ימי ספירה

כשהדוגמה של ספר החינוך הפכה לחלום בלהות, אפשר למצוא בתל אביב את אלו שיכולים ללמד את כולנו הלכות ספירה

מישהו חלף אז בלב כיכר החטופים בתל אביב ובידיו דף מדבקות לבנות קטנות, כאלה פשוטות של ילדים, רשום על כולן בעט איזשהו מספר, מאתיים ומשהו. הוא הוציא בשתיקה והושיט אותו לבן שיחי הקיבוצניק. נראה שהם מכירים. "הנה, הכנתי את הספירה של היום", אמר בקול רענן והלה משיב לו בקול רפה וסרקסטי: "אין בזה שום דבר שמשמח אותי", והצמיד את המדבקה הקטנה לחולצתו.

"סבא רבא שלך", אמר האיש בקול סדוק בעודו מצמיד את המדבקה ומספר על בני משפחה שכתבו צוואות ביום הנורא, "נרצח בתקופה ההיא, חי את התודעה הזו שעם ישראל נרדף וכל יום מתרחשות זוועות. במידה מסוימת הוא היה מוכן לזה. אבל אנחנו הלכנו לישון בידיעה שאנחנו בידיים הטובות בעולם, שלעולם לא יוכל להתרחש דבר כזה שיוציאו את הילדים שלנו מהמיטות ו…יהיה טבח. הזעזוע הוא משהו שאי אפשר להבין".

המחשבה עדיין רפרפה על המדבקה, כמה שניות שבהן תהיתי אם יש מספר חטופים גדול מזה שאנחנו מכירים. ואז הבנתי שזו הספירה הנוראה של כמה ימים חלפו מאז שיקיריהם בשבי.

אנחנו בחיים לא נצליח להבין לב של אמא מסויטת שיודעת שהבן שלה שם, בידיים רעות כל כך, והיא סופרת דקות ושניות, והלב חורק ומתרסק… זה מעבר לגבול בן האנוש להכיל את הזוועה. והיא קיימת היום, ואתמול, ושלשום.

והם, שאפילו אין להם תאריך לספור אליו, מלמדים את כולנו לספור כפי שמעולם לא ידענו, לספור ולכמוה, לכסוף, לצפות, להבין איך נראים חיים של מישהו שממתין רק לדבר אחד.

* * *

סדר רץ, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, פה ושם נמצא את עצמנו מתבלבלים בשלהי ערבית. בלי תזכורות מרגישים תועים כמו באזור שבו הג'י-פי-אס איננו מחובר.

אז כמה היה אתמול? רגע, נניח שאנחנו בשלושים ותשע, אבל כמה הם בשבועות וימים? בשבת זה היה עגול, אז בוא נחשבן משם. מזל שיש אצבעות.

בחסדי שמיים יש מי שמשמש כשליח ציבור שכל כך פשוט לו איזה יום היום ופותר את הבעיה, כשלאף אחד אין מושג שגם הוא עצמו מריץ תרחישי אימה שמא הוא התבלבל, ואולי הלוח לא נכון, ובכלל, עכשיו זה יום שני או שלישי? רגע…

בחיי היום יום אנחנו לא כאלה מרחפים. כשיש תאריך של הפקדה כלשהי לחשבון או אירוע משמעותי, אנחנו הכי מקורקעים בעולם.

"נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה", כותב 'החינוך', "להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".

המילים הצורבות הללו מלמדות אותנו איזה ניתוק יש בנו, איך חסרה לנו הרגשת הציפייה הזו שעוצרת את הנשימה, את הגעגוע מלא הרגש ליום קבלת התורה, לחיבור הבלתי פוסק אל התורה, לחיבור לנשמת אפינו, לדבר שבין אם הצלחנו לממש אותו ובין אם לאו – הוא כל שאיפתנו.

הלכנו כל כך רחוק עד שהאסוציאציה הטבעית של המונח 'ימי הספירה', לוקחת אותנו מהציפייה ליום המאושר אל כינוי לזמן אבלות ומוזיקת א-קפלה זוועתית.

ושם, בלב סופרי הימים מנותצי החיים בכיכר, פתאום יכולת להבין מה פירוש "וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא".

ככה, עם המדבקות, עם ההמתנה הדרוכה עד כאב, כך סופרים כשרוצים לצאת לחירות. ואלו אפילו לא השבויים עצמם. על כמיהה כזו אפילו לא מדברים. כך סופרים אלו שבחוץ, כשרוצים שמישהו אחר, יקר, יצא לחירות.

* * *

רחוק מבית המדרש, שבו ממילא חיים את הבנת המהות היהודית, מתרחש משהו מטלטל בימי המלחמה. ברגע אחד הבינו רבים כל כך, מנותקים ככל שיהיו, שזה לא עניין של גאופוליטיקה אלא של אנטישמיות כעורה מאז שירדה שנאה לעולם ועד היום. יש משהו שמחבר את כולנו ובשלו נרדפנו ונירדף: אמונה אחת, תורה אחת. הם הבינו שאם נרדפים בגלל משהו, כדאי לפחות לחוש אותו בעוז.

ומה איתנו?

הנה, כבר כמה ימים אנחנו סופרים.

עצרנו לרגע לשנייה של מחשבה, להבין מה אנחנו סופרים?

בעוד ימים לא רבים יגיע הרגע שבו הפכנו למי שאנחנו, הסיבה שבגללה אנחנו מיעוט גולה ומיטלטל עד הגאולה. מתן תורה. ככה פשוט. ביום הזה יש כוחות עצומים שמורעפים משמיים ובשנה הזו יותר מתמיד, זו ההזדמנות לספור אחרת, לעמוד בכל ערב ולחיות את הספירה.

לכמוה אל היום הזה.

ספירת העומר השנה היא הזדמנות עבורנו לספור אחרת. להרגיש עוד יום שחלף, לקראת הרגע הגדול שבו נוכל לבקש מיושב על כיסא –

רחמים.

שיביט בנו ויראה איך בעת השבר עוד ועוד מצטופפים סביבו. איך אנחנו שוב בוחרים את העסקה הנכונה, עסקה שווה איתו, ואולי, הגיעה העת, או הזמן להחיש, את הצד השני בעסקה.

שאחרי הפירוק הגדול, שוב נעמוד כאיש אחד בלב אחד ואור גדול יציף את כולנו.

לספור בלב עוצר נשימה –

מתי תבוא העת הנכספת שנצא לחירות אמיתית?

// פרק שירה

דִּבְרֵי סוֹפְרִים

בַּתְּחִלָּה, הָיוּ הַתַּרְגִּילִים קָשִׁים מִנְּשֹׂוא

בְכָל פַּעַם הוֹסִיפוּ מְאִיָּה

כְּאִלּוּ שֶׁהַלֵּב מְסֻגָּל לְהָכִיל

שָׁלוֹשׁ מֵאוֹת וְעוֹד מֵאָה וְעוֹד מֵאָה

בִּמְקוֹם אֶלֶף וּמִי יוֹדֵעַ כַּמָּה

אֵין חִסּוּר חָל עַל חִסּוּר

הָיָה גַּם כָּל בֹּקֶר עִם הַמִּסְפָּר שֶׁלּוֹ

וְהַלֵּילוֹת, הוֹ, הַלֵּילוֹת בְּטֶרֶם הֻתַּר

מַשֶּׁהוּ לְפִרְסוּם

עוֹלָם פָּחוֹת אֶחָד, פָּחוֹת שְׁנַיִם

פָּחוֹת עֲשָׂרָה, פָּחוֹת…

וְעַכְשָׁו לְמִנְיָן זֶה שֶׁאָנוּ מוֹנִין

חֲמֵשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְכַמָּה יָמִים בַּשִּׁבְיָה

שֶׁהֵם חֲמִשִּׁים וְתִשְׁעָה יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וּבַרְזֶל

וּמִי יוֹדֵעַ מִי חַי וּמִי כְּבָר זַ"ל

בְּשִׁשָּׁה מִילְיוֹן הִתְקַלְקֵל הַמּוֹנֶה

רַק מְנַסֶּה לַחֲזֹר עַל מִסְפַּר אֶחָד –

אֶפֶס.

זוּלָתוֹ.

וַאֲנַחְנוּ קְרוּעִים וּשְׁחוּחִים

לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים

בְּתַרְגִּילֵי חִסּוּר כְּבָר עָמַדְנוּ דַּי

אוּלַי פַּעַם אַחַת תֵּן לָנוּ תַּרְגִּיל אֶחָד

בְּחִבּוּר?

מנחם פינס