שמעון ברייטקופף
ג' אלול התשפ"א
מחלה משותפת
קודם כל, כמעט למותר לציין, שכל מה שנכתב כאן – כמאמר המשגיחים בישיבות הקדושות בפתח כל שיחה מוסרית – מכוון קודם כל לעצמי. והדברים נאמרים בקול, אולי עוד מישהו יתחזק – והיה זה שכרי.
אני לצערי כבר מספיק זקן כדי לזכור איך נראו אלבומי תמונות של פעם. אוסף של תמונות קטנות, משפחתיות, לא ממוקדות, של אנשים שמחים ומאושרים שיושבים בצורה לא פוטוגנית ולא מעלים בדעתם להתמסר לאמא היקרה, שמנסה להנציח רגעים של מסיבת חנוכה או טיול משפחתי לטובת הדורות הבאים.
זה לא לפני מאה שנה, רק לפני עשור איש לא חלם שהצילום יהפוך מאפיזודה לטירוף שיצא משליטה.
מה שעובר עלינו בשנים האחרונות, היה יכול להיות בקלות מוגדר כמחלת נפש על ידי 'האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית', שמפרסמת מדי שנה את מחלות הנפש העדכניות.
כולם מצלמים את עצמם באובססיה שיצאה משליטה. טרפת של תיעוד עצמי.
אבל זה עוד מילא.
השיתוף, ריבון העולמים, השיתוף עם כל העולם לכל העולם, כל עוד האדם ער והסוללה מוטענת – הפך אותנו לזומבים מוטרפים.
כולנו הפכנו למכונות צילום שמקבלות מדי פעם הזדמנות לנשום. צילום ושיתוף. שיתוף וצילום. לא צילמת – לא עשית, לא שיתפת – בטח לא עשית.
אבל רגע.
בואו נפרק רגע את הבעיה לגורמים.
פסגת הפסגות
אפתח בווידוי קצר.
הווידוי מגיע אמנם מהחוויה האישית שלי, אבל לא חושב שאגזים אם אומר שאני מכוון לרוב מניין ובניין של בני גילי, בטח-ובטח המבוגרים ממני.
הבילוי המועדף – הרבה הרבה מעל כל בילוי אחר – עלי ושכמותי, הוא השתרעות מלאה על הספה בסלון החשוך למחצה והריק מילדים. מזגן על שש-עשרה, ספר טוב, שתייה קרה, ואם נמצאת התנוחה שמאפשרת גם לפצח גרעינים – זה מצדיק הלל השלם.
זו הפסגה. משם אין לאן לעלות. בבחינת עולמך תראה בחייך.
הן הלומדים והן העובדים, בסוף יום קשה כשהם עוצמים את העיניים, וחולמים על רגע שקצת ישחרר אותם, ייתן להם אופק, אור בקצה המנהרה, הם רואים בדיוק את זה.
הבילוי הזה, שהוא כאמור, פסגת כל הפסגות, מה לעשות, לא מצטלם טוב. לא לכולם יש סלון שנראה כמו בקטלוג. לפעמים זרוקים שם ילקוט, נעל מעוכה, או שרידים מארוחת חטיפים.
בזמן שאנשים מצטלמים על פסגות הרי האלפים, קשה למצוא מישהו שיתנדב לצלם את עצמו בלוקיישן הדהוי הזה. גם אם הוא ממש נהנה, הוא משאיר את זה לעצמו. אלו מסוג החוויות, שהוא חולק עם עצמו, ורק עם עצמו.
וזה בדיוק העניין.
לא מספיק שאתם נהנים, צריך גם שיהיה פרסומי ניסא. שהתמונה כולה תשפריץ מהנאה וקורת רוח. אלא שהנראות הזו, כך מתברר, כרוכה בסבל אין סופי. אין סבל יותר גדול מלהיראות נהנה – אבל אין ברירה.
אי אפשר להישאר מאחור.
גלות של הנאה
אם כולם נהנים, גם הוא ייהנה.
הוא לא יוותר. הוא לא יהיה הפראייר היחיד. לא משנה כמה הוא יצטרך לסבול בשביל זה.
כך הוא עוזב את המזגן האהוב בסלון, את הסביבה הטבעית, שבה הוא יודע היכן הכפכפים, היכן המטען והיכן החטיפים, הוא נוטש את הקולה הקר בטמפרטורה המדויקת, את הטור הנפלא שהוא רוצה לקרוא – ויוצא לגלות איומה: 'ליהנות'.
מרגע זה הוא מכוון מטרה: להראות שנהנים. והכל כשר בשביל המטרה.
מעמיסים את הילדים טרוטי העיניים על הבוקר, מושיבים אותם באוטו, ואז, כצפוי, מתחילות המריבות, הצעקות והצביטות. כדי להרגיע את הרוחות פותחים את ארגז החטיפים, אלא שזה לא פותר את הבעיה. החטיפים מתפזרים ברכב, השתייה המתוקה נשפכת לכל עבר. ששון ושמחה.
ואז כשמגיעים ליעד הנבחר, מול הנוף ה מ ה מ ם, מתחיל הסיוט האמיתי.
דקה אני מבקש שקט, הוא צורח.
נו קח את השוקו ביד. תעשי רגע ביס בארטיק. לא לאכול את הכל. רק כאילו ביס. בשביל התמונה. נו, שנייה אחת. ולמה אתה זז כל הזמן. למה, אפשר להבין???
גם את, רבקי תסתכלי יפה. עם חיוך נו. לא ככה. מה אני מבקש. שנייה אחת.
הו, הנה. שרי תסדרי את השיער ותורידי את השקית. מה קשור שקית עכשיו. ואל תצבוט. לא, חכה עם זה.
הו, מצוין.
אחרי חצי שעה של תזזת – הוא הצליח.
אאוריקה.
ואז הוא משתף.
ככה פותחים את הבוקר – הוא מוסיף כיתוב למתקשים.
שככה החיזבללה יפתח את הבוקר, הוא אומר לעצמו.
אבל סדר צריך להיות.
דרוש: שפוי אחד
וככה רק נפתח הבוקר. איך נראה היום כולו? בחוץ גן-עדן. בפנים גיהינום.
לאורך כל היום, הוא מייבש את גרונו כדי שיחייכו, שיאכלו, שיסדרו את האוכל, שיכניסו את החולצה למכנסיים ולא להפך, שיסתכלו לשקיעה, וכמובן לתמונה המסורתית על רקע השקיעה במסעדה על המרינה ("ככה מסיימים יום").
וכל זה קורה אחרי שהוא נשבע כבר שש פעמים שאת המופרעים האלה, מחרבי הסטוריז, הוא שולח לאימוץ ולא מעניין אותו כלום. אבל בתמונות – שושנים ופרחים. שמחה וששון.
הילדים שבסך הכל רצו קצת לרוץ על החול, לנשנש חטיפים, ופעם אחת להשתחרר באמת, גילו ששנת הלימודים לא הסתיימה. זו הייתה רק אשליה. ההורים שהחליפו את המורים – התגלו כקפדניים פי מאה.
שוב ושוב הם מוצאים את עצמם ננזפים.
מה חטיפים עכשיו – הכל יתלכלך. נו באמת, למה כל העולם נוסע בכיף, ורק אני צריך להתחנן אליכם? די כבר! נמאס לי!
ואין לו מושג שברכב ליד, שרק לפני שנייה שחרר ליקום תיעוד על צהריים מושלמים עם הילדים הכי מתוקים בעולם, נשברו המשקפיים של הילדה מרוב עצבים, והגדולה עזבה את האוטו והודיעה שהיא חוזרת באוטובוס, כי בבית משוגעים הזה אין לה כוח לחיות.
וכך רכבים על רכבים, פקקים על פקקים, של אנשים שכל אחד עובד אצל השני. להוכיח לו שאצלו הכל מושלם, ואצלו הילדים בזריחה כבר יושבים מתוקתקים באוטו ושרים יחד עם מוטי שטיינמץ, בדרך למסעדת יוקרה עם נוף מהאגדות.
אם רק היה שפוי אחד שהיה מפרסם תיעוד מאחורי הקלעים של כל השיתופים האלה – אולי היינו מחזירים לעצמנו את בין הזמנים.
תפרגנו על הסבל
ובין הזמנים זה דבר חשוב.
הנפש צריכה להשתחרר. הגוף חייב מנוחה.
ואת זה איבדנו לגמרי.
אתה רואה אנשים במקומות הכי יפים בעולם, עם מזג אוויר משכר ונופים עוצרי נשימה, מקומות שבאמת יכולים לגרום לאדם לשכוח קצת מתלאות יומו, להרפות, לחפוש, אבל איפה.
מקומות כאלה רק מכניסים אותם לסטרס. הם רק הגיעו, עוד לפני שהם לקחו נשימה – הראש שלהם כבר עסוק בחיפוש אחרי הלוקיישן המושלם לתמונה המושלמת. כזו שתוציא לחבריו את העיניים מהעיניים. אז הוא צועק על הילדים, נמצא במתח אדיר עם משפחתו ועם עצמו והחוויה המפוקפקת של התיעוד החליפה את החוויה עצמה. וזה עצוב. וכואב. וחבל.
ומילא זה.
החיים המודרניים הוציאו מאיתנו לא מעט דברים שליליים. אבל תנו לי לגלות לכם סוד: כמעט ואין אנשים מחוץ למעגל המשפחתי שלכם, שאומרים לעצמם: וואלה, מוישה, כל הכבוד לו איך הוא נהנה, מפרגן לו מכל הלב.
הרי כל התיעודים האלה פותחים אצל אנשים את שערי הגיהינום הפנימיים.
הוא יושב בחום, מזיע, שבעה ילדים קופצים עליו מכל כיוון, אין עתיד, אין תקווה, אין חלום, ופתאום נופלת עליו תמונה של מוישה מציץ עליו בפרצוף זחוח מאיזה אלפין שוויצרי. הוא לא רואה את המריבות של מוישה מתקוטט עם ילדיו.
הוא רואה אותו חוגג ורואה את עצמו סובל, ומקלל מעומק ליבו את מוישה עשרה דורות אחורה וקדימה.
במצבו, אם רק היה יכול, היה תופס את מוישה יחד עם ילדיו, והיה מגלגל אותם מפסגת ההר ומפזר את מיטלטליהם לארבעת רוחות השמים.
המוישה הזה, מה הוא חושב לעצמו. מי הוא בכלל. אז עשה כמה שקלים. כבר נוסע. בטח עקץ חצי עיר לפניי. איש דוחה ומפוקפק. צריך להתרחק ממנו. כשיחזור לארץ, הוא יכול לחלום שאומר לו "שלום עליכם". ההפך. גועל נפש.
והקנאה והתאווה משתוללים גם אצל המזיע מבני ברק וגם אצל מוישה משוויץ שמקלל את כל הכסף שהוציא בלי שנהנה רגע אחד, ואומר לעצמו מה היה רע לי להישאר בבני ברק, עם המזגן, עם הכפכפים המוכרים, בלי כל הנסיעה המתישה הזאת עם בדיקות הקורונה והעצבים והצעקות.
אז למה, רבותיי, למה.
אולי הטור הזה נכתב קצת מאוחר מדי. אולי הסוסים כבר ברחו מהאורוות, והמגפה הזו התפשטה מבלי יכולת להחזיר את השד לבקבוק. אבל בסוף זה תלוי בכל אחד ואחת מאיתנו. אם כל אחד יתאפק רק קצת. גם מלשתף וגם מלראות שיתופים אחרים, החיים שלו יהיו הרבה יותר טובים.
וכן, גם אם קשה להתאפק, לפרגן לשני לא עולה כסף.
תאמינו לי הוא סבל הרבה בשביל הפרגון הזה.
