מתגעגעים ל'חתונות של פעם'? תלמדו היסטוריה
א
בראשית היה הוויסקי. נוזל זהב בתוך בקבוק מרשים. החברמנים שסביב ידעו להגות את השם שלו באנגלית. טענו שזה "בסביבות הארבע-מאות דולר לבקבוק". אם אני לא טועה, דיברו אפילו על החבית שבה הוא התיישן אי שם בסקוטלנד. ואז מזגו לתוך כוס זכוכית נקייה. וגם אמרו: "אתה חייב לטעום".
טעמתי. בעיניי, זה היה הכי קרוב לשיעור אנטומיה. אחרי הכוסית הזו, יכולתי ממש לצייר את כל מערכת העיכול. מהוושט ועד לסוף הקיבה. הכל בער וצרב. התקפלתי בייסורים, חשבתי לומר וידוי, אבל הגבר שלידי הושיט יד וזעק "לחיים". ואני משלים "ולא למוות".
יש לי סטיקר חדש: ויסקי זה כמו מצפון. שניהם מתחילים לחגוג רק אחרי שכל האיברים האחרים סיימו. גם התזמון מדויק. עשר דקות אחרי אותה תבערה, פתאום החיים נראו כמו הדבר הכי פשוט וקסום בעולם (רק בעיה קטנה של יציבות. אבל למי אכפת).
ואז, באותו עולם קסום, חוויתי את הדבר הכי קרוב למסיבת עיתונאים של ביבי. באמצע המעגל הסוער ניצבו שלושה צלמים עם ציוד מלא: סולם, מטרייה ומקלות תאורה. כמו פוליטיקאי ותיק, זיהיתי את הרגע שבו החתן זז לרגע הצידה, ואז הבאתי את הפריצה הגדולה. זה עבד כמו כישוף. כל העדשות הופנו אלי.
לא המתנתי אפילו שנייה, כדי לתת את המופע של האירוע. 'קדצ'קה' קוראים לזה. תנועות ידיים אדמו"ריות, עבודת רגליים צבאיות, הבעות פנים חסודות. הכל בקצב של 'אחד יחיד ומיוחד'. בתחושתי העמוקה, האולם כולו עצר את נשימתו. תוך כמה רגעים התיעוד הזה מתפשט ומשנה את העולם לנצח.
ואז התעוררתי. כמו איזה נפתלי בנט במוצאי בחירות. לאף אחד לא היה שום בעיה איתי. אבל בדיוק באותה שעה, באיזשהו אולם בני ברקי, היה ריקוד – מאחורי המחיצה – שמשום מה תפס את כל העדשות. כבר שבוע שהוא לא יורד מסדר היום.
אני שוקל פרישה מהחיים האתלטיים.
ב
עכשיו, אחרי שהבנתי שרקדן גדול כבר לא יצמח ממני, חזרתי לשולחן העבודה, לנסח מחשבות.
המילים הבאות נכתבות רגע לפני סוף עונת החתונות. זמן מצוין לעצור לרגע ולהתבונן באחת הסוגיות הכי מרתקות במגזר האהוב שלנו.
רק לפני שנתיים, בעיצומה של תקופת הקורונה, כולנו היינו בטוחים שסוף כל סוף משהו עומד להשתנות. אחרי שנים שכל מאמרי המערכת דיברו על הצורך הדחוף להפחית משמעותית את הוצאות החתונות – הגיע הנגיף הסיני ולימד את כולנו שאפשר לחגוג ולשמוח על גג של שטיבל, עם מערכת סטריאו וצלחות חד-פעמיות.
היינו בטוחים שהנורמה החברתית תשתנה. שהקונספט הצנוע של חתונות הקורונה יהפוך למודל חרדי חסכני ויעיל.
אבל אז התעוררנו מהחלום. הקורונה לא ממש עברה, אבל לנו נמאס ממנה וחזרנו לשגרה. והנה, בעיצומה של אחת התקופות הכי קשות לארנק החרדי, החתונות המפוארות חזרו – ובגדול. הרבה יותר נוצץ, הרבה יותר מפואר, והרבה יותר מתוקשר.
נכון, אפשר לכעוס ולרטון על העסקנים, הפוליטיקאים ואפילו על 'ההנהגה'. אפשר גם להתלונן שוב על 'הדור שלנו' ולהמשיך להתרפק על 'החתונות של פעם' שהיו צנועות ושמחות. ואפשר להתחיל לחשוב מחדש.
בואו נסכים על דבר אחד: הציבור החרדי ממש לא טיפש. גם לא בזבזן. בכל תחום אחר, אנחנו מופת של התנהלות כלכלית נכונה. אנחנו מנצלים את הכוח הצרכני, מורידים מחירים, יוצרים מכירות שכונתיות ויודעים לסחור בעודפי ייצור, בלי שום בעיה.
מה קורה לנו כשזה מגיע לחתונות? מה גורם לאנשים נבונים להשקיע כל כך הרבה כספים, עבור כמה שעות של לילה אחד מיוחד?
ג
במקום אחר כתבתי את התאוריה באריכות. כאן אנסה לתמצת. בתקווה שלא יתפספסו פרטים חשובים.
דבר ראשון, קצת מידע היסטורי. סיפור הבזבזנות בחתונות, הוא ממש לא דבר חדש. כבר מאות (!) שנים, רבנים ועסקנים מנסים להתמודד עם הבעיה הזו.
למי שמתגעגע ל'חתונות של פעם' אני ממליץ לעיין בספר ייחודי שיצא לאור בבני ברק שלפני חמישים שנה, ושמו 'למה תתראו'. המחבר, יהודי מרתק בשם ר' שלום פרידמן – שלפי הנכתב על מצבתו, הדפיס בחייו כמאה ועשרים קונטרסים – הקדיש את הספר למלחמה בנושא של בזבזנות "לוקסוס" בחתונות.
יש שם עבודת איסוף היסטורית-הלכתית מרתקת. הוא יוצא למסע בספרות השו"ת והמנהג, ומוכיח כי לאורך כל הדורות נלחמו גדולי ישראל נגד הבזבוז על מותרות בחתונות. יש שם תקנות קדומות מרבני 'ועד ארבע ארצות' וגם מכתבים נחרצים של גאוני זמננו – מה'סטייפלר' ועד 'העדה החרדית', שהעניקו לספר הסכמות נלהבות.
שום דבר לא השתנה. אפילו הטיעונים על הלחץ החברתי. "למראה עינינו הולכת ומתפשטת מדה רעה זו עד לממדים מבהילים, אחד מחקה את השני והשני מתחרה עם השלישי וההתחרות מתלהטת, ועגל המותרות והבזבוז הולך ומסתחרר".
"…לשם מה הסחיבה של כל כך הרבה מאות אורחים לחתונות? הרי זה עול גדול גם בשביל האורחים, כי הרי מצטברות הזמנות רבות, ומי זה יכול להרשות לעצמו ללכת לחמש חתונות ובר מצוות בשבוע או בחודש? והשמחה נהפכת לדאגה ולמשא".
והשאלה רק מעמיקה. מה גורם לאנשים לבזבז כל כך הרבה בחתונות?
ד
לעניות דעתי, התשובה נמצאת במחוזות הנפש. מי שמתבונן במקורות התורניים, מימי חז"ל ועד היום, יבחין בתופעה מופלאה: מעמד החתונה זוכה ליחס מיוחד. לצורך שמחת חתן וכלה, התירו חז"ל דברים שיהודי לא יכול להרשות לעצמו בסתם יום של חולין. (לשם דוגמה: מותר לשנות מן האמת – כתובות טז ב; מותר להשליך אוכל לפני החתן, למרות איסור של 'בל תשחית' – ברכות נ ב, ויש מתירין לומר לגוי לנגן בכלי שיר בשבת – או"ח של"ח.)
בזמננו, רוב ההלכות הללו לא אקטואליות, אבל כשנתבונן ונעמיק, נשים לב שאירוע החתונה הוא חגיגה מיוחדת בחיים שלנו:
צאו ובדקו בחייו של האדם החרדי בן זמננו, שחייו מעוצבים לפי השולחן ערוך ולפי אמות המידה המוסריות – מתי הוא יכול לשבת לסעודת יוקרה לקול צלילי תזמורת, כשהוא לבוש במיטב מחלצותיו? מתי הוא רשאי לרקוד ולפזז, לשמוע ולהשמיע הלצות, לעמוד בפוזה מרשימה כדי להצטלם – וכל זה לצורך מצווה?
מתי יכול בחור או אברך יושב אוהלים, לעצור את סדר יומו הגדוש בתורה – או למצער, המחולק גם לעבודה 'לצורך פרנסה' – ולהשתתף במאורע שיש בו חגיגה של היתר? (והדבר נוגע גם לעבר השני של המחיצה: ואין אבא שלא מכיר את צהלת הילדות שמתלבשות במיטב המחלצות.)
ועוד לא דיברנו על כמה צורכי נפש בסיסיים, שאין להם דרך לבא על סיפוקם ביומיום: מתי יכול אדם מן השורה לקבל כבוד ואהבה? מאות ידידים ובני משפחה עושים את כל הדרך מהארץ ומהעולם כדי להשתתף בשמחתו, לרקוד עימו, לברך אותו ביום שמחת בנו או בתו. זהו בהחלט מאורע ייחודי בחייו של אדם. מאורע שקשה מאוד לגרום לו לוותר עליו, גם אם עלותו גבוהה ביותר.
נכון, לא כולם זקוקים לכל הצרכים הללו. יש שיאמרו ובצדק, שעם כל הכבוד למנעמים אלו, הם לא מצדיקים את המחיר, ודאי כשמדובר במשפחה מרובת ילדים, שהוריה חגגו כבר כמה וכמה פעמים בחייהם ומיצו את החוויה. אולם כפי הנראה, רבים מאיתנו עדיין זקוקים לכך, ובאופן די נואש. עובדה, אנו מוכנים לבזבז כסף שאין לנו רק כדי להשיג תענוג זה.
אם מהלך המחשבה הזה נכון, ייתכן מאוד שכדי לחולל איזשהו שינוי בתחום, לא מספיק לחשוב איפה עוד אפשר לקצץ ולחסוך. חייבים גם להתחיל לחשוב על המניעים ועל צורכי הנפש שמתמלאים באירועי החתונה. כל עוד לא נבין את הצרכים הללו, נוכל רק לדבר בערגה על 'השמחות הצנועות והפשוטות של פעם' – בדיוק כפי שעשו אותם דורות שעליהם אנו מתרפקים.
ה
הדברים נכתבים בשלהי יום רביעי ז' בתמוז. בשעה זו אלפי חסידים עושים את דרכם למערה שבמרומי הר הזיתים, אל ציונו של מרן ה'לב שמחה' מגור זי"ע. הזיכרונות מעיפים שלושים שנה לאחור, כשעמדתי שם במרומי אותו הר, באותו יום קיץ לוהט. כילד קטן, לעולם לא אשכח את ההלם, כשראיתי את אבא ועוד עשרות מבוגרים מייללים בבכי. אוי כמה אהבה והתקשרות היו שם.
אם יש דוגמה יוצאת דופן למנהיג רוחני, שהצליח בהחלט לחולל שינוי בתחום המדובר – הרי זה ה'לב שמחה'. הרבי שהיה אביהם ואוהבם של ישראל, לא יכול היה לשאת צער ונזק שבא ליהודים. באחד הימים הוא נסע ברכב והבחין שפנסי התאורה הירושלמיים נדלקים שעתיים קודם (מישהו שכח לכוון את השעון). והרבי, שכל ימיו התעסק ב'שוויתי', עצר הכל, התקשר אל ראש העירייה טדי קולק וביקש להסדיר את העניין.
"א שאד אויף אידיש געלט" (-חבל על כספם של יהודים).
כמה חודשים אחרי עלותו על כס ההנהגה – והוא בן שמונים שנה – כתב הרבי מכתב שנפתח במילים: "זה שנים שאין לי מנוח". באותו מכתב מיוחד תיקן הרבי 'תקנות' מיוחדות, שבמובן מסוים השפיעו על כלל המגזר החרדי בתחומים: דיור, עריכת שמחות ומענקי נישואין.
הרבי יצא בעצמו ושינה את תרבות הדיור החרדית, ובעקבותיו יצאו המונים מהגטאות של בני ברק וירושלים אל המרחב, מחצור ועד ערד.
כשמעמיקים להתבונן, נראה שהסוד הגדול טמון בעובדה שהתקנות הללו לא התעלמו מהצרכים האנושיים הבסיסיים. הייתה כאן מחשבה מיוחדת שהשכילה לספק לאנשים את השמחות, רק בעלויות נמוכות יותר.
זכותו תגן בעדנו.
