כִּי חֶדְוַת השם הִיא מָעֻזְּכֶם

אתם ניצבים היום

ראש השנה הוא רגע האמת של כל יהודי. בראש השנה יכתבון – זה היום שבו נכתב פסק הדין האישי שלנו. מי לחיים ומי למוות. מי יֵעָשֵׁר ומי יֵעָנִי. וגם הדרך נכתבת, בביזיון או בכבוד, עם צער ולאיזה עומק יגיע הצער. וכל יהודי יודע לצערנו לאיזה עומק העומקים יכול הצער להגיע.

המעשים הטובים, הפחות טובים, החרטות הקטנות והגדולות, הכל מובא בחשבון.

אלא שדווקא בלילה הגדול הזה, אנחנו לא מתעטפים בבקשת סליחה המונית, לא ממרקים את מצפוננו בווידויים חברתיים נוקבים, אלא להפך.

בשמחה בלתי נתפסת כמעט אנחנו מאחלים זה לזה שנה טובה ומתוקה. במין שאננות המונית אנחנו כלל לא עסוקים בניסיון לשפר עמדות, להסיר מעלינו עוד איזו קליפה, עוד איזה קטגור.

והפיל הכי גדול בחדר הוא – איך אפשר בליל ראש השנה להתמלא בשמחה כזו גדולה? איך אפשר שלא להיות במתח? איך אפשר לשמוח כשלהט החרב המתהפכת מעל ראשי כולנו?

המי השילוח, האיז'ביצע-רבי, מפרש את זה בדרך מופלאה.

ראש השנה, הוא אומר, זה היום שבו מאיר עומק האהבה והאחדות בין עם ישראל. אם ביום כיפור כל יהודי והפנקס שלו, כל אחד וחשבון נפשו, חרטותיו, בקשותיו, משפחתו ודאגותיו, בראש השנה אנחנו מגיעים ביחד, דבוקים ומאוחדים. וכשיהודי מרגיש שהוא חלק ממשהו שגדול ממנו בהרבה, אין לו שום דאגות, אין לו חששות, הוא יחד עם כולם.

רבי מנדל מוורקא זי"ע היה נותן לחסידים שלו מבחן בראש השנה.

תראו ילדים קדושים, היה אומר, לפעמים אנשים מתפללים ומרגישים שהגיעו לשמי שמיים. גבוה מעל גבוה. קרבת אלוקים. אבל אז הם יוצאים לרחוב. והיהודי ההוא נראה להם 'בעלב'ת', והשני קצת מעצבן, והשלישי צוחק בקול רם, והרביעי שלומפר ולמה הוא לא מסדר את המכנסיים. מי שיוצא מפה וזה מה שהוא רואה, הוא יהודי טוב, ואפילו התפלל מצוין, אבל לצערי הגדול הוא לא זכה לקבל אהבה מהקב"ה.

אתם רוצים לדעת מה זה יהודי שזכה לקבל אהבה בחזרה? אני אגיד לכם: אם אתה הולך אחרי התפילה ברחוב וכל יהודי נראה לך כמו מלאך משמיים, השלומפר נראה לך כמו אציל פולני, ומי שצוחק בקול רם פתאום מאיר לך את היום – אוהו, זכית לקרבת אלוקים אמיתית. בליל ראש השנה אנחנו אמורים להרגיש כל כך אוהבים, כל כך אהובים, כל כך מאוחדים, שאני לא מסוגל אפילו לבקש סליחה.

אצבע אחת לא מבקשת סליחה מאצבע שנייה. זה אותו גוף. ההתמודדות משותפת.

אולי זו הסיבה שרבים מאיתנו מאחלים "שנה טובה" בליל ראש השנה גם לאנשים שבקושי הנדנו להם בראשנו עד עכשיו. לבחור מהישיבה הקטנה, לאדם מהספסל מאחור שבקושי דובר עברית, לקשיש שנראה לנו שאין לנו כלום איתו.

לרגעים קלים, בדקות הנשגבות שאחרי תפילת ערבית של ליל ראש השנה, אנחנו מקבלים הארה של אהבה שמצליחה לחדור לנו ללב.

…

עם הרב'ה הגדול

ואולי הסיפור שמבטא יותר מכל את האחדות המופלאה של ראש השנה הוא "הקיבוץ באומן" – כמו שהוא מכונה אצל זקני חסידי ברסלב. הקיבוץ יחד של החסידים כולם אצל הרבי.

זו תופעה שקשה לתפוס. עשרות אלפי יהודים נוסעים כל שנה לאומן, בלי תנאים, בלי אוכל, בקושי עם כרית להניח עליה את הראש, וחוזרים כמכושפים פעם אחר פעם.

בערב ראש השנה, אני גם מציץ במעמד תיקון הכללי שנערך שם ברחובה של עיר, והלב רועד. עשרות אלפים שהמכנה המשותף היחיד שאתה יכול למצוא אצלם הוא החיבור לרבי נחמן, כאלה שעוזבים את הכל ונוסעים לארץ לא זרועה, תחת מלחמה ובתת־תנאים, בשביל לרפא את הנשמה. לא חייבים להיות ברסלב'ר בשביל להתרגש מכל כך הרבה יהודים שמנסים להתחבר ולהתקרב.

אז מה עושים בראש השנה על פי הרב'ה הכי גדול בעולם היהודי היום?

פתחתי את הספר, נפלתי על שיחה כ"א.

"בראש השנה", כותב רבי נחמן, "צריכים להיות חכם. שיחשוב רק מחשבות טובות, שייטיב הקב"ה עמנו, וצריכים להיות שמח, גם צריך לבכות".

קודם כל תהיה חכם, מלמד אותנו הרב'ה שנקרא רופא הנשמות.

מה זה חכם? לחשוב מחשבות טובות.

מה הקשר בין שני הדברים? מי יודע. אולי הוא מתכוון לחכמת האופטימיות או לחכמת הדמיון.

כך או כך, רבי נחמן נותן לנו טיפ עצום: בראש השנה תחשוב מחשבות טובות.

לאורך כל היומיים. בסעודות, בתפילות, בשיחה עם הילדים – רק מחשבות טובות.

ולא סתם מחשבות טובות, אלא מחשבות מפורטות. רד לפרטים. אתה רוצה ילדים טובים? פשוט תדמיין איך ייראו חייך עם ילדים טובים. מה תעשה איתם, איך תלמד איתם, כמה הם יקבלו במבחן. תחייך חיוך רחב כשאתה מדמיין את המאה שהילד ההיפראקטיבי קיבל לראשונה בגמרא, תרקוד עם הילד השני שמסר לראשונה 'חבורה' בישיבה. תנסה להרגיש את זה ממש.

אתה רוצה פרנסה? פשוט תתאר לעצמך איך ייראו החיים שלך בלי בעיות פרנסה. איך ייראו החיים כשאתה בריא עם שלוות הנפש, מלא בשמחה.

אתה רוצה להיות קשור לקב"ה? פשוט תדמיין איך ייראו החיים שלך חבוקים ודבוקים בו.

המחשבות האלה, מלמד אותנו רבי נחמן, ישפיעו על המציאות, הן יוצרות כלים לשפע שאנחנו מבקשים מהקב"ה.

…

אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים

"וצריכים להיות שמח"

לא רק מחשבות טובות. גם שמחה.

הפעם הראשונה שאנחנו מוצאים תיאור לראש השנה כמו שאנחנו חוגגים אותו היום, היא בתקופת עזרא ונחמיה, ושם השמחה היא המוטיב המרכזי.

צריך להבין את ההקשר.

בני ישראל חוזרים מהגלות האכזרית. מתי מעט הם חוזרים. מנותקים מהיהדות. ההתבוללות בשיאה. עם ישראל בתחתית המדרגה. אנשים לא זוכרים לא את התורה ולא את מצוותיה.

גאולה עצובה.

בראש המחנה עומד עזרא הסופר, ואז מגיע ראש השנה.

העם לא יודע הרבה, אבל הלב, הלב רוצה את אלוקיו. והם עומדים ברחוב ומבקשים מעזרא שילמד אותם תורה. והוא כמלך בגדוד עומד בקרן רחוב ומקריא להם פסוק אחרי פסוק. והעם מזיל דמעות. על הגלות, על החורבן, על הניתוק מהקב"ה.

האסימון נופל.

איפה הם ואיפה התורה. איפה המצוות. כמה הם התרחקו. מה אנחנו היינו עושים? מנצלים את ההזדמנות! את פתח לו!

הציבור מתעורר סוף סוף ותופס את עצמו. מבין שחטא, מבין שטעה. עכשיו, כאשר הוא מבין את חומרת מצבו, זה הזמן להלקות אותו על סורו מן הדרך. להוכיח אותו. לייסר אותו.

מה עושה עזרא הסופר? בדיוק הפוך.

הוא מחבק אותם בחום.

אל תבכו, הוא אומר להם. היום זה יום חג. לכו לאכול ולשתות. תשמחו, יהודים. תרקדו. זה לא הזמן לבכות ולהתחרט.

לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת השם הִיא מָעֻזְּכֶם.

ואחר כך, בשיאם של הימים, כל העם חוגגים סוכות בשמחה שלא הייתה כמותה מאז ימות יהושע בן נון.

חגיגה של שלושה שבועות. שמחה וסעודות מלכים.

ובכל סעודה, אחרי שתייה ואוכל, מקריאים את התורה בשמחה. לומדים בתחושת אושר עצומה, קוראים ורוקדים.

ואחרי שלושה שבועות של שמחה וריקודים, רק אחרי שמחת תורה, מגיעים ימי האבל והצער. ימי התיקון על העבירות של הגלות הנוראה. אבל התיקון הזה מגיע לא ממקום של שבר, אלא ממקום של תיקון. של נחמה. של תקווה.

…

בכוח המחשבה

אם רבי נחמן מלמד אותנו שמחשבות טובות יכולות להביא חיים טובים, עזרא הסופר מלמד אותנו משהו עמוק יותר: החיים הם המחשבות שלנו.

בן אדם הוא סך כל מחשבותיו.

אם הוא שמח – המציאות שמחה. המציאות היא נגזרת של המחשבות. לא הפוך.

תסתכלו על בקבוק מים.

אדם רגיל יעבור לידו בשלוות נפש. בחוסר עניין מוחלט.

אבל בקבוק כזה הוא פסגת מאווייו של ההולך במדבר שמים לא באו לגרונו כבר שלושה ימים.

אז מי צודק? מה נכון?

אין נכון ולא נכון.

מה שאתה חושב – עבורך זו האמת.

עזרא הסופר אומר לעם ישראל: להתבוסס בבוץ של החרטה והעצבות, לא יביא לכם כלום.

עכשיו חזרתם מגלות. אתם לא יודעים כלום. לשבת ולבכות – זו לא תוכנית עבודה.

תשמחו.

תרגישו בשמיים ותהיו בשמיים.

להתחרט ולבכות עוד יהיה זמן.

עכשיו, אחרי הגלות, אנחנו מגדירים את עצמנו מחדש. ואנחנו מגדירים את עצמנו כבני מלכים. בשמחה, בסעודות, בריקוד. כִּי חֶדְוַת השם הִיא מָעֻזְּכֶם. אנחנו בני מלכים, ככה אנחנו צריכים לחשוב, להרגיש – וממילא להיות.

עכשיו מגיע ראש השנה.

מאוד קל להיתפס לסיכומים מלנכוליים. להיתפס לצרות, לצקצק בלשון: אוי אוי אוי, ולהמשיך באותם חיים בדיוק שרק יתווספו אליהם עוד כמה אנחות.

אבל ראש השנה הוא זמן מיוחד.

לא, אין פה טיפ המילניום: כך תהפכו את החיים שלכם ב־48 שעות. אבל יש פה הצעת הגשה לשינוי גישה שיכול להתחיל בראש השנה.

לשנות את כיוון המחשבות שלכם.

במקום לקרוא טורי סיכום שנה נוטפי דמעות וטרגדיות, במקום לצקצק על הבעיות שיש לכם – ולמי אין – להפוך את המחשבות שלכם ולראות את הצד החיובי.

מה יש לכם להפסיד? לבכות אפשר תמיד, ומי יודע, אולי המחשבות האלה יביאו איתן את הגאולה שכולנו כל כך רוצים.

הלוואי.