשביל תנאי הפתיחה שהחיים נתנו לו, הוא די מרוצה.

ואמת, לימדו אותנו חז"ל שר' שימע'ן הוא לכל, אבל מה שהם לא גילו לנו שמגרש החניה שלו הוא לא לכל בכלל, וכאן הצדיק שלנו מרגיש שכל החיים שלו עומדים על כף המאזניים. האם הוא באמת מוצלח ומחובר, מקושר ומקומבן, מנכבדי הקהל והעדה, או שכל החיים שלו הם אילוזיה, אשליה, אבק ברוח?

הימים שלפני ל"ג בעומר, ימי הספירה המקודשים, הם ימי הדין של החיים שלו. אם הוא לא ישיג את הכרטיס הנכסף, לא רק שהוא יאלץ ללכת ברגל עם המון העם ביום הקדוש הזה, אלא יתברר למפרע שהוא חי עד היום בטעות. שיש כמה מאות אנשים מהמגזר שלו, שראויים יותר ממנו. הוא אזרח סוג ב'. סתם מכרו לו אשליה שהוא שווה משהו. כל הפורומים האלה שהוא חבר בהם, אין להם שום משמעות. סתם שרפת זמן.

ובמר ליבו הוא מהרהר שהוא אישית כבר היה מוותר על כל החגיגה. מה רע לנסוע באוטובוס כמו בן אדם, במיוחד עם כל הסדרי התנועה החדשים שהופכים את התחבורה הציבורית לאטרקטיבית הרבה יותר מרכב פרטי? אבל מה יהיה בשידוכים של הילדים? מי ירצה להשתדך עם ציליגער שאפילו אישור למירון לא יודע להשיג?

אילו שידוכים יציעו לקריקטורה של עסקן שלא מצליח לעשות את הדבר הכי אלמנטרי בעולם העסקנות: השגת אישור חניה? ואיך הוא יגיע השבת לבית מדרש? הרי אנשים לא פראיירים, הם עוקבים אחרי ההתרחשויות, ובמשך שנים הם ראו בו את הצינור שלהם לעולם החיצון. עכשיו הכל יקרוס כמגדל קלפים. כענן כלה וכאבק פורח וכחלום יעוף.

ריבונו דכולא עלמא.

צרות של מקומבנים

אפשר גם לכתוב טור שלם על אלו שהשיגו את האישור הנכסף. הם ב'ברוך' הרבה יותר גדול. אחרי שבועות של מאמצים והפעלת קשרים, תחנונים ודמעות, המספר רכב שלהם נכנס לאפליקציה המשטרתית. אאוריקה. חסד השם. השגחה בחוש.

אבל זה לא סוף פסוק.

להבדיל מהעסקן הממורמר שלא השיג את האישור ומבטיח שהוא כבר יתנקם בהם בבחירות והוא יראה להם מה זה – הוא אמור להיות מאושר עלי אדמות. אבל האושר, מה לעשות, מבושש לבוא.

יש לו חששות בלי סוף. אולי המספר רכב לא נקלט כראוי, אולי האפליקציה תיפול. ברכב המרווח הוא מעמיס את חמיו וחמותו, את אחיו וגיסתו שמעריצים את היותם בני משפחה של המקומבן שליט"א, ואם משהו לא יעבוד שם ברגע הנכון, הדבר משול להוצאה להורג בשידור חי.

הסיוט שלו שהשוטר שעומד בצומת יגיד לו, לעיני המבטים המעריצים של בני המשפחה: "אדוני, אין לך אישור. אל תעמוד כאן. תעשה פרסה ותחזור". והוא ינסה להסביר ולהתמקח, ולהגיד שרשום תחת שם אחר, ולהתקשר לעסקן שסידר לו את זה שכמובן יהיה לא זמין, ואז עולמו יקרוס עליו.

אבל לצד החששות הקיומיים הללו, יש שאלה מטרידה לא פחות שהורגת אותו: איך הציבור ידע שהוא קיבל את האישור. איך מפרסמים את דבר הבשורה. וגם הספקות הורגים אותו: מתי לנסוע, בלילה שכולם יראו אבל יש פקקים, או ביום שפחות יראו ויותר חם? שאלות קשות שעליהן אין אפילו עם מי להתייעץ. לא נעים.

וכמו שחשש – כל הסיוטים מתגשמים. כצפוי המספר של האוטו שלו לא נכנס לאפליקציה, ובכל מחסום הוא צריך לריב, ולהעלות את העסקן שסידר לו על הקו שידבר עם המשטרה, ואחרי שני מחסומים הוא מפסיק לענות, ורק 6 שעות מאז שהוא יצא מהבית הוא רואה את מגרש החניה הנכסף, בזמן שחבריו כבר יושבים באוהל של 'אור הרשב"י' ואוכלים טשולנט חם עם גזוז קר.

אבל כשהוא מגיע למגרש אומרים לו שהכל מלא, וצריך לחכות שמישהו ירד. אבל אף אחד לא יורד. מתברר שכולם עברו לגור במירון, או יותר נכון בחניית וי-איי-פי. שהציבור יראה מי קיבל אישור ומי לא. והוא מחכה ומחכה.

בסוף הוא מאבד סבלנות והוא נקלע לעימות עם השוטר האחראי, והטונים עולים, ואז הוא מבטיח לו שהוא יתלונן עליו אצל המפכ"ל, כי המפכ"ל חבר שלו אישית, אבל השוטר שומע על חברים של המפכ"ל כבר מהבוקר, והפסיק להתרגש.

וכשהוא מגיע אחרי שמונה שעות, הוא לא סולח לעצמו. לא די שכילה את יומו בהמתנות, בסוף אף אחד גם לא רואה אותו, כי כולם אצל ר' מיילך רוקדים עד לב השמיים.

ואין לו כוח להתפלל או לרקוד, הוא מותש. עייף. רק רוצה הביתה.

ובזמן שהוא מטפס מובס במעלה ההר, הוא פוגש את ידידיו שיצאו בדיוק כשהוא יצא, בדרך חזרה לשאטל מאושרים עד אין קץ ולא באמת מבינים למה ידידם האח"מ הגיע רק עכשיו. הוא ממלמל משהו על כך שרק ירד להביא משהו מהאוטו והוא כאן כבר חמש שעות, אבל הוא יודע שזה לא אמין, ומרגיש טיפש על הגרסה הלא-אפויה.

והוא? הוא ידבר עם המפכ"ל. איזה חובבנים הביאו לכאן. בושה וחרפה. בשביל זה? בשביל זה מינו פרויקטור?

למאשרים ולמאושרים, לרוקדים ולזוכרים את האסון הנורא, למתפללים ולמתקנים בעבודת האכילה, לכולם נזכיר את מה שחשוב באמת: נצלו את היום הקדוש להתפלל על עם ישראל שייוושע בגאולת עולמים, ובסייעתא דשמיא כשיבוא המשיח, גם הבעיה של החניה אצל ר' שימען תיפתר.

הלוואי אמן.