ירד בידם

טיפוס במעלה חמשת שלבי ההתמודדות עם האבל על הממשלה המסתמנת

א.

אין יוצר בכל הסביבה שלא קינא השבוע בניר אורבך. בשביל לרסן את עצמנו נקרא לזה 'קנאת סופרים'. ולא, אני דווקא חושב שהוא ממש לא מבייש את הכיפה שלו. להפך, לפי התמונות הוא נראה בדיוק כמו דורות של מפד"לניקים חביבים. משקפיים, סנדלים, חולצה משובצת. אני משער שהוא גם חובב חזנות, קוגל-ירושלמי וקלרינט של חילי פראנק. בקיצור, אדם טוב. (כמובן עד ליום ראשון בשעה 16:00).

בשבוע האחרון הסתכלתי עליו והתפלצתי מקנאה. אני חושב שהוא ראוי לפרס נובל לספרות. לא זוכר שהיה איזה יוצר לפניו שהצליח להחזיק אותי ועוד מדינה שלמה במתח. שבוע שלם שכולנו הולכים לישון וקמים בבוקר ורק שאלה אחת: "מה האורבך החליט?" והוא, כמו איזו שחרזדה, נעצר בדיוק בשיא המתח ומבקש פנאי "רוצה כמה ימים של שקט, לחשוב". כמה פינוק אפשר לתת לאיש אחד.

שוין, כאן הייתה הטעות. ימי השקט האלו התגלו כטרגדיה. מיוצר מיומן שמשחק בנפש קהלו, אורבך התגלה כאכזבה ספרותית מרעישה. במקום להשאיר איזה סוף פתוח, עם אפשרות לפרק המשך, היהודי הפציץ פיגוע-מילולי של חמשת אלפים מילה, שעורך טוב היה מתמצת ל"עבדתי עליכם – סוף!" כי עם הספר רועד ממלל ארוך.

אם היה קצת צדק בעולם, הכל היה צריך להיות הפוך. אורבך ובנט היו צריכים לכנס מסיבת עיתונאים ולצעוק שטויות, בעוד שהנציגים החרדים היו צריכים להסתגר לכמה ימים של שקט ולחשוב קצת לעומק על העלילה הזאת. לקרוא שוב את תקציר הפרקים הקודמים, להיזכר במה שקרה כאן ולנסות לשנות משהו, להביא איזה טוויסט מעניין. הפרק הבא בעלילת היהדות החרדית, נראה עצוב ומתסכל. לרגעים אפילו מפחיד.

רגע אחרי שהתפרסם התיעוד המעצבן הזה של בנט ולפיד מודיעים ל"אדוני הנשיא" ש"עלה בידי", קיבלתי הודעה מיהודי תלמיד חכם. במקום להאריך במילים הוא ציטט לי קטע מהגמרא במסכת נזיר (דף כג, א): הגמרא מדברת על אישה שעברה על נדר של עצמה, והיא לא ידעה שבעצם בעלה כבר התיר לה את הנדר. אך מכיוון שאותה אישה התכוונה לעבור על האיסור, היא צריכה כפרה. "והשם יסלח לה".

וכאן מגיע הציטוט הכואב. "וכשהיה מגיע רבי עקיבא אצל פסוק זה, היה בוכה: 'ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר, ועלה בידו בשר טלה – טעון כפרה וסליחה; המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה".

והדמעות של רבי עקיבא, לא ישובו ריקם.

ב.

כמו יהודים טובים, אחת לתקופה אנחנו חוזרים ומדברים על 'מודל קוּבּלֶר-רוֹס'. את סיפורה של הפסיכיאטרית השווייצרית הזו שביקרה במחנות הריכוז מיידנק והתמודדה עם מראות ותמונות קשים, כבר סיפרנו פה באריכות. הפעם נזכיר שוב את "מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן".

השלב הראשון הוא הכחשה. בגדול זה מה שעבר עלינו ועל ח"כינו בחודשים האחרונים. בשכל הבנו שמשהו עם נתניהו לא הולך כמו שצריך. אבל מנגנון ההגנה שלנו התקשה להאמין שזה אכן יקרה. קובלר-רוס מתייחסת לתגובה הזו כמעין "בולם זעזועים" לו האדם זקוק עם קבלתה הראשונית של הידיעה הקשה. ההשהיה שבתגובת ההכחשה מאפשרת לאדם פסק זמן בו הוא יכול לאסוף את עצמו ולגייס כוחות.

השבוע, בכינוס של שלוש הסיעות החרדיות, ראינו בחוש את המעבר לשלב 2. כשההכחשה מפנה את מקומה לרגשות קשים של כעס, זעם, קנאה ושנאה. תגובת הכעס לרוב מופנית החוצה, מוטחת לכל עבר, לעיתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה. לפי הספר "זהו שלב קשה להתמודדות בפרט עבור הסביבה הקרובה של המתמודד עם אובדן".

יהודים שנשלחו לכנסת כדי לרקום דילים ולמנוע מקרים כאלו, נעמדו לפתע והחלו לזעוק – צעקות שנבעו מעומק הלב – במילים של פשקווילים: "שם רשעים ירקב". וכל הביטויים ששמורים בדיוק לרגעים הללו.

ובתוך כל האשמים, נמצא סקטור חדש: "איפה העיתונאים החרדים?" נשמעה הזעקה. "למה אתם מסתירים את העובדות?!" (אגב, כמי שמתעסק בחקר ההיסטוריה של העיתונות החרדית, מצאתי את האמירה הזו מרתקת. עוד הרבה יש לעיין בזה. כי זה מאשש את ההבנה שמשהו דרמטי מתחולל כאן. אם בעבר עיתונאי חרדי היה בהכרח שליח של הנציגות החרדית, נראה שבשנים האחרונות קם כאן מעמד חדש שמאתגר בצורה מעניינת את האחראים. נקודה ששווה לחשוב עליה עוד ועוד).

כמו שידוע לקוראיי, הדרך האישית שלי להדחיק כאב, היא באמצעות בריחה לסיפורים מההיסטוריה ומהמדע. וכך, בעוד שליצמן קרא לבנט להוריד את הכיפה שלו. אני לא יכולתי שלא לחשוב שמבחינתי כיפה קטנה שעומדת על קצה קרחת, היא פלא הנדסי לא פחות מהקואליציה המוזרה שהוא הקים כאן.

לא יודע אם זה מעודד, אבל לפי המודל הזה, עדיין לא הגענו לסוף. יש לנו עוד שלושה שלבים עד לקבלה השלמה של המציאות. כמו סופר טוב, לא אהרוס לכם את ההפתעה, רק אספר שבשלב 4 יש 'דיכאון'.

"למרות שזהו שלב שאנשים רוצים לעבור מהר", כותב הפסיכולוג עומרי שדה, "אם אתם יכולים להרגיש את העצב שלכם, זה אומר שהתחלתם את התהליך של קבלת האובדן שלכם. אתם כבר לא מכחישים, מתמקחים עם זה, ולא תקועים בכעס שלכם".

בקיצור, קצת דיכאון ואנחנו מתרגלים.

ג.

הדבר שהכי תסכל אותי בסוף הסיפור של ניר אורבך ובנט, הוא בזבוז הזמן. כמו אחרי קריאת ספר גרוע. כשאתה מבין שסתם הקדשת אנרגיה למשהו שהסוף שלו היה ידוע מראש. בזמן הזה הפסדנו את הסיפורים האמיתיים והמטרידים שמתחוללים כאן. כמו למשל העלילה הדוקומנטרית שנפרשׂת בימים אלו מעל דוכן העדים במשפט של אילן ישועה.

זה נשמע כמו מותחן פשע מופרע לגמרי. כל ראשי המדינה, שריה ויועציה, מופיעים שם. ובסיפור הזה אין טובים. כולם מושחתים לכאורה. ומה שהכי מכעיס שמשום מה, אף מו"ל לא טורח אפילו לספר לנו מה קורה שם.

ואם כבר בלוחמה בשחיתות עסקינן, אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של בנימין זיגל. ילד שהתחיל את דרכו בחיידר בעיר פשעווארסק שבגליציה, ברח וגויס לצבא האדום, לחם בנאצים במלחמת העולם השנייה ואז הצליח לעלות ארצה ולהפוך לאחד מחוקרי המשטרה הכי מפורסמים במלחמתם בשחיתות.

בשנות השישים והשבעים היה זיגל אימתם של כל הפוליטיקאים המושחתים בארץ. בתקשורת כינו אותו "הצייד" וגם "זיגל האיום" וכתבו עליו שירים ואגדות. כי אכן לא היו לו גבולות. הוא ידע להפעיל לחץ, נפשי ופיזי ולגרום לנחקרים שלו לדבר ולהודות. (בשלב מסוים, בית המשפט העליון, אפילו גינה את השיטה שלו שמטרתה "להשפיל את הנחקר ולעורר בו רגשות חוסר אונים". פלא, שהיום יש לנו מושחתים למכביר.)

נזכרתי בזיגל, בגלל משפט מפורסם שהוא נהג לומר. "גם אם אני לא יודע למה נחקר יושב מולי, הוא יודע טוב-טוב". לא שאני כזה זיגל קשוח, אבל בשבוע האחרון כתבתי כאן ברמז על חברה מסוימת שמחוללת סדרת הונאות במגזר ומפילה אברכים תמימים. במשך השבוע קיבלתי עשרות(!) פניות של אנשים שרק רצו לברר האם התכוונתי לכל מיני חברות שונות.

וככל שביררתי, מסתבר שכל הסיפורים צודקים. עשרות(!) חברות-קש מתחומי הנדל"ן, ההיי-טק, המניות וההשקעות – ואפילו ההשכלה הגבוהה – פועלות במגזר ועושקות יהודים טובים. מסתבר שיש פלח מסוים בתוכנו, שזיקק את עצמו עד לרמות קיצוניות של שנאת בצע, ובכלל שנאת כסף.

רק מזכיר להם, יש גם קופות צדקה שאפשר להשליך אליהן את הכסף. ופירותיהם בעולם הזה, יתכן שעוד תזדקקו לקופות הללו.

ד.

ובמעבר חד מחושך אל אור גדול.

הכל התחיל לפני כשנה. באחד הימים פגשתי את הרב חיים סוויסה. דמות מרתקת של יהודי עתיר מעש וכביר זכויות. כשרק התחלנו לשוחח, הבנתי שמדובר בצבר זיכרונות שחייב להפוך לספר.

זה מתחיל בתוך וילה עשירה בשכונת בית וגן, שם מתגורר סבו, העסקן המרתק של שנות קום המדינה, ר' אברהם אראטין ז"ל.

ההמשך מתגלגל בתוך רכב ישן ומקרטע שהנער הצעיר, חיים סוויסה, רוכש, במטרה להסיע בו את ראש הישיבה שלו – מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. בשנים הקרובות הוא יהפוך לבן-בית מסור שיעמוד לצידו עד הרגע האחרון בבית החולים שערי צדק בירושלים.

הפרק הבא, גם הוא מתחולל בתוך רכב. הפעם זהו רכב שרד שעומד בחניה ירושלמית. בספסל האחורי יושב הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל עם הגלימה המוזהבת והוא לומד גמרא בשקט-בשקט, כדי לא להעיר חלילה את הבחור הצעיר שיושב לצידו. כשהבחור יתעורר בבהלה, הוא ידבק ברב ולימים יהפוך לבן ביתו הקרוב שיצֵא איתו למסעות בכל רחבי תבל ולא ייפרד ממנו עד שגם הוא יגיע לרגע האחרון בבית החולים 'שערי צדק'.

אחרי שנה של פגישות מרתקות, שהפכו לפרקים מסודרים וערוכים, יצא השבוע לאור ספר הזיכרונות המרתק 'מאורות החיים'. גם אם נדמה לכם שאתם יודעים משהו על אותם שני צדיקים, מומלץ לכם לקרוא את הספר ולחשוב שוב על כל מה שידעתם.

"ספר זה", כותב רבי חיים ברוב ענווה, "אינו מתיימר לנסות להקיף או לתאר את גדולתם המיוחדת של המאורות הגדולים הללו. אבל יש בו לא מעט רגעים אישיים מיוחדים, סיפורים והנהגות לא ידועים שיש בהם כדי להאיר את הדרך וללמד משהו לבני דורנו".