"מאמא! הטלפון שלך מצלצל כבר שעה!" צעקה לי יעלי מהחצר.
"שמעתי!" צעקתי בחזרה. "בואי נעשה חלוקת עבודה: את תמשיכי לקרצף את גדר האבן ואני אמשיך להתעלם מהצלצולים!"
"אבל בשביל מה לקרצף גדר?" ניסתה את מזלה, "אף פעם לא אכלנו עליה חמץ!"
"אנחנו-לא. אבל יוליה החמאסניקית אוכלת שם סעודות שחיתות כל מוצ"ש! תמשיכי לעבוד אבינת'י".
"בסדר, אבל הטלפון מצלצל! אולי זה משהו דחוף?"
"מה יכול להיות דחוף?" כיוונתי זרנוק אל החלונות בסלון. "שום דבר לא דחוף בעולם הזה. חוץ מהחופה של מירו, כמובן…"
"נו?!" הלחיצה, "אז אולי זאת שדכנית שיש לה הצעה חדשה למירו?"
"יעלי!" פקדתי, "תעצרי את השפשופים ותביאי לי את הטלפון! עכשיו!"
- ••
"שלום עליכם, גברת", כחכח הקול, "מדבר מנהל ארגון הצדקה המרכזי של העיר".
"אני כבר תרמתי!" פתחתי עיניים עצבניות על יעלי. לא שדכנית ולא נעליים.
"גברת סימי עין, אנחנו מתקשרים אליכם בעניין דחוף. אתם יודעים שאנחנו עורכים בכל שנה ליל סדר ציבורי לכל דצריך?"
"אדון דצריך, התבלבלת. היום ערב חג. אני כבר לא מקבלת הזמנות. עד למימונה – אין סימי".
"אני לא מבקש הזמנה, גברת. אני מבקש תרומה".
"תרומה?! אין בעיה. מחר עם שחר, אשלח את בעלי ניסים עם ארגזים של יין. חג שמח!" הרחקתי פומית.
"רגע!" התעקש מרחוק, "הממ… גברת, יש לנו יין, תודה. פשוט נתקענו בלי חרוסת. האם תוכלו לגמול חסד אמיתי עם תושבי העיר הזקוקים לכך ולהכין חרוסת ביתית לליל הסדר?"
"להכין?!" שאגתי והברחתי את יעלי חזרה לשפשופים, "בכמה אנשים מדובר שם?"
"ארבע מאות פלוס, בלי נדר. אז סגרנו?"
"בלי נדר", סגרתי.
- ••
"ניסים, תשיג לי מערבל בטון", קידמתי את פניו עם הזרנוק ביד.
"צהריים טובים גם לך, אשתי. קודם כל תורידי את הנשק מהידיים. עכשיו, בשביל מה את צריכה מערבל בטון?!"
"צריך להכין חרוסת ל-400 אנשים. לא כולל מע"מ".
"מאיפה אני אשיג לך עכשיו מערבל?!" נלחץ ניסים וישב על הספה.
"קום מהספה, ניסים. היא כבר בשטח הכשר!"
"אז איפה אפשר לשבת?" התמסכן.
"ברכב", נכנסתי לנעליים, "בוא, אנחנו נוסעים לקבלן הכי גדול בעיר".
- ••
"אליקו, יש פה זוג שמתעקש לפגוש אותך". המזכירה פתחה את הדלת.
מסך עשן עשה לנו קבלת פנים, ובין העננים המחניקים ישב לו קבלן מרושל עם כוס קפה בשלוש אצבעות וסיגריה בשתיים הנותרות.
"הוא לא בא לי טוב בעין!" לחשתי לניסים.
"תעצמי עיניים", השתעל וגישש את דרכנו מבעד לעשן הסמיך.
"כבר מכרתי את כל הדירות בשטחים החדשים!" צעק לעברנו מר קבלן.
"אני לא צריכה בית חדש, אדוני. אם אני עוזבת את השכונה, תיקי תמות משעמום".
"אז מה אתם רוצים?" צימק לחיים ושאף רעלים.
"אנחנו צריכים השאלה של מערבל בטון קטן נייד", חתך ניסים.
"טפל'ה?!" צחק צחוק עמוק של קבלנים, "בשביל מה אתם צריכים את זה?"
"אז זהו", פתח ניסים בנאום מרגש וסיפר לו על ארגון הצדקה המרכזי שעורך ליל סדר ציבורי, על המחסור המקומי בחרוסת ועל השכר הצפון לו בעולם הזה ובעולם הבא אם יואיל בטובו לשחרר משהו.
"פ'סדר, יאללה, קחו", קיצר אליקו, "איציק! תעמיס להם הביתה מערבל מאתר הבנייה !A4"
"לא הבנת, אדון אליקו, אני צריך מערבל חדש".
"חדש?!" שאג אליקו ואגרף יד אחת.
אני תפסתי מחסה, אבל ניסים שלי לא נבהל.
"כן", שילב ידיים, "מכניסים לשם אוכל. אי אפשר לערבל חרוסת עם בטון אמיתי. תכוון בלב שזה יהיה הקמחא דפסחא שלך ונסגור עניין!"
"איזה קמחא בראש ש'ך?!" הניף סיגריה בוערת לעבר ניסים המסכן והִנדס שרשרת של עיגולי עשן, "עכשיו פסח, לא? קמח – זה לא חמץ?!"
"זה רק ביטוי", השתעל ניסים, "הכוונה לתרומה לכבוד פסח".
אליקו השתתק לכמה שניות. "'קיבלתם", מעך את הסיגריה, "על העיניים שלי. לכבוד בורא עולם, שיסדר לי את כל העניינים".
"תראה ברכה בעיניים", לחץ לו ניסים יד, "כל העניינים שלך יסתדרו, יא אליקו".
- ••
טקס הערבול הממלכתי נערך בגינה של תיקי. לא רציתי ללכלך את החצר שיעלי קרצפה במשך שעות, אז הבטחתי לתיקי את מגש המופלטות הראשון, מייד בצאת שביעי של פסח, אם תסכים שנלכלך את השטח שלה.
כשסיימנו לערבל, מילאנו קופסאות אישיות בחרוסת רעננה וחיכינו לנהג של ארגון הצדקה. פתאום נזכרתי ששכחתי סיר לחץ על האש.
"תיקי, אני בלחץ. שימי עין על החרוסת עד שהנהג יגיע, ובזכות זה יסתדרו לך כל העניינים". שטפתי ידיים דביקות על העציצים של עזרא. "בסדר?"
"פסדר", נידבה סופסוף את הרנטגן שלה לדברים טובים, "פותחת עליה שבע עיניים!"
"לא כל כך הרבה", נבהלתי, "אני לא רוצה קרינה רדיואקטיבית בחרוסת".
סימי לב: יש דברים יותר דחופים מהחופה של מירו (?/!)
סימי על האש: מה יש בחרוסת של סימי? לכמות משפחתית: צנצנת סילאן טבעי, אגוזי מלך ושקדים גרוסים, שקדים טחונים דק, קצת יין וכפית קינמון. חג כשר ושמח!
