יחליפו ויכוח

מה עושים כאשר באמת משעמם? מתפלמסים

א

בשפה של הפסיכולוגים החדשים קוראים לזה 'טריגר'.
התרגום המקורי של המילה הזו הוא 'הדק' של אקדח. לא רוצה להכשיל אף אחד בענייני צבא, אבל היו שנים שעוד היה מותר להשתמש בכלים הללו בפורים. אז החלק שלוחצים עליו והוא גורם את הפיצוץ נקרא טריגר.
ואז התפתחה בעולם תורת הפסיכולוגיה – שקצת כמו התורה השנייה שהתפתחה בערך באותן שנים, תורת החסידות להבדיל כמובן – רואה בכל דבר בעולם רמז ומשל למשהו הרבה יותר עמוק. אז ה'טריגר', זה שלוחצים עליו בצד אחד ופתאום בצד השני עף כדור, הפך שם קוד ל"אירוע, חוויה או כל גירוי אחר שמעורר זיכרון או פעולה טראומטיים אצל אדם".
כדי להדגים את המונח הזה, אתרום את עצמי. אצלי למשל, המילה 'טריגר' מעוררת 'טריגר' לסיפור מהשואה:
שמעתי אותו מהשופט גבריאל בך, המשפטן שמונה להכין את תיק התביעה במשפט אייכמן. הוא תיאר בדמעות את הרגע המפתיע שבו עלה אל הדוכן ד"ר מרטין פלדי, יהודי הונגרי שתיאר כיצד הוא הגיע עם משפחתו אל הרמפה המפורסמת באושוויץ.
באצבע מונפת אחת, נשלחו גברים ימינה, נשים וילדים – שמאלה. כל משפחתו, אשתו בתו ובנו, הלכו שמאלה. פלדי ההמום, עמד שם על הרמפה וניסה לשלוח מבט אחרון אל היקרים לו. אבל בתוך הבלגן לא הייתה אפשרות לראות אף אחד.
וכאן הוא תיאר סצנה שלימים הפכה לאחד מסמלי אושוויץ. "לבת שלי, בת השנתיים, היה מעיל אדום. ופתאום ראיתי את המעיל בתוך הקהל. זה היה הסימן שלי, הבטתי אל הנקודה האדומה שהלכה ונעשה קטנה יותר ויותר – וכך נעלמה משפחתי מחיי".
דממה השתררה בבית המשפט. המצלמות התמקדו בפניו של התובע גבריאל בך. והוא עמד קפוא, עיניו בוהות בחלל. השופטים אותתו לו להמשיך, אבל הוא לא הצליח לדבר. "במקרה", הוא הסביר לי, "שבועיים קודם קניתי לאורלי בתי בת השנתיים, מעיל אדום".
ולמי שרוצה להבין מהו טריגר, בתו של בך, שמשמשת כפסיכולוגית – השלימה את החלק השני: "לא פעם קרה, שהלכנו עם אבא ברחוב, או אפילו ישבנו במסעדה, ופתאום ראינו שהוא כמעט נחנק, בלי לדעת מה הסיבה. בכל פעם מחדש, היינו מחפשים ומוצאים ילד או ילדה שחלפו באזור במעיל אדום".
אני משתמש בסיפורי שואה, רק כדי למשוך את הזמן עד לרגע שבו אאלץ לומר את המילים הבאות. ואני מזהיר כל אבא ואמא: אלו מילים לא פשוטות. ודאי לא בימים אלו. עוד רגע אני לוחץ על ה'הדק' המילולי. אז שבו רגע בנוח. זה קצת יכאב. אבל אתם מספיק גדולים.
שלוש, שתיים, אחת:
"משעמם לי. מה עושים היום?"

ב

מקווה שהצלחתם לחזור לעצמכם. אכן מילים לא פשוטות.

אין כוחנו אלא בפה. ציור של יהודים מתווכחים

הן קוראות תיגר על כל תפיסת ההורות שלנו. כמו הדק הן יורות אל תוך המוח מחשבות, של איפה כשלנו, ואיך לא הצלחנו לגרום לילדים שלנו לגדול לתורה ולגמילות חסדים, ואת הבנות להתכונן לחופה. מה זה המשעמם הזה?! מאיפה ילד יהודי מביא כאלו מילים?! מה עושים שם בבתי הספר ובישיבות?! בשביל מה טרחנו לצלוח כל כך הרבה ועדות קבלה?!
הבעיה הגדולה היא – וכאן אני מבקש מכל הצעירים שבקהל לדלג קטע – שככל שחולפות השנים, אני מגלה שצרת השעמום הזאת לא פוסחת על שום גיל. הילדים של אתמול הופכים לבחורים של היום ולהורים של מחר.
והשעמום לא מוותר. הוא רק הולך וגדל. מצמיח זקנקן ולאט-לאט מאפיר.
אלא שבניגוד לילדים שמקפידים להכריז על כך שהם עומדים לצאת מהדעת מרוב שעמום, המבוגרים עושים את אותו דבר, רק בלי להצהיר.
וכאן יש עוד קטע שהצעירים מתבקשים לדלג: יש מקומות, בלי להיכנס לשמות ופרטים, ששעמום אצל ילדים עלול להוביל לקטטות. לא יפה לומר, אבל זהו כנראה הפתרון הטוב ביותר לשעמום. מתקוטטים קצת, שופכים מים, חוטפים בחזרה. מפה לשם הלכו כמה שעות. ולמחרת אפשר להמשיך מאותה נקודה שבה הפסקנו.
על פי רוב, הפתרון האמור יעיל רק לשנות הנעורים. ככל שמתבגרים, נהיה לא נעים לריב עם ידיים ורגליים (אלא אם כן מדובר בכבוד שמיים והמסתעף, שאז חוב קדוש ואין כאן המקום להאריך).
ובכן, מה עושים?! וואס טוטמען?!
הגויים ביוון מצאו פתרון. לא בטוח שעיתון חרדי יכול להזכיר אותו. אז רק ברמז. לוקחים חתיכת גומי, מנפחים אותה בצורה עגולה, ואז מסתדרים בשתי קבוצות, ובמקום לבעוט באנשים, בועטים בגומי. אפשר לעשות את זה שעות שלמות ברצף. ויש מיליארדי בני אדם, שבמקום לבעוט, מעדיפים לבהות באלו שבועטים.
המדינות המפותחות בעולם המערבי, מקדישות לעניין הזה אצטדיונים ענקיים. שם אפשר לבעוט ולבהות. שם גם מתגלה, שהמין האנושי לא תמיד מסתפק בכדור גומי. לפעמים חייבים גם לגדף קצת, לצרוח ולשיר. העיקר שבינתיים השעות חולפות והשעמום הרבה פחות מעיק.
אלא שכל זה טוב ואפשרי לגויי הארצות ולתינוקות שנשבו. ומה יעשו יהודים שבקושי מסוגלים להוציא מהפה את המילים: כדור ורגל?! טוב ששאלתם.

ג

ברוך השם, לא אלמן ישראל. אנו אין כוחנו אלא בפה. במקום לזרוק כדורים, פיתחנו במשך הדורות את אומנות הוויכוח. על מה מתווכחים? האמת שזה לא באמת משנה. העיקר שזה סוער וגועש. מילים חדות, טיעוני מחץ, הכי קרוב שאפשר למכות.
ואם מסירים רגע את הציניות, צריך להודות, ההתקוטטות הזו לפחות חכמה ומחכימה. מי שיודע לעשות אותה כהוגן, יכול להשתמש באומנות הזו גם כדי לזקק סברה למדנית, ובכלל בחייו של יהודי חרדי, מילים חדות עשויות לבוא הרבה לשימוש. בעיקר במאמץ הלאומי לענות כסילים כאיוולתם.
אצל אחייננו, בני ישיבות ליטא המסולאים בפז, העניין הזה הפך בשנים האחרונות לעסק גדול, ובעקבותיהם כמובן גם בישיבות הספרדיות, בעוד אחיהם החסידים יוצאים לשטח, עם הווסטים וכובעי השמש שמתחתיהם מתבדרות פאות וציציות – וכך הם רצים על ההרים ובמסלולים מפרכים בדרך לרבי שמעון במירון או לרבי מאיר בעל הנס.
הראשונים, יושבים להם בקעמפים. אגב, זה הרגע שבו הליטאים נאלצים להוריד מכבודם ולפנות למזרוחניקים, משום שקעמפ הגון צריך להתקיים במושב נידח שיש בו גם פנימייה, ואין לך מושב נידח שיש בו פנימייה, אלא אם כן מדובר בישיבת הסדר או באולפנה מרוחקת. כאן אין בעיות של הקצאות. בין בניין לבניין אפשר לשים קצת דשא ועוד קצת ספסלים.
אין לי מושג מה עושים בקעמפים עצמם. אני משער לעצמי שמתפלפלים בסוגיות ומגינים על עם ישראל. אבל מכמה ביקורים חפוזים, מתברר שבשעות ה"ערב" (כלומר: מאחת עשרה וצפונה), הם מתכנסים לעניין האמיתי: להתווכח. לא סתם להתווכח, אלא להתחרות מי עושה את זה הכי טוב.
וכדי שהעסק יהיה מושלם, מקפידים גם לצרף כמה שופטים. בכל המקרים, במת השופטים נראית כמו התחלה של בדיחה יהודית טובה. גערר, קנאי ומזרוחניק שנכנסים למסעדה.
התפקיד של השופטים, הוא להראות דוגמה. כשם שהמתמודדים בוויכוח מתקוטטים בבית דין של מטה, כך עליהם להתקוטט בבית דין של מעלה. ויש פרסים. המנצח בוויכוח, זוכה בפרס עצום. ובכן, הוא מוזמן לעלות לעוד ויכוח.
ואין לדבר סוף.

ד

אתם ודאי שואלים מה כל העניין הזה שאני מוגיע אתכם עד כה. ובכן, גם בחייו של כותב יש 'בין הזמנים'. כל כלל ישראל יוצא עכשיו לחופש. אלו מטפסים, אלו טסים ואלו מחליפים דירות. ורק לנו יש את אותה מחויבות. לעסוק שוב באיראן, בחיזבאללה, באלעד או בהר הבית.
וכך נפלה ההחלטה. לעשות פה קעמפ. לערבב מילים. לחדד טיעונים. לתת חופש קצת מהאקטואליה.
ואם אתם חושבים שתדפדפו לטור השכן של שימען ברייטקופף, ובכן, העסק כולו מתואם. אנחנו שומרים על חלוקה הוגנת. אם לחסידים משעמם, אין שום סיבה שלליטוואקעס יהיה מעניין.
הוא כבר יספר לכם, שבתקופה האחרונה מישהו החליט למסד את כל העניין בצורה רשמית. מחלקת הפודקאסטים של 'משפחה' החליטה שפעמיים בחודש אנחנו צריכים להתיישב זה מול זה ופשוט להתווכח. 'שניים הפוך' קוראים לזה. בגדול אנחנו צריכים להמשיך את כל מה שנפסק מאז תלמידי הגר"א ותלמידי המגיד ממעזריטש.
ר' שימען חידש יסוד גדול שאני מרבה לחזור עליו בכל הזדמנות: אדם שאינו מורגל בוויכוחים, עשוי לחשוב שיש בעולם המון נושאים לוויכוח. אבל כשמעמיקים ומקשיבים לכל הצדדים, מגלים שבעצם הכל אותו ויכוח.
זה לא משנה אם אתה מתווכח על גזרת הגיוס, על הרבנות הראשית, על הבחירות בארה"ב או על התקיפה באיראן – מתחת לכל זה יש יסוד אחד עמוק. נקודה אחת שמסבירה את הכל. רק צריך לדעת לזהות אותה. (הוא משוכנע שזה ויכוח של שני פלגים בתוך הציבור הליטאי. אבל אפשר לקחת את זה למקומות נוספים כמובן. ונהרא נהרא ופשטיה.)
כמו שקורה כשמתווכחים ב'בין הזמנים', מרוב פטפוטים לא הגעתי אל העיקר. השבוע ידידי מקדיש את טורו לעיסוק בענייני הכבוד והגדולה של החסידים לעומת אלו של הליטאים. כמו עיתונאי טוב הוא שוכח את כל גדולי הדור שטסו במטוסים פרטיים בחודשים האחרונים, ונטפל לאחד מצדיקי הדורות, אבל לא זה העניין.
מכיוון שאצלנו החסידים – לפחות חלקם – נהוג לא להסתפק בסברות, אלא להביא מקורות, חשוב לי לספר לידידי, שחז"ל (מגילה ט) מספרים שכאשר תלמי המלך כינס שבעים זקנים שיתרגמו לו את התורה, היה חשוב להם לשנות את הפסוק. במקום לכתוב שמשה רבנו רכב על 'חמור', הם ציינו שהוא רכב 'על נושא בני אדם'. רש"י על אתר מסביר: "שלא יאמר (המלך תלמי): משה רבכם לא היה לו סוס או גמל'.
כן, ר' שימען, הגיע הזמן שתלמדו. גם המנהיג העניו ביותר מכל בני האדם, חסידיו צריכים לדאוג לכבודו. שלא ירכב על חמור, אלא ישב במחלקה הראשונה, וראו כל עמי הארץ וגו'.
אני יודע שיש מה להשיב. וזה בדיוק הזמן, או בין הזמן, לשכוח מכל הצרות, ולהתווכח.