יש לנו אשם!

מסקנות מהקעמפ

האמת שכבר היה לי טור מוכן על בין הזמנים ברוח התקופה. מסוג הטורים שכותבים את עצמם. מי שמסתובב בפארקים המוריקים של עיר הקודש והמקדש, חוזר אולי מזיע מאוד, אבל גם עם חומר בשפע גדול לכמה וכמה טורים.

אלא שרגע לפני שהתיישבתי להעלות את הדברים על הכתב, התגלגלו אלי תוצאות סקר שנערך במסגרת קעמפ של אחת הישיבות החשובות במגזר הליטאי.

הסוקר שכתב את השאלות ביקש מהבחורים להצביע מי לדעתם אשם בעובדה שאין חוק גיוס וסכנת מאסר מרחפת מעל ראשם. רוב מוחלט של הבחורים ענו: המפלגות החרדיות. אחר כך באחוזים נמוכים בהרבה כל השאר. בהרב–מיארה, בג"ץ, ואחרון חביב, נתניהו.

נראה כי למרות התקופה הקשה, יש אולי נקודת אור להיאחז בה, ב"ה שמנו את ידינו על האשמים במחדל: הנציגים החרדים. הם ואין בלתם אשמים במצב שהתגלגלנו אליו, ויש לנו גם גזר דין מיידי: כולם! הביתה! עכשיו!

להבדיל כל אלפי ההבדלות הנדרשות, התוצאות הללו מזכירות את קמפיין "אתה הראש – אתה אשם" של חוגים בשמאל לאחר טבח שמחת תורה. לאחר מכן היו מי ששיפרו את הכותרת לנחרצת יותר: "פרעות נתניהו".

כאילו נתניהו אשם בצימאון הדם הנורא של אויבינו, כאילו לפניו איש לא רצה לרצוח אותנו, והאויב הערבי לא היה בנמצא.

בתחילת השבוע נערכו הפגנות ענק מול לשכת נתניהו בדרישה שישחרר את החטופים. זר שהיה צופה בהפגנות, עשוי היה להתרשם כאילו נתניהו, שאולי עשה לא מעט טעויות במעלה הדרך, מחביא אצלו במרתף את החטופים ומסרב לשחרר.

נתניהו, תשחרר אותם עכשיו! הם צועקים בכל צומת.

זה אולי יישמע מוזר. במעמקי מחילת הארנב של חוגי השמאל יש מי שמשוכנעים באמת שנתניהו מעדיף את אחינו המתענים והסובלים כלואים בשבי חמאס. זה יושב על פלפולים וקונספירציות מורכבות, על תוכניות סודיות של נתניהו שנעות בין מרכז הליכוד לסמוטריץ' וקטאר, אבל בסופו של דבר נבנית תאוריה עם מסקנה ברורה: נתניהו אשם בכל.

שתי המסקנות, הן של חוגי קפלן, והן, להבדיל, של טרנדים חדשים בציבור החרדי, יושבות על אותם דפוסי חשיבה ילדותיים, שיוצאים מנקודת הנחה שכל דבר אפשר לפתור במחאות וצעקות, ואם זה לא נפתר צריך לצעוק חזק יותר.

זה מתווה התינוקות: כשרעבים – בוכים ומקבלים בקבוק. ואם לא מקבלים? בוכים יותר חזק. צורחים וצורחים עד שאמא נכנעת. זו הרמה של טיעוני האשמות על ח"כינו ונציגינו: לו רק הייתם צועקים חזק יותר – היינו נגאלים. יש גזרה? תצרחו חזק. זה הפתרון לכל בעיה.

בעיות בלי פתרון

יש דברים שאינם ניתנים לפתרון.

גם אם נתניהו יהפוך את עזה לריוויירה הצרפתית – אנשי הארגון הרצחני ינסו להשמיד אותנו, גם במחיר הפיכתה של עזה לעיי חורבות. התמונות העדכניות מעזה, מוכיחות את זה יותר מכל.

וכן, שנאת עמי ארצות לתלמידי חכמים, לא התחילה בדור שלנו, ולא קשורה לא לגפני ולא לדרעי. המלחמה, שבה למזלנו הנציגים החרדיים עדיין לא מואשמים, הפכה את הכל להרבה יותר טעון, ופצצה קטנה – שגם לפני שמחת תורה היה כמעט בלתי אפשרי לנטרל נוכח האקטיביזם של השמאל בחמש השנים האחרונות – גדלה והתעצמה לפצצה ענקית שאותה למעשה, אם נודה על האמת, בלתי אפשר לנטרל בטווח הזמן הקרוב.

וכן, התקופה הזו היא תקופה נוראה לעיסוק בנושא הזה. מצד אחד צריך כל כך הרבה רגישות כדי שלא לפגוע באחינו ובשרנו שמשלמים מחיר דמים, יהודים קדושים שעוקדים את ילדיהם על קידוש השם ונאבקים נגד צורר המבקש להשמיד את כולנו. מצד שני, יש תחושה שאם לא נפעל, המצב רק ילך ויידרדר.

אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להחליף את נציגי הציבור בתקופה הזו. הם תקועים בין המצרים. מצד אחד חייבים לפרוש מהממשלה, כי אי אפשר להמשיך לשאת באחריות מיניסטריאלית למעצר בחורי ישיבות. מצד שני, אם תפרוש לגמרי – תעניק פרס למשנאי השם, ותקום ממשלה גרועה בהרבה. מצד שלישי, גם במצב שאליו הגענו, עדייו מצליחים להציל מן הארי והדוב. פה ושם תקציבים למוסדות חינוך, קצת למעונות, קצת תרבות תורנית.

נכון, לא בשביל זה באנו, אבל לוותר על כל זה? למה? לתת פרס לטרור הפוליטי של השמאל?!

כל מי שלמד בישיבה יודע שאין בחור ישיבה שלא משוכנע שהוא יכול להיות חבר כנסת הרבה יותר טוב מהמכהנים. למעשה אנחנו יודעים שבחור ישיבה אמיתי יכול לעשות הכל. הוא יודע איך לתקוף באיראן, איך לפתור את בעיית עזה, איך לנהל את טראמפ, ואיך לפתח פצצות חודרות בונקרים. אבל אלו פינאטס. מה שהוא יודע לעשות בטבעיות ממש, זה לכהן כחבר כנסת.

נער הייתי וגם קצת זקנתי, ולמדתי שהדברים הללו רחוקים מלהיות פשוטים.

הפוליטיקאי החרדי צריך לתמרן בין אין ספור רבנים וחצרות שכל אחד הוא בעל דעה אחרת. הוא צריך ללהטט בין תקשורת חרדית לחילונית; בין הצורך לחזק את בחורי הישיבות לבין הצורך לא לדרוך על חיילי המילואים; בין הצורך לא לוותר על שום בחור ישיבה, לבין הצורך להכיר טובה ולייקר את ההולכים לשדה הקרב.

משימה בלתי אפשרית, שבאופן יחסי הם עומדים בה בגבורה. ודווקא את המסקנה הזו אני כותב בעיקר בשביל בחורי הישיבה היקרים:

כדאי לגלות בגיל מוקדם: לא לכל בעיה יש פתרון. ועוד סוד: לא כל הפתרונות נמצאים אצל חברי הכנסת.

אתם זוכים לחיות בתקופה מופלאה.

תקופה שבה מעמדו וקיומו של בן הישיבה זוכים להגדרה אמיתית ומחודשת.

עד התקופה האחרונה, אף אחד מכם לא היה צריך להתעסק בשאלות של זהות וייעוד. כשאני הייתי בחור בישיבה נושא הגיוס לצבא היה רלוונטי כמו האפשרות להתגייס למארניס של צבא ארה"ב. הדילמה הזו לא עמדה לפתחנו.

הכל היה ברור. חיידר, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל. שום דיון או תהייה סביב ההסדר הזה. סרט נע אחד גדול.

מסופר על משגיח שהגיע לבחור ישיבה מצוין ושאל אותו: מתי אתה מרגיש קרבת אלוקים? הוא השיב בכנות: האמת, אין לי שנייה. אני קם בבוקר, רץ לשחרית, מייד אחרי זה סדר א', ב' וג', אני לומד גם בלילה – מתי אספיק להרגיש קרבת אלוקים?

וזה מה שקרה לנו בעשורים האחרונים. הכל רץ בקלות. ואם משהו לא רץ, התרגלנו להתקשר למקלב, והוא פתר את זה מייד. מאוטובוס שמתעכב ועד הנחה בארנונה. הכל–הכל ב'העבר' לרב מקלב וחבריו.

ועכשיו, הגיעה בסייעתא דשמיא תקופת בירור.

וקצת נחמץ הלב שיש מי שבוחר להתייחס אליכם כאילו אתם מנותקים ולא מבינים. אתם מבינים הכל מצוין.

לא צריך לספר לכם שאתם בתקופת הצאר, ואתם צריכים להתחבא במקלטים כדי שלא יגייסו אתכם בכוח בעקבות גזרת הקנטוניסטים. אתם לא צריכים את הפומפוזיות בשביל להבין מה נדרש מכם בעת הזו.

אין לכם שום בלבול ושום טשטוש. אתם לא צריכים לקלל חיילים חס ושלום בשביל להסביר לעצמכם איפה החלק שלכם בסיפור של עם ישראל. של העברת התורה מדור לדור, של העתקת השמועה, ושמירה על קיומה של נפש האומה.

ופעם ראשונה זה עשרות שנים, שבחור ישיבה צועד בעיניים פקוחות לישיבה בתחילת הזמן, עם גמרא גיטין תחת בית שחיו, ומזוודה קטנה עם בגדים, תוך שהוא יודע שהוא ישלם על זה מחירים אישיים.

נכון, זה לא נעים, אבל זו הזדמנות גדולה. כי מהרגע שאתה מבין שיש לזה מחיר, אתה מנסה להבין למה אתה משלם מחיר, ואתה אומר לעצמך – אם אני כבר משלם מחיר, בוא נמקסם את מה שאני עושה. לא אתן לשנים לעבור לידי.

התקופה הטובה

וזו יכולה להיות אחת התקופות הטובות לעולם התורה.

תקראו את כל ספרי ההיסטוריה: התקופות שבהן עולם התורה הצמיח את הפירות הטובים ביותר, היו תקופות של רדיפה. כשלימוד התורה לא היה מובן מאליו. תשאלו כל בוגר ישיבת מיר, והוא יספר לכם על השנים המופלאות בשנחאי, בלי תנאים פיזיים, באיום קיומי, בחום אימים, ודווקא אז צמח דור של תלמידי חכמים מופלגים. איך אפשר לדמיין את עולם התורה בלי רבי חיים שמואלביץ, בלי המשגיח רבי חצ'קל לווינשטיין, שלפי מה שהם עצמם מעידים, בנו את האישיות שלהם שם, והתלמידים שלהם הם שהקימו את עולם התורה בארה"ב ובארץ ישראל אחרי השואה.

אפשר להתרכז בשיח של האשמות, ולחשבן שש פעמים מה היה קורה אילו היו מעבירים את החוק ב-2019, ולהקים ועדת חקירה שתאתר איזה בן של רבי או משלחת קנאים טרפדו את החוק שהיום אפשר רק לחלום עליו. מנגד, אפשר גם להבין שיש לנו נבחרת מצוינת בכנסת שעשתה בכל רגע נתון את מה שהיא חשבה שיהיה הכי טוב לעולם התורה, אבל הקב"ה גזר אחרת. והוא גזר אחרת כי הוא רוצה מאיתנו יותר.

ואנחנו יכולים להתנהג באחת משתי צורות: או להמשיך בדרך שהביאה אותנו עד לכאן: להאשים את הפוליטיקאים, לדרוש להחליף אותם ולחשוב שזו הבעיה ואין בלתה, או לפתוח את האוזניים, לקלוט את המסר השמיימי, לחדד אצלנו את החשיבות של לימוד תורה ולשלם את המחירים שעומדים להיות מושתים עלינו בשמחה.

וזה לא הולך להיות קל, כי המסע הזה לא פשוט. מצד אחד להפסיק להתגולל בצורה מכוערת על אחינו ובשרנו שמוסרים נפש בעזה, להעריך ולהוקיר אותם עד בלי די, ומנגד לזכור את הייעוד שלנו בהעברת הלפיד.

ומי שמרגיש שזה מערער את עולמו הרוחני או את היכולת שלו להמשיך לשבת ללמוד, צריך להתחיל הכל מחדש: לבנות את הקיום שלו על סמך יסודות איתנים של אמונה והשקפה. להבין למה מה שהוא עושה חשוב ומיוחד ונעלה לפניו יתברך, וזהו ייעודו בעולמו. ואת זה בונים בעבודה פנימית, ולא בגידופים של אחרים ובפגיעה ברגשות של אימהות ואבות שכולים.

שנזכה ללמוד, ובעיקר, לנצל את התקופה הזו כדי לבנות שדרה אמיתית של לומדי ואוהבי תורה, שיודעים מה תפקידם בעולמם.