ירייה פילוסופית

קרלייל מול האוזן של טראמפ

א

"יש שואה או אין שואה?"
יש שאלות שלא שוכחים. גם אחרי יותר מעשור. זו הייתה בכלל שיחה ספרותית. איש צעיר שהתחיל את דרכו במלאכת הכתיבה, ואיש פחות צעיר שכבר כתב כמה כרכים בחייו.
הצעיר ביקש להתייעץ. חבר טוב התקשר והציע לו לערוך ספר על סבא יקר שנפטר תקופה קצרה קודם לכן.
הסבא, כמו שהסביר הנכד, היה אישיות חד פעמית. יהודי שכבר מזמן לא מייצרים כמוהו. חכם, חריף ובעיקר רחום, טוב וסלחן. בקיצור סבא.
לא משנה באיזה תחום בחיים, בתחילת הדרך כל הצעה קלה נראית כמו הזדמנות שאסור בשום אופן להחמיץ. הנה-הנה אתה עומד לכתוב את היצירה שתשמש לך כרטיס ביקור. כל מה שנשאר זה להתגמש קצת במחיר, והחלום הגדול יתגשם. בעזרת השם.
ואז פגשתי את אותו ידיד כותב ותיק. סיפרתי בהתלהבות על הספר החדש שכבר התחיל לקשט את חלומותיי. הוותיק תקע בי מבט חכם ושאל את אותה שאלה שבה פתחתי. שואה או לא שואה.
כלומר, האם אותו סבא יקר ומיוחד היה במחנות ההשמדה? בסיביר? בשנחאי? מאחורי מסך הברזל?
וזה היה הרגע שבו למדתי שיעור ספרותי חשוב. סיפור אנושי מעניין – ברוב המקרים הוא תלוי בתקופה. "מה כבר אפשר לספר על יהודי שנולד בבני ברק וגם נפטר בה בשיבה טובה, בבית מוקף צאצאים?! סבים נפלאים, יש אלפים. איש לא יטרח לקרוא עליהם".

ב

הנה למשל איש שחי בתקופה מאוד מעניינת, ובכל זאת איש כמעט לא טרח לקרוא עליו – שר המושבות ג'וזף צ'מברליין (אביו של ראש ממשלת בריטניה המפורסם לא ממש לטוב).

מה שלא מעניין, משעמם. ג'וזף צ'מברלין

תפקיד שר המושבות בבריטניה של אז, חבק את כל הגלובוס. מהודו ועד לקצה אפריקה. אף על פי שהוא לא היה אוהב ישראל גדול, הוא נאלץ לפגוש את חוזה המדינה הציונית. הוא פתח בפניו את המפה, וכמו סוכן נדל"ן הציע לו לבחור את השטח שבו תוקם המדינה. זו לא הייתה פגישה ידידותית. הרצל כתב ביומנו שצ'מברליין נראה כמו מסכה קפואה. אלא שבשלב מסוים סיפרו בדיחה והמסכה צחקה. בדיחה אחת שסופרה שם, כשצ'מברליין הציע אולי אזור מסוים במצרים, ולמרבה הנס הרצל השיב: "כבר היינו שם".
מדינה לא קיבלנו מצ'מברליין, אבל משפט בריטי אחד מצוין בהחלט. אם אתם רוצים לקלל מישהו בעקבות צ'מברליין תוכלו לומר לו: "שתזכה לחיות בזמנים מעניינים". או בגרסה הסינית: "שלא יהיו לך חיים משעממים".
לא יודע ברכה או קללה, דבר אחד ברור: אנחנו חיים באחת התקופות המרתקות שהיו פה. אין רגע דל. אנחנו הדור שמרוב קצב כבר לא זוכר שרק לפני שנתיים היה אסור להוציא את האף מחוץ למסכה.
אתה חוטף תנומה קלה, וכשאתה מתעורר מתברר לך שכנראה מוחמד דף חוסל, וכנראה דונלד טראמפ לא. שבצפון ירו ובמרכז נפלו, ושבחורי ישיבות מקבלים צו גיוס ושהתקבלה החלטה שהם לא יתייצבו.
בקיצור, זה אולי לא נעים, אבל יהיו לנו הרבה סיפורים.
וכאן אנחנו מגיעים לאחת השאלות שמעסיקות דורות של הוגים והיסטוריונים. כמו כל שאלה פילוסופית טובה, היא בעיקר מעוררת מחשבה, אף על פי שלא באמת משנה מה התשובה.
ובכן, השאלה הגדולה היא, מה עושה את מה – ההיסטוריה את גיבוריה או הגיבורים יוצרים היסטוריה.
ניקח למשל דמות מפלצתית שללא ספק שינתה את ההיסטוריה. אדולף היטלר. לפי כל המחקרים, הוא האדם הכי מפורסם בעולם.
הביוגרפיה של הטיפוס הזה היא אוסף של חולשות וטירוף קיצוני. מחלות מעיים ונפש. כיעור וחוסר יכולת מיקוד. ובכל זאת הוא שינה את ההיסטוריה.
והוא לא יחיד. ההיסטוריה האנושית מלאה בדמויות ענקיות שטלטלו אותה לטוב ולמוטב. מאלכסנדר מוקדון דרך ג'ינגיס חאן, נפוליאון, סטאלין וכל מי שתרצו.
בעולם האקדמי מקובל להזכיר בהקשר הזה את ההיסטוריון האנגלי תומס קרלייל, עוד אנטישמי קטן שהטביע בעולם את התפיסה שלפיה יש בכל תקופה "גיבורים" יחידים שמשנים את האנושות כולה.
לשיטתו של קרלייל, "ההיסטוריה העולמית היא הביוגרפיה של אנשים גדולים". במקום לקרוא על השואה תקראו על אלו שחוללו אותה, ועל אלו שלחמו בהם ועצרו אותם.
אבל עם כל הכבוד לקרלייל, התאוריה שלו לא מתיישבת על הלב. אם נמשיך בדוגמה שבה פתחנו, אין שום פרט בביוגרפיה של היטלר שיכולה להסביר מה גרם למיליוני בני אדם לנהות אחריו בטירוף חושים.
ואכן, לא מעט הוגים במשך הדורות טענו אותו דבר כמו קרלייל, רק בדיוק הפוך. אם אתה רוצה להבין "גיבור", עליך ללמוד קודם את התקופה שבה הוא צמח והשפיע.
במקום לקרוא על הילדות של סטאלין, עליך לקרוא על האימפריה הרוסית ומיליוני האזרחים שלה שאפשרו לו לצמוח ולטבוח.

ג

כשקראתי על הוויכוח הזה, ניסיתי לחשוב מה עמדת היהדות בשאלה הזו. זו שאלה מרתקת. המקור הראשון שאפשר לקשר לעניין, לפחות בצורה דרשנית, נמצא בתחילת פרשת נח.
בתורה נאמר שנח היה איש צדיק תמים בדורותיו. חז"ל נחלקים בעניין: יש מרבותינו דורשים לשבח – הם רואים בנח "גיבור" שעשה היסטוריה בלי שום קשר לדור המקולקל שסביבו, ויש שדרשו לגנאי וטענו שהוא בסך הכל גיבור תקופתי. בזמן אחר של ההיסטוריה הוא היה חלש יותר (זה כמובן לא פשט הדברים, אלא מחשבה מעניינת).
התשובה היהודית נמצאת אפוא באמצע. יש לנו מקורות מפורשים שמלמדים כי כל אדם יכול במעשה טוב אחד להכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. האחריות מוטלת עלינו.
ומנגד, אין שום ספק שקורא הדורות מראש כבר קבע לכל דור ודור את הגיבורים שלו, שיתאימו לו ולאופיו בצורה האופטימלית.
הדברים נכתבים בשבוע שבו עולם שלם צפה בשידור חי ברגע היסטורי שכזה. אי שם ברחבת דשא בפנסילבניה עומד דונלד טראמפ. במקום כתר, הוא חבוש בכובע בייסבול אדום. כל מי שרואה ושומע אותו, משתכנע שלא מדובר במישהו מעולם האצילות. הוא מדבר בצורה וולגרית ומתריסה שאומרת משהו על התקופה והעידן שאוהב אקשן יותר ממנהיגות.
ואז נשמעות יריות. אין שום דרך להסביר את מה שקורה שם חוץ מהשגחה פרטית מובהקת. היורה מתברר כצלף מיומן ממש, אלא שמשמיים מכופפים את ראשו של טראמפ בסנטימטרים בודדים. הקליע רק חורך את האוזן. כמה סמלי.
לא רק שהוא לא נרצח, אלא שכנראה זה הרגע שבו הוא נבחר לתפקיד האדם החזק בתקופה שלנו.
ולנו נותר רק לחשוב, מהו תפקיד הגבורה האישי שלנו שיכול להשפיע לפחות על הסביבה הקרובה שלנו.

ד

השבוע נפרדו חסידי ברסלב מדמות מיוחדת. הרבנית מרת שרה גלבך ע"ה, דור שישי לרבם הקדוש שנולדה לפני יותר ממאה שנים בעיר אומן.
הרבנית גלבך הייתה אוצר הזיכרון האחרון של החצר. זיכרונות הילדות שלה כללו את כל מה שנחרב בשנות הזעם. לפני כמה שנים הייתה לי הזכות לשבת עם ידידי אהרן קליגר ולתעד פרקים מסיפורי ילדותה.
סיפור אחד חשוב לי להביא כאן, בהקשר של גיבורים שעושים היסטוריה.
הרבנית גלבך הייתה ילדה קטנה כשהקומוניסטים שטפו את המרחב. אבא שלה וחבריו לא הסכימו לוותר. הם שמרו את היהדות בחירוף נפש. והקומוניסטים גם הם לא הסכימו לוותר.
הרבנית גלבך הייתה שותפה לפעילות הזו. "אבא – הרב אברהם דזרגובסקי זצ"ל – הקים משחטה של בהמות, ממש בתוך הבית שלנו. היו לנו שלושה חדרים גדולים, אחד מהם הפך למשחטה מאולתרת. כל יום היו נכנסים בהיחבא שני שוחטים, אחד ליטאי ואחד ברסלבער, ושוחטים כמה בהמות לכל העיר.
"את כל הבדיקות והפשטת העור, היה עושה אבא, ואני סייעתי לו. בשלב כלשהו כבר קלטתי את העבודה, מה שסייע לי בימים שהוא הוכנס למאסר. אך עיקר עבודתי היה לחלק את נתחי הבשר בבתי היהודים. הייתי יוצאת עם חבילות הבשר, דופקת בבתי היהודים, ובתוכם רבים מחסידי ברסלב, ומחלקת להם את הבשר הכשר".
באחד הלילות באו סוכני הנ-ק-ו-ד לעצור את אביה. לאחר מכן התחילו לחקור את המשפחה. "אמא שלי הצדקנית לא ידעה מילה ברוסית. היא עמדה בצד ורעדה מפחד".
מי שנותרה להתמודד לבדה עם שלושה סוכני נ-ק-ו-ד הייתה הילדה בת השתים עשרה.
היא שמעה אחד מהם אומר לחברו: 'בסך הכל מדובר כאן בילדה קטנה, אפשר להכניע אותה ברגע'. הוא פנה אליה והציע לה חבילת שוקולד. ממרחק השנים הבנתי שאני לא יכול להבין את עוצמת הפיתוי, אבל הילדה התיישבה על הרצפה וסירבה בכל תוקף לקחת את השוקולד מידו.
ומה עושה ילדה קטנה כשלוקחים גם את אבא וגם את אמא למעצר? פשוט: "כל האחים ישבו על הרצפה ובכו. ואז אמרתי להם: 'בואו נצעק יחד לריבונו של עולם'. וכך ישבנו עד הלילה, ואז אמא חזרה. למחרת גם אבא חזר".
כן, יש גיבורים שיכולים לשנות את ההיסטוריה.