יוקר המחיה? זה לא בגלל החקלאים

התקשורת אוהבת לתאר את התמיכה הממשלתית בחקלאות כאחראית ליוקר המחיה. הנתונים דווקא מראים אחרת

בוקר טוב, ישראל, המחירים גבוהים, כן, שמנו לב. בוודאי לא תופתעו לגלות, אבל בישראל המחירים גבוהים משאר העולם – בין היתר במוצרי קוסמטיקה, טואלטיקה, רכב, חשמל, ביגוד, הנעלה, מזון, ועוד.

משעשע לחשוב שיוקר המחיה מוטל על כתפיי ועל כתפי חבריי מהגליל או מעוטף עזה. אם החקלאות היא כל כך רווחית, מדוע אזרחי ישראל לא נוהרים לענף החקלאות?! בכל פעם מחדש אני מופתע מסילוף המציאות על ידי גורמי הממשל בישראל בכל הנוגע לענף החקלאות – והרפורמה בענף היא אחת הדוגמאות לכך.

קחו למשל את דו"ח ה-OECD שפורסם לאחרונה, שעל פי סיקורו בתקשורת הישראלית, התמיכה בחקלאות בישראל היא המעוותת ביותר במערב, ועלתה למשלמי המיסים כ-6 מיליארד ש"ח. לצערי, מה שלא סוקר בתקשורת הוא שהדו"ח, יחד עם נתוני ה-OECD המתפרסמים מעת לעת, מלמדים כי סך התמיכה בחקלאות בישראל הוא כ-0.4% מהמת"ג ונמוך מהממוצע ב-OECD שהוא כ-0.6%, וכך גם בהשוואה לאיחוד האירופי ולארה"ב בנפרד. כך שכל מי שרואה בהשוואות של ישראל למדינות המערב איזושהי קריאת כיוון לשינוי מדיניות בישראל, בפועל קורא להגדלת התמיכה בחקלאות, והגדלת הנטל הכלכלי על הצרכן.

יתרה מזאת; בכלי התקשורת כינו תמיכה זו "מס סמוי", ועוד נטען שמדובר ב"העברת כספים עקיפה של משלם המיסים והצרכן הישראלי הישר לכיסו של החקלאי". אך האירוניה היא כי שוב, בד בבד עם השמעת ביקורת לא מבוססת ושגויה מיסודה זו, מוצא שר החקלאות בדו"ח, מעין "רוח גבית" למשנתו הבלתי-סדורה והרשלנית, להפוך את התמיכות במכסים לתמיכה ישירה. כלומר, למזומן של ממש שנגבה מהציבור, ומשולם ישירות לחשבון הבנק של החקלאי.

שגיאה נוספת שממשיכים לדקלם בתקשורת, ולמרבה הצער גם בכנסת, היא שהפריון בענף החקלאות בקיפאון. יובהר כי הפריון עליו מדובר – בדו"ח ה-OECD – מתייחס ליחס שבין הערך הכלכלי של התפוקות לתשומות בענף. כלומר, אנו החקלאים ננזפים על כך שאנחנו לא מרוויחים מספיק ביחס להוצאה שלנו. מעבר לעובדה שעצם השימוש בנתון כביקורת על ציבור החקלאים החרוץ מגוחך מעיקרו, ומעיד על חוסר הבנה בכלכלה החקלאית, מדובר גם בטרוניה המופנית אל המען הלא נכון – שהרי החקלאי לא מחליט על המחיר שבו הוא מוכר את התוצרת שלו.

כך לדוגמה, בענפים המתוכננים של החלב והביצים, המחיר נקבע על ידי המדינה. בענפי הצומח למשל, מול מי קובע החקלאי את המחיר? מול הסיטונאי, שמשמש בכלל כמתווך בעסקה לפי השיטה הנהוגה בארץ, או מול רשת השיווק? דה פקטו, אין לחקלאי יכולת או כוח להכתיב מחיר לאף אחד. באשר לתשומות, ברור שמה שלא מוכתב על ידי כוחות השוק מכתיבה הממשלה: שכרם ותנאי העסקתם של העובדים, מחירי הדלקים והמיסוי עליהם, המים והקרקע. את זה דווקא כן קובע הדו"ח – באומרו מפורשות שישראל חריגה בכך שמרבית התשומות מצויות בפועל בידי הממשלה. עוד מציג הדו"ח מפורשות בעניין זה כי עליית מחירי התשומות בחקלאות אחראית במידה רבה לפריון הנמוך – כך שהמפתח להגדלת הפריון החקלאי נמצא בפועל בידי הממשלה. יתרה מזו; מספרם של החקלאים פחת בעשורים האחרונים בעשרות אחוזים, ולמרות זאת – פחות חקלאים, ייצרו יותר תוצרת עם פחות מים ואותם שטחים. לא אני אומר זאת, אלא הלמ"ס. האם אפשר לקרוא לזה קיפאון בענף?

מרבית הנתונים מצביעים על כך שהתמיכה הממשלתית בישראל נמוכה מאוד ביחס למקובל בעולם, ונתון זה רק יחמיר אם תושלם הרפורמה שמתכנן השר. לכן חשוב להבין: אנחנו ממש לא מתנגדים ומעולם לא התנגדנו לשינוי המדיניות בחקלאות. אלא שחשוב לזכור שעורכי הדו"ח ב-OECD ניזונים מחומרים שמעבירים להם נציגי משרד החקלאות באופן ישיר, ולפיכך נתונים אלה מוטים לטובת הרפורמה. זוהי רפורמה שתוביל לחיסול החקלאות – בזמן ששאר העולם נערך למשבר האקלים המתגבר ובעקבות כך מחזק את החקלאות.

לבסוף, יש לזכור שמדיניות חקלאית לא צריכה לשרת את ארגון הסחר העולמי, אלא את הצרכים של האזרחים והתושבים בישראל – ועם כל הכבוד, זוהי גם אחריותם הראשונה במעלה של מקבלי ההחלטות בממשלה.

הכותב הוא יו"ר נשיאות המגזר העסקי והתאחדות האיכרים