יקרבו ימי

איך מנציחים את מי שלא נקבר

א

עד לפני לא הרבה שנים, לכל הספרים הייתה כמעט אותה כריכה. מכונות הדפוס וההטבעה לא היו משוכללות. גם אמצעי הגרפיקה לא. למרוח תמונת צבע על כריכת קרטון היה עסק יקר מדי. במקרים חריגים, בעיקר במהדורות יוקרתיות, היו עוטפים את הכריכה הישנה בכריכת כרומו צבעונית.
היו לזה המון חסרונות, אבל הייתה גם מעלה. כדי למשוך לקוחות נאלצת להשקיע בבחירת שם לספר. כזה שיצוד את העין ואת הלב, שיגרום לקורא הצעיר להוציא אותו מן המדף.

תורה ועבודה. מצבת הגה"צ ר"י פצ'נובסקי זצ"ל בלודז'

כך באו לעולם שורה של ספרים עם שמות שכל אחד מהם הוא סטיקר.
אחד מהם היה ספרון קטן עם כיתוב צהבהב. המחבר היה אלמוני אחד, 'שלמה בן דוד' (שפיצר), ששזר קובץ סיפורי תום מרגשים מתקופת השואה. והשם שהוא בחר לספר הזה היה "יהודים, אל ייאוש!" מתחת הופיע גם תרגום ליידיש: "יִידֶען זַייט אַייךְ נִישְׁט מייאש".
"הספר המוצע כאן 'אל ייאוש יהודים'", מסביר המחבר בהקדמה, "פונה בראש ובראשונה לניצולי השואה. מטרתו לתת נוחם ועידוד, להראות שאף בשחור הגלות בוקע אור חסדו של ד'… למרות ליל הגלות שבו שקועים אנו, נוכל למצוא תמיד את קרני-שמש-בוקר בכל צרה ופגע, אשר יפיצו אור בלב המיואשים".
את הספר לא קראתי. אבל את שמעו שמעתי. אחד ממעתיקי השמועה בבית גור לחש לי פעם, כי רבנו בעל ה'בית ישראל' זי"ע דיבר עם מישהו ממקורביו. על השולחן נח אותו ספר קטן. הרבי במבטו החד קלט את הספר, הוא פנה אל אותו יהודי ולאט לו בקול אוהב: "יהודים, אל ייאוש!"
שנים חלפו. היהודי לא שכח את המילים הללו, במנגינת הנחמה של הרבי, שנמסכו כשמן בעצמותיו והפכו להוראת חיים.
אני אינני רבי. אבל כאבא, תרשו לי ללחוש לכם, עמיתיי ההורים: נכון, היו לנו רגעים לא פשוטים השבוע. נסראללה שחיק טמיא איים לפתוח במתקפה. מישהו מהצד שלנו איים להשיב לו במתקפה. ועוד מישהו שלישי מאמריקה הביא ספינה גדולה וצעק "דונט לריב".
אותנו ההורים אי אפשר לבלבל. אנחנו יודעים בדיוק מה המזימה של שונאי ישראל יימח שמם. הם רוצים רק דבר אחד: להאריך את החופש. לגרום לילדים שלנו לשבת עוד יומיים בבית. היל"ת.
כפי שזה נראה עכשיו, התפילות שלנו התקבלו. בשבת נברך את החודש ונכריז על כך שביום רביעי הבא עלינו לטובה כל הסיוט הזה יסתיים.
יהודים, אל ייאוש! תחזיקו מעמד. עוד שבוע וזה נגמר.

ב

אם כבר נכנסנו לשוונג של סוף החופש, בואו נדבר על ספר אחר, מעניין לא פחות.
ומכיוון שחופש היום, יש לנו מספיק זמן להציג קודם את המחבר. בזמננו, כשהעולם מתחלק ל'אברכים' ו'עובדים', קצת קשה להסביר. אבל היו שנים, אי שם לפני שמלך גרמניה בלבל את האומות, שהדברים לא היו סותרים. יהודים יכלו גם ללמוד וגם לעבוד ולהצליח בשני העניינים.
אחת הדוגמאות הכי בולטות לשילוב הזה היה רבי יוסף פצ'נובסקי זצ"ל. חסיד גור, תלמיד חכם מופלג ומחבר ספרים פורה, שבמקביל היה גם סוחר עצים. עד היום, כמאה שנה אחריו, הלמדנים שמחפשים אוסף של צימוקים למדניים טובים על פרשת השבוע מכירים את הספר 'פרדס יוסף' שהוא חיבר. ספר שכל דף בו מתפקע מעושר ססגוני ויצירתי.
בהקדמה מודה המחבר לבורא העולם, שנתן לו חשק ללמוד תורה מנעוריו. הוא גם מזכיר את הביזנעס: "ובעוד אשר נהגתי בית מסחר גדול, היה לי היום למסחר והלילה ללמוד ולעיין בספרים".
בהמשך הוא משתף ש"בשנים האחרונים, אשר בעוונותי הרבים מסחרי נתמעט מאוד, תמיד בעת יושבי למדתי והגיתי בספרים, וחיפשתי באוצרותיהם וציינתי ראשי הדברים. ובלילה כאשר שקטו הרעיונות, סידרתי את עשתונותי וכתבתי על הגליון למשמרת…"
ר' יוסל לא הצטנע. להפך, היה חשוב לו לפרסם שהוא יהודי שעובד לפרנסתו: "כל באי בצל קורתי וחנותי ראו זאת: כי תמיד לא שקטתי ולא נחתי, רק הגיתי במצולות ים התלמוד. וכל הימים לרבות הלילה, כי גם בלילה לא שכב ליבי. ויהי בבוקר והנה היא לאה-ליאות ויגיעות רבות".
חסידי גור מציינים במיוחד את ההסכמה שכתב לו רבו, ה'אמרי אמת', לספר. במקום להתייחס לעבודה של הספר, הרבי כותב את המילים הבאות: "ואני שבע רצון ממה שכבוד תורתו עוסק בתורה וגם עוסק במסחר, ולכן הרשיתי לאחי… להסכים גם בשמי על חיבורו".
גם בהסכמתו של אחי הרבי, רבה האחרון של העיר פביאניץ, הוא מדגיש את העובדה שהרב המחבר הוא גם סוחר שעובד לפרנסתו. "הנמצא כזה איש, אשר הנהו טרוד על המחיה ועל הכלכלה ונמנה בין סוחרי ארץ. עם כל זאת, יוסף הוא השליט ברוחו פי שניים, לקבוע עיתים לתורה ולחדש חידושים, לעשות ציצים ופרחים לתורה, ויגעת ומצאת תאמין".
אני יודע שיש ליטאים שאוהבים את העובדים שפופים-ובוכים, אבל על כגון דא נאמר: נהרא נהרא ופשטיה.

ג

ולמה נזכרתי פתאום ברבי יוסף פצ'נובסקי? קודם כל כי 'בין הזמנים', ועכשיו כולם מודים שאפשר גם ללמוד וגם לעבוד. אבל קרה פה משהו השבוע שהחזיר אותי לספר של ר' יוסל.
מי שמדפדף בספר המדובר, בדפוס הישן, אחת לכמה דפים ימצא קטע שכתוב באותיות ממש פצפונות. כילד סקרן, הייתי פותח כל שבוע את הספר ומחפש דווקא את הקטעים הללו, משום שברוב המקרים יש שם איזה ווארט "בדרך צחות". משהו מספיק מבריק שאפשר להגיד בסעודת שבת ולצאת חכם וגם מובן (כן, כבר אז זה התחיל).
בקיצור, בפרשת תולדות, רגע אחרי שיעקב אבינו גונב את הברכות מאחיו עשיו, האח הגדול מאוד כועס. הוא מתכנן נקמה. אבל הוא ממתין קודם שאביו יצחק ימות. "יקרבו ימי אבל אבי, ואהרגה את יעקב אחי".
למה להמתין אחרי שאבא ימות? ובכן יש ההסברים הרגילים, ויש ה"צחות" של ר' יוסל. הוא מסביר שעשיו ידע שזה לא מכובד להרוג אח. לא עושים דבר כזה במחוזותינו.
עשיו הבין שצריך להמתין להזדמנות. "ימי אבל אבי" הם הזדמנות מצוינת. אז אפשר להתקוטט על עניינים חשובים. למשל, מי יהיה שליח הציבור לומר 'קדיש' על אבא. שם המריבה לגיטימית. יעקב יתפוס את ה'עמוד', ואז "יתן לו עשיו מתנת-יד כדי להמית…" אנשים יכילו "ולא יהיה הצעקה גדולה כל כך… הרבה יצדיקו אותו כי הרג על דבר מצווה".
ר' יוסל מסיים ואומר: למרות שזאת בדיחה, יש בה אמת. ופוק חזו עמא דבר "אם שונא לרעהו ולא יוכל לעשות לו רעה בגלוי, אז כשהוא עוסק בדבר מצווה – אז יוכל לבזות אותו… ולפשוט טלפיו כחזיר שמתכוון להוכיחו על דבר מצווה, ובאמת כוונתו להכות אותו באגרוף שנאתו".
תרשו לי להניח שבתוך המילים המעורפלות כיוון המחבר גם על אותם נכדי צדיקים שמתקוטטים אחרי מות אביהם על ענייני שררה, והדברים ידועים וכואבים. או כמו שמסכם זאת רבי יוסל:
"אוי לאותה בושה".

ד

בשבוע האחרון קשה להסתובב במרחב הציבורי בישראל ולא לחייך.
תשאלו, על מה אפשר לחייך באמצע מלחמה, כאשר בכל יום מתקבלות ידיעות מצמררות על עוד צעיר יהודי שנופל תוך כדי הגנה על עם ישראל?
ובכן תשאלו את ראש הממשלה, או את נשיא המדינה, או את שרת התחבורה. או את כלי התקשורת.
הרשימה של כל האישים הללו מתקוטטת כבר שבוע על הכנת טקס ממלכתי לציון 'השבעה באוקטובר'.
מטורלל כמו שזה נשמע. עוד לא הייתה קבורה, הדם עוד נשפך על האדמה – אבל קומץ המנהיגים המנותקים שלנו כבר מתעסקים בעוגיות שיגישו ביארצייט. זה אולי מצחיק, אבל זה מרושע ואפילו מפחיד.
בעיקר כאשר מבינים מה האינטרסים שעומדים מאחורי העניין הזה. טקס זיכרון מציינים כאשר יש חשש לשכחה. אחרי שנה שלמה של אבל, אחרי שעוברים את כל התהליך העמוק, בדרך כלל מגיע שלב ההפנמה והשכחה. זה הרגע שבו רצוי להתחיל 'להנציח'.
במקרה שלנו, כל זה עוד לא קרה. למרבה הצער אנחנו עוד רחוקים מאוד-מאוד משלב ה'הנצחה'. אנחנו עוד נתונים עמוק-עמוק בשלב הטראומה. מי שמפנה את תשומת הלב הלאומית ל'זיכרון' בשלב זה, בעצם מבקש מכולנו 'להמשיך הלאה'. מבקש ליצור מצג שווא, כאילו אין עדיין מלחמה.
איך הייתם מגיבים למשל לו היה קם מנהיג בשנת תש"ד ועורך טקס זיכרון לנרצחי אושוויץ של תש"ג?! כן, אני יודע שלא נהוג להשתמש בשואה לכל דבר, אז ננסה לחשוב על מישהו שביום השלישי למלחמת ששת הימים היה עורך טקס הנצחה לנופלי היום השני.
ועדיין לא דיברנו על הבחירה. לא רוצה להישמע כמו מפגין בקפלן, אבל העובדה שראש הממשלה בוחר לקחת את השרה הכי שנויה במחלוקת בממשלה שלו, אישה שבכל מה שקשור למילוי תפקידיה במשרד התחבורה היא כישלון נוראי וכל ההישגים הפוליטיים שלה מסתיימים בהתססה ופילוג – לבחור בכזו אישה לניהול אחד הטקסים הכי רגישים וכואבים בציבוריות הישראלית, זה מתכון אסון. קשה להימלט מהתחושה שמישהו פה באמת רוצה לראות את הטקס הזה הופך לעוד מוקד חיכוך בין ישראל הראשונה והשנייה.
כבר כמה שנים שמאשימים את נתניהו כמי שעושה רווח פוליטי מהשסע שיש בתוך העם. באופן אישי אני משוכנע עמוקות שזה לא נכון. אבל הבחירה שלו ברגב, במועד הזה ובטמפרטורה הזו, גורמת לחשוב שאולי בכל זאת יש משהו בטענות.
נכון, בצד השני יש גורמים שרחוקים מאוד מניקיון כפיים בנושא הזה. אנשים שיעשו הכל כדי לקרוע ולפלג ולהרוס. אבל זה מבחן של מנהיג בישראל. הוא אמור לחשוב על 'ריפוי' ולא על 'שיסוי'. לרגע כל כך רגיש ונפיץ חייבים לגייס אנשים טובים יותר ונגועים פחות.
הלוואי שכל הנוגעים בדבר יתעשתו ויבחרו לאחד את העם ולא לפלגו.
ובינתיים תזכרו כולכם את הספר: "יהודים, אל ייאוש!"