יחסי דת ומדינה: האם הגיע השעה להיפרד?

כאשר הממשלה הנוכחית מכרסמת ככל יכולתה במעמד ההלכה, השאלה אם הגיע הזמן להפריד בין דת למדינה עשויה לצוף שוב

נאומו השבוע של ח"כ בצלאל סמוטריץ', שתקף את הממשלה הנוכחית על צעדיה בנוגע לסטטוס קוו וליחסי דת ומדינה, ושבו הוא טען שבמדינת ישראל לא ניתן להפריד בין דת ומדינה, החזיר אותי חמש עשרה שנה לאחור, כאשר בג"ץ הורה להכיר בגיור הרפורמי הנערך בחו"ל. לאחר ההחלטה פנו חברי הכנסת החרדים למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ושאלו אותו כיצד ראוי להגיב על ההתפתחויות. עלו הצעות שונות, בהן גם ההצעה שאולי הגיע ללכת על הפרדת דת ומדינה.

תשובתו של הרב אלישיב הייתה שבשלב הזה אנחנו צריכים לנסות לשמור על הקיים, אבל באותה נשימה הוא גם אמר שעוד יגיע הזמן שלא תהיה לנו ברירה אלא ללכת על הכיוון הזה.

הרעיון בהפרדה בין דת למדינה הוא שכל המסלולים יהיו פתוחים: גיור, כשרות ונישואין יתנהלו על פי תנאי השוק החופשי. מי שיבחר במסלול החרדי יהיה מודע להשלכות ולא יוכל לטעון לכפייה, ומנגד – מי שילך למסלול הרפורמי יהיה מודע לכך שלבחירה שלו יהיו השלכות בעייתיות. הוא ידע שגיור רפורמי אינו מוכר על פי ההלכה, ושהסדרת הנישואין באמצעות רב רפורמי עלולה לגרום לכך שבניו יהיו פסולי חיתון.

כל אחד מבין שהציבור החרדי אינו נזקק בשביל עצמו להכרת המדינה במוסדות הדת שלנו. אנחנו יודעים אילו כשרויות לצרוך ולאילו בתי דין ניתן לפנות. הצורך נמצא בשביל אותה אוכלוסייה גדולה שקשורה ברמה כזו או אחרת למסורת ישראל, אך נעדרת את הידע וההבנה בנוגע למורכבויות השונות.

בשביל הציבור הזה, העובדה שהמדינה מכירה בהלכה היהודית בצורה כזו או אחרת יכולה להיות יתרון, אך במצבים מסוימים היא עלולה להיעשות גם לחיסרון. ככל שהגבולות הולכים ומיטשטשים, החיבור בין דת ומדינה יוצר בלבול ונזק, וגורם לעמדה החרדית להיתפס בעיני אנשים כנובעת מאינטרס פוליטי, ולא ככזאת שבאה לייצג את עמדת ההלכה.

כל עוד הרצון לשמור על קשר כלשהו עם ההלכה היה חלק מהזהות המוצהרת של המדינה הייתה לנו אפשרות כלשהי של בקרה מינימלית שמנעה מבעיות הלכתיות לחדור למערכת. אבל ככל שהמצב הולך לכיוון שאליו הוא הולך כיום, היוצרות מתהפכים, ודווקא החיבור בין הדת למדינה מביא למכשלות גדולות.

המצב כיום הוא שאין לנו שום יכולת למנוע מבעיות של גיור בעייתי ופסולי חיתון להיכנס לתוך המערכת. אין לנו דרך לנטר ולדעת מי עבר גיור כהלכה ומי לא; מי נישא כדת משה וישראל ומי לא. אנחנו נתפסים כפטרונים וככופים על הציבור את דעתנו, בזמן שבאמת אין דעתנו נוחה מהמצב הקיים, וגרוע מכך: המוסדות ההלכתיים כפופים במידה מסוימת למערכת המדינה החילונית. כיום, בתי הדין הרבניים נאלצים לכלול במערך השיקולים את האפשרות שכנגד הפסיקה שלהם תוגש עתירה לבג"ץ. כך למעשה, אנחנו גם אוכלים את הדגים הבאושים וגם מגורשים מן העיר.

הממשלה הנוכחית סימנה לעצמה כמטרה להרוס את הרבנות הראשית ולהחריב את כל מה שניתן להחריב ביחסי דת ומדינה. בין היתר דווח לאחרונה שליברמן שם על הכוונת את שינוי חוק הגיור, שממתין רק לאישור התקציב.

במצב שבו המערכות יהיו נפרדות למדינה לא תהיה שום אמירה בנושאים הלכתיים, מי שמעוניין במסלול גיור מוכר על פי ההלכה יהיה צריך לפנות למערכות שהציבור המחויב להלכה מכיר בה, ועם מי שלא – לא תהיה לנו כל התנגשות; המדינה לא תוכל לבטל פסקי דין של בתי הדין כפי שהיא יכולה לעשות היום, ולכיתוב: "יהודי" על תעודת הזהות לא תהיה כל משמעות, ואנחנו לא נצטרך להיתפס כפטרנליסטיים.

האם אכן הגענו לאותה נקודת הכרעה? זאת כבר שאלה אחרת. ההחלטה היכן נמצא קו פרשת המים ומתי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש מסורה אך ורק בידיהם של גדולי ישראל, אך ככל שהיכולת שלנו לשמור על הקיים תיפגע, נראה שההצעה הזו תצטרך לחזור ולעלות על פתחם.

הכותב הוא משנה לראש עיריית ירושלים, בעבר מבאי ביתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.