יצאו מבוהלים

א

זה היה מחזה מטריד. כבר כמה ימים שהוא לא נותן לי מנוח. המילים בערו, והאצבעות הקלידו. אלא שאז הבנתי שחייבים להמתין קצת עד שהיין של פורים יתנדף מהאוויר. עכשיו, רגע לפני שנתחיל לעסוק בחלוקות של קמחא דפיסחא, נראה שהגיע הזמן להפעיל קצת את האזור ההוא שמתחת לכובע ולנסות לחשוב.

ימים ספורים לפני פורים, הכל מסביב צהל ושמח. בכלל, צריך פעם לדבר על הדור המיוחד שלנו. פעם, היו כמה ברסלברס מוזרים שהשמיעו מוזיקה על האוטו. היום, אכשר דרא, כמעט בכל בניין יש משפחה של מזכי הרבים שמוציאה בוקסה לחלון ומחייבת את כל הרחוב להאזין גם בשעות המאוחרות של הלילה. קשה שלא להתפעל מה'מסירות נפש', לא איכפת להם לא מהתינוקות שמנסים להירדם, גם לא מהורים שמחפשים רגע של שקט. העיקר שיהיה 'שמחה' בעולם.

ובתוך כל הקקפוניה העל-קולית, התחפושות ופיצוצי הנפצים, ראיתי אותם רצים. בשפה של צלמי טבע קוראים לזה קוֹנְטְרַסְט. בעברית פשוטה יותר 'ניגודיות'.

שני בחורים חסידיים צעירים שהתרוצצו נואשות בין הבניינים. חובקים קלסר ישן עם לוגו וקבלות, הפנים הטהורות שלהם משדרות מצוקה, והם רצים מבלי לדעת לאן. "האסט אפשר א טלפון", ביקש אחד מהם וידו רעדה. מכשיר סלולרי הוא רצה.

המצוקה שלו הייתה נוראית. לפני ארבע שעות פלט אותם הטנדר של הישיבה. הם קיבלו רשימה של רחובות שהם צריכים להתרים. הם כבר חרשו את כל האזור. עלו וירדו ודפקו וביקשו ולפעמים גם קיבלו. עכשיו הם ממש נואשים למצוא את כל שאר החברים, לחזור סוף כל סוף לישיבה.

העניין הוא שהמוחות הכבירים האלו שיודעים לפצח סוגיות חמורות, לא ממש מסתדרים במשימת הניווט בתוככי הרחובות החרדיים. גם אלו שנהירין להם שבילי נהרדעא ומחוזא – לא יכולים להתמודד עם רחוב שכל צד שלו נושא שם אחר (של תנאים כמובן). וודאי לא כשהמספר שהם מבקשים, שייך בכלל לבניין חדש שהוצב ברחוב השני רק לפני כמה שנים. רק אותו 'שלוחא דרבנן' שקיבל מה שקיבל ועירבב מה שעירבב, יוכל להסביר את ההגיון.

ובכן, הצדיקים שלי, איבדו את הדרך. הקול מהצד השני הודיע להם שחיפשו אותם הרבה זמן, ושהם ימצאו את הדרך בחזרה לישיבה.

מהעיניים של אחד מהם ברחה דמעה. ומהפה של שניהם, שמעתי מונולוג מטלטל, שאין ברירה אלא לכתוב אותו, ובעיקר לחשוב עליו.

ב

בשנים האחרונות, זועקות העיניים הטהורות שהסירו מהן משקפיים כדי שלא להיכשל במראות אסורות, היום הקדוש של פורים הפך ליום הכי עצוב בשנה. "כבר שלושים יום קודם החג", הוא זועק, "אני מתחיל להרגיש את הלחץ. במקום ללמוד מסכת מגילה ולהתחמם עם 'קדושת לוי', כל הישיבה מתמלאת בעלונים מתוחכמים ומודעות רעשניות.

"אנחנו הופכים לשנורר'עס. אף אחד לא שואל אותנו, אף אחד לא מסביר. כל האווירה מתמלאת בלחץ חברתי ותודעתי. כל אחד חייב להשיג 'לא פחות מאלף'. ומשנה לשנה הסכום הולך וגדל. והסיוט נהיה בלתי אפשרי.

"בשבוע שלפני פורים, סוגרים את הגמרות, וממש שולחים אותנו לשטח. כבר ארבע שעות שאנחנו רצים פה בין בניינים. עולים ודופקים. לאנשים כבר אין כח. פותחים וכועסים. הטובים שבהם זורקים כמה שקלים. אחרים כועסים שהערנו להם את הילדים.

"הנה תראה", הוא פותח את השקית, "ארבע שעות שלמות של סבל, עשינו 132 שקל".

"וכל זה", הוא זועק, "רק הכנה ליום פורים עצמו. בקושי נותנים לנו לקרוא את המגילה. בקושי איזה משלוח מנות קטן. וכבר מלבישים עלינו את הבגדים המוזרים של הקוזקים ושולחים אותנו לכתובות של ה'כבדים'. יום שלם, הכי נשגב בשנה, אנחנו מתבזים ומשתטים. צורחים בגרונות ניחרים. כל גביר מבקש 'רקוד לפני', 'שחוק לפני'. אין לנו שום יכולת לסרב.

"אני", אומר הצעיר את מה שכבר ידוע לי, "ביישן בטבעי. כדי להתמודד עם ה'בזיונות' אני צריך 'לשתות' מיד על הבוקר. אחרת, לא אחזיק מעמד. זה עוזר לי בעיקר ביום הראשון. אלא שלמחרת, בשושן פורים, אנחנו צריכים להמשיך לנסוע 'לשמוח' בירושלים. הראש שלי מתפוצץ מכאב, ואני נאלץ לשתות שוב.

בחור, חסידי, מיוחד, עדין וענוג, מסכם את ה'גזירה' החדשה שהנחיתו עליו – לא לפיד ולא ליברמן, אלא המשגיחים והחברים שאמורים היו להגן עליו ולשמח אותו. הוא אומר את המילים הכי מזעזעות ששמעתי לאחרונה:

"אם יש דבר שאני מצפה לו יותר מכל, שהפורים הזה כבר יעבור ונוכל לחזור לישיבה".

ג

רגע, אין צורך לצעוק. אני יודע שיש צד שני. בטח שיש. חוברות שלמות מפוצצות בקריאייטיב וכישרון מסבירות את הצד הזה. אם היה לי רק שקל על כל בחור שהסביר לי בפה נודף אלכוהול – כמה צדקה וחסד עושים בת"ת של הישיבה שלו, כנראה שיכולתי לפרנס את כולנו.

עוד דבר חשוב לי לומר: לשמחתי, הסיפור הזה אינו נוגע לא לי ולא לאף אחד בסביבתי. בחצר הקדושה שבה גדלתי, הוראת הקודש בנושא הזה נחרצת חד משמעית: בחורי ישיבה אינם קבצנים! פורים הוא יום נשגב שבו בחורים מורשים לעסוק אך ורק בווארטים ובשמחת היום. במקום לאסוף כסף, הצעירים שלנו אוספים עוד ווארט ועוד שטיקל שפת אמת.

הייתי מתעלם מהנושא, אבל עיניהם של אותם בחורים רודפות אחריי. אין לי ברירה.

בואו נתחיל בסיפור 'קיצור תולדות הת"תים'. זה התחיל באירופה שלפני המלחמה (במפעלים שרובם נקראו 'מלביש ערומים') וכמו כל הרעיונות הגדולים הוא עלה ארצה אחרי החורבן. וכאן חשוב להבין. הצרכים בימים ההם היו אחרים. אנשים לא התחתנו באולמות יוקרה עם צלמים וברים מעוצבים. הנדל"ן גם הוא לא היה כל כך מופקע.

אחת ההוצאות הכבדות בחיים היה סעיף הביגוד. תשאלו את סבא או סבתא, בעולם של אז, חליפה או קפוטה, כמו גם שמלה – היו דבר שתופרים אצל חייט ומשתמשים בו לפחות עשור. כובע או שטריימל, הלכו עם אדם חיים שלמים.

וכאן נכנסו ארגוני החסד והצדקה שהפכו לימים לת"תים. אחת ההזדמנויות לאיסוף נדבות, הייתה בפורים. הבחורים, 'גבאי' הקופה, היו עולים לכמה בתים (כמה עשרות כתובות לכל היותר), שמחים, רוקדים ומקבלים קצת מעות פורים. והעיר שושן צהלה ושמחה.

אלא שאז הציבור החרדי החל לצמוח בקצב מסחרר. הכל התפתח והתעדכן. למרות שהוצאות הביגוד נעשו זניחות יחסית (לכולנו ברור שתוך שנתיים כל הקולקציה שנתרמה, תוחלף) האיסוף הלך ופרח. עוד ועוד בחורים נרתמו. ואט-אט העסק הולך ויוצא משליטה.

כור ההיתוך החרדי הולך ומערבב. כולם לומדים מכולם. אם בישיבות הוותיקות – מדובר ברצון טוב של הבחורים עצמם (שגם הוא יושב על לחץ חברתי), הרי שהיום יש לנו כבר נוסחאות של 'קוזקים' חסידים, ספרדים, צרפתים ואמריקאים. בעוד שבחלק מהישיבות מצליחים לרתום את הבחורים בשמחה. בחלקן זו משימה שנכפית עליהם.

ההוצאות אדירות, ההכנסות הולכות ופוחתות, והלחץ הולך וגדל בקצב. מה שפעם התקבץ ליומיים של פורים, הפך לשבועיים. הגילאים הולכים ופוחתים. ישיבות קטנות הושלכו גם הן לאירוע (אגב, לתשומת לב ההורים: סעיף 216 לחוק העונשין התשל"ז 1977, "אוסר על שידול קטין לעסוק בקבצנות". אין מה לעשות, חייבים רפורמה) והעסק רק הולך ומתדרדר.

בשלוש השנים האחרונות, אנחנו מגיעים לשלב הרבה יותר דוחה: עמידה בצמתים. אם פעם הסתפקו בלדפוק על כמה דלתות, הגענו למצב מביש שבו בחורי ישיבה נראים נואשים ברחובות העיר. זה לא רק חילול השם, זה בעיקר החרבת שרידים אחרונים של ערך ודימוי עצמי.

ועוד לא דיברנו על המראות והקולות שסופג בחור צעיר כשהוא עומד ארבע שעות בצומת מרכזית בעיר מעורבת. גם לא דיברנו על כך שהוא מתרגל לראות ב'קבצנות' מלאכה לגיטימית.

בעיניי, נכון שנקרא למנהג הזה 'כפרות של ערב פורים'. במקרה שלנו, מי שמסתובב על הראש, אלו לא תרנגולות מרוטות, אלא בחורי חמד, המסולאים בפז.

ד

רגע לפני ששני הבחורים העצובים שמולי המשיכו לדרכם, הייתי חייב לדעת: בכמה מדובר? כמה כסף עושה ישיבה ממוצעת אחרי שבועיים של ביזוי, ביטול תורה, מאמץ פיזי ורוחני אדיר. כמה מיליונים זה מכניס?

המספרים שהם אמרו, שמטו את הלסת. "שנה שעברה", סיפר אחד מהם, "השגנו בערך 42 אלף שקלים". אתם קולטים?! ישיבה שלמה שולחת את עולליה להתבזות, בשביל סכומים אפסיים ממש. תנסו בבקשה לחלק את הסכום הזה ל-80 תלמידים, וליותר מ-100 שעות עבודה בזויה ומשפילה.

ולאלו שאומרים "אין ברירה, חייבים להביא כסף לצדקה", יש לי רעיון הרבה יותר זול, קצר ורווחי: אפשר להשכיר בחורים צעירים לעבודות מזדמנות במשרדים. הם ירוויחו יותר, יתבזו פחות, ואולי גם לא יקבלו רעיונות לעתיד החיים.

כמו תמיד, קשה לצפות שמישהו מהבחורים של שיעור ג' בשנה הבאה, יהיה זה שיעצור את זה. גם מנהלי הישיבות לא יהיו אלו שיתנדבו לעצור את ההכנסה הנחמדה. העול הזה מוטל על שכמם של ההורים. אם תסכימו שבנכם ייצא לשטוף מדרגות בבניינים בשכר של 70 שקל לשעה?! אם התשובה שלילית, תדעו שהעבודה שהוא עושה בפורים הרבה יותר בזויה והרבה פחות רווחית. והכל בשביל חלאט?

כל מהותו של עולם הישיבות, זו 'תיבת נח'. אנחנו מוכנים להפסיד ים של תקציבים וכסף, רק כדי שהבחורים שלנו לא יוציאו את הראש מן התיבה. אז מה קרה בפורים? איך הרשנו להם לדפוק על דלתות שאין לנו מושג מי יפתח?! עד כדי היין השפיע עלינו?!

ואליכם בחורי ישיבה שהחלטתם לצאת לצמתים. רק בקשה קטנה: תעשו טובה, תורידו בבקשה את הכובע והחליפה. אין לכם שום זכות לבזות את התורה, את הישיבה ואת הציבור שאותו – גם אם לא חשבתם על זה – אתם מייצגים.

בימים שבהם הפרהסיה הציבורית נלחמת על מעמדם של בני התורה, העובדה שכמה מאות מתוכם בוחרים להסתובב במחוזות הכי חילוניים ולדגמן ביטול תורה ושנור ברמה נבזית, היא סמל של ניתוק וחוסר הבנת מהותו של בן ישיבה.

אפשר עוד הרבה להאריך, אבל אני מעדיף לסמוך על בני ישיבות שהם מבינים בקצרה. בחסדי שמים, כבר מרגישים את ניצני התיקון. עוד ועוד ישיבות יוצאות מהלופ המטורף הזה, ומחזירות לתלמידים את העונג והשמחה בחג הזה.