פרשת וישלח
וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם… וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ (יג כז-ל).
"ומה חטאו ומה פשעו עד הנה שכלב היה צריך להשתיק אותם? ובאמת החכם לב – הרמב"ן מצא שבדבריהם עד 'ויהס כלב' דברו כבר לא טוב בכך שאמרו 'אפס כי עז העם' כי המילה 'אפס' מראה על הפחד הגדול שהיה להם מגבורת ועזות האויב כאילו אמרו מה יועיל לנו שזוהי ארץ זבת חלב ודבש אבל אנחנו לא נוכל לכבוש אותה כי עז העם. וזה אמרו כאילו רק ברמז אבל כשכלב השתיק אותם כדיכתיב 'ויהס כלב את העם… ויאמר עלה נעלה' אז נתגלה מה שבליבם ואמרו 'לא נעלה' 'עצום הוא ממנו'" (זכרון מאיר).
"אין לי סיכוי", אמרה לי פעם מישהי. "אין לי סיכוי להצליח בחינוך. "קיבלתי את הילדים הבלתי מתאימים. הם לא מסונכרנים איתי. כן, אסור להגיד את זה. בשכל אני מבינה שהם נוצרו עבורי, אבל איך? איך יכול להיות שאני, שתמיד הייתי הילדה התמימה והטובה, שמכינה שיעורי בית עד חורמה, שותקת בשיעורים כמו דג באקווריום, ובאופן כללי אומרת כן לכל אחד שרק מבקש ממני משהו, איך יכול להיות שאני קיבלתי ילדים כל כך אנרגטיים, מובילים חברתית, מותחי גבולות, שונאי לימודים וכללים, מתחככים בכל מה שאסור ואי אפשר, ובאופן כללי מייצרים רעש של עיר שלמה?
"הילדים האלה צריכים אמא חזקה, עוצמתית, יכולה ויודעת. והאמא הזאת אין סיכוי שהיא אני".
כולנו קצת כאלה. יוצאים לתור את הארץ, את המקום שאליו הביא אותנו השם, את המקום המובטח והטוב שאליו הוא רוצה להביא אותנו ברחמיו הרבים. כי שם, יודע השם, יהיה לנו טוב אין סופי. ואז אנחנו פוגשים שם רימונים ענקיים, תאנים עצומות, נפילים מאיימים ולוויות בלי הפסקה.
זה מהלך עלינו אימים, כל הדברים האלה. עד שאנחנו מחליטים שאי אפשר.
אנחנו הולכות לבכות עם כל העם שמתאסף לשמוע מה היה ואיך ולספר לו שאין לנו שום סיכוי.
אין לנו סיכוי עם הילד האמצעי שלנו, זה שמוציא אותנו מהכלים כל יום בהצלחה מרובה ובכישרון יצירתי מופלא, ותמיד תהיה לו איזו אמירה מקוממת, או התנהגות בלתי נסבלת עד שניגרר שנית לשביל העימותים הקבוע, לא חשוב כמה הבטחנו לעצמנו שלא נעשה זאת יותר, וכמה הבנו שזה חשוב.
אין לנו סיכוי מול גלידת שמנת ועוגיות שוקולד צ'יפס. הכוחות אף פעם לא שווים. ובשעת ערב מאוחרת, כשיש עוד שתי ערמות של מבחנים משעממים לבדוק, הכוחות הטובים הולכים לישון ומשאירים אותנו לבד, רעבים, עייפים וחלשים מול גלידה אימתנית חמושה היטב בריבת חלב ושקדים. אז זהו, הסוכר ינצח תמיד.
אין לנו סיכוי להכניס שבת ברוגע בימי השישי הקצרים של החורף או להישאר רציונליים ונינוחים בהשכבות המייגעות של הקיץ. אין לנו סיכוי להמשיך להיות מאירי פנים לבני משפחה שצורת החיים שלהם כל כך לא בסדר, או להפסיק לדבר לשון הרע כשיש לנו שכנים כמו אלה שבקומה מלמעלה. אתם לא מכירים אותם אבל אנחנו כן… כל מיני אנשים ומצבים שגדולים עלינו ממש כמו אשכול של ענבים שצריך בשבילו ארבעה אנשים. והרי אנחנו רק איש אחד קטן או אישה אחת חלושה וזעירה, מבוהלת ולא יכולה.
אנחנו באמת חגבים. ראיתם חגב שמצליח להתגבר על הרים גבוהים של ניסיון? אין סיכוי.
"'ויהס כלב' – אמר 'אפס כי עז העם הזה היושב בארץ' (יג כה).
"הדגיש בייחוד את המילה אפס כבאור הרמב"ן ז"ל כי רשעת המרגלים הייתה בזה שאמרו 'אפס' 'שהוא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום עניין, כישלון האפס לנצח חסדו' (רמב"ן).
"ולעומתם יהושוע וכלב אמרו 'כי לחמינו הם' וכלום מפחדים מככר גדול שמניחים על השולחן? אדרבה יגיע לכל אחד חלק גדול יותר" (החפץ חיים על התורה).
אבל יהושע וכלב חושבים אחרת, והם באים ללמד אותנו מה חושבים כשיש ענקיים, ערים בצורות ורימונים עצומים.
הם לא אומרים שאין, והם לא מספרים שזה יהיה קל. הם לא חושבים שזה פשוט או שהאחרים הגזימו. הם רק אומרים במקום אפס – לחמנו הם.
הם לא משנים מהמציאות או מספרים שהערים לא היו בצורות אלא רק אומרים:
ְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַהַשֵּׁם אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם.
הם מחליפים את המילה "אפס" של המרגלים במילה "לחם".
כי לחמנו הם. מסביר החפץ חיים, מי מפחד מלחם גדול? מלחם עצום? מלחם ענק שנראה אין סופי? הרי לחם הוא! וככל שהוא גדול יותר יוכלו לקבל פרוסה עבה יותר.
לחם. הניסיון הוא לחם. הקושי שנראה גדול הוא לחם. שום דבר לא יכול להיות חסר סיכוי כי השם איתנו. שום דבר לא נמצא במרווח הצר מדי של האי אפשר או הלא יכולים. השם איתנו, אל תיראו.
כל אחד יכול להפסיק להיות חגב, להתחיל להחליף את ה"אפס" ב"לחם" ושרואה בקושי ובניסיון הזדמנות לקבל פיסת לחם אלוקית גדולה יותר.
מי מפחד מילדים, מניסיונות או מעוגיות? מי לא יכול לכעס או לקנאה? והרי השם איתי, אז למה שלא אוכל אפילו לסלוח, להבין ולחמול… כמה משביע יהיה בעבורי ניסיון – הלחם הזה כשאעמוד בו. ואם הביא אותי השם אל הארץ הזאת סימן שטובה היא מאוד מאוד.
