כהגה ביד המלח

זה היה לפני כמעט חודשיים במרינה בהרצליה. יצאנו להפלגה משפחתית קצרה לכבוד בין הזמנים אחרי שביררנו היטב שהמפעיל הוא שומר שבת. כלומר, לאו דווקא שומר שבת כהלכתה בביתו ובחייו האישיים, אלא שאת היכטה שהוא משכיר לפי שעות הוא לא משכיר בשבת. למרות שמבחינה הלכתית אפשר אולי למצוא קוּלות והיתרים בעניין הזה של קבלת שירות מעסק של מחללי שבת, אבל האם היינו מוכנים לפרנס ולעשות עסקים עם מי שפוגע באבא או אמא שלנו, מבזה ומעליב אותם? ברור שלא. מי שמשתמש בעסק שפועל בשבת מבזה את אבא שבשמיים ואת שבת מלכתא. לא מתאים לנו.

פסענו אפוא מעדנות ברציף העץ שעל שפת הים, עברנו דרך סירות שונות ויכטות עוגנות, מתנודדות במים לרוח היום, עד שהגענו אל שלט שכמו נטוע בתוך המים, "יכטה שומרת שבת".

חזי הספן קיבל את פנינו בחום אנושי מעבר למה שמוכר. חלצנו נעליים (חוקי בטיחות השייט) התמקמנו ובבת אחת הפלגנו אל תוך הים הפתוח. אנו נושמים את האוויר והאווירה וחזי מבקש את תשומת ליבנו, רוצה לספר סיפור.

החילונו מסכיתים. זו באמת חוויה חביבה של בין הזמנים להורים ולילדים, שטים מעל גלי הים, עולים ויורדים בהם, מזג אוויר נעים יחסית, מים שאין להם סוף סביב–סביב וברקע סיפור בקולו המתלהב של חזי הספן.

"לפני כמעט עשר שנים אמא שלי חלתה", הוא מגביר את קולו על רעש המנוע של היכטה. "הלכנו אל הרופאים הכי טובים שיעניקו לה טיפול הכי טוב ואני חשבתי לעצמי שטיפול פיזי לא מספיק. אני לא אדם דתי אומנם, הורגלתי רק בשמירת מסורת, אבל מה לא אעשה בשביל אמא. קיבלתי על עצמי את מה שהיה לי הכי קשה: לא לעבוד בשבת!

"בני משפחתי נכנסו לחרדה. מבחינתם אבא השתגע. אתם צריכים להבין: ההכנסות הכי גבוהות מהיכטה הן בשבתות. התואר שקיבלתי כבר לפני שנים במרינה, 'חזי מלך השבתות', בא לי כי תמיד יום השבת ביומן שלי היה מלא–מלא. מסיבות יום הולדת, טיולים של ועדי עובדים, קבוצות נוער. בשבת יש לכולם חופשה והיא הזדמנות לחגוג. אני חוזר שוב: עיקר פרנסתי מהיכטה היה ההפלגות בשבת.

"אבל מה לא עושים בשביל אמא. הייתה לי הרגשה חזקה בלב שזה מה שישמור עליה. זה היה כל כך קשה. ביטלתי הזמנות שכבר חתמנו עליהן וסירבתי לקבל הזמנות חדשות, התחלתי להרגיש את זה בחשבון הבנק, אין מספיק הכנסות לעומת ההוצאות שממשיכות כרגיל. החלטתי שמה שיהיה, יהיה. אני חילוני, אבל יהודי. יותר לא עובד בשבת.

"וכאילו כדי שהקושי יהיה יותר משמעותי התחלתי לקבל בושות. מה זה לקבל? לחטוף! חברים לעבודה, בעלי יכטות וטורנדות וסירות מכל עבר, גם בעלי מסעדות באזור שהיינו עובדים ביחד, סנטו בי ללא רחם, כינו אותי בכינויי גנאי על טיפשותי, לעגו בקול למקרא השלט 'יכטה שומרת שבת', שאלו אם היא גם עושה קידוש.

"לכם זה נראה ילדותי אולי, אבל לי זה לא היה נעים בכלל. אלו החברים שבחברתם אני חי ועובד והם בזים לי, מתרחקים ממני, מביאים עליי בדידות מרה. ואני מתגבר. לא עובד בשבת ומרגיש מחסור.

"ואז הגיעה הקורונה ואין עבודה בכלל, גם לא בימי השבוע. הרזרבות הכספיות אזלו במהירות, הן היו מועטות כי לאחרונה לא הצטבר לי כסף. אחרי הקורונה התאוששתי קצת. יהודים שומרי שבת זרמו לכאן לשכור הפלגות ביכטה וזה החיה אותי כלכלית ונפשית.

"ופתאום, לפני כמעט שנתיים, שוב משבר. המלחמה בעזה. מי יבוא להפליג בים כשהאזעקות אינן חדלות ומצב הרוח כה נורא? החלטתי שהיכטה לא תהיה מושבתת בימי השבוע. אני תורם את חלקי. היכטה שומרת השבת שלי תציע הפלגות רוגע לחיילים ששבים להפוגה משדה הקרב בעזה וגם לכאלו שנפצעו נפשית וזקוקים לחוויה של גלי ים מרגיעים, חינם אין כסף. חסד לזכות עם ישראל, לזכות שני הבנים שלי שנמצאים גם הם בעזה, שישובו בשלום. ראוי לה ליכטה שומרת השבת לעשות גם מעשי חסד.

"והקדוש ברוך משלם לי. אט אט התאוששתי כלכלית. המפליגים שומרי השבת שבו ובאו והם השליחים הטובים לפרנס אותי בימי החול".

עוד זמן רב הקשבנו לסיפורי הגבורה של חזי. כן, גבורה. לנו יש מתנה ושבת שמה, רובנו קיבלנו אותה ביום שנולדנו והיא מביאה עלינו בכל שבוע קורת רוח, לחזי שמירת השבת היא מסירות נפש. כל מיני צורות ביטוי של מסירות נפש.

שמרתי את המונולוג לגיליון הזה של עשרת ימי תשובה, כי הוא מליצת זכות על יהודים לקראת יום הכיפורים. יושב לו יהודי פשוט בנמל הים ומחליט להיות אחד מול כולם. לכבוד מי? לכבוד אבא שבשמיים, כי הוא ציווה וכך רצה. ולא משנה מה יגידו החברים שהלעג ניתז מהם כמו טיפות מלוחות מסירת טורנדו; ולא משנה איזה חסר כלכלי נגרם כתוצאה משמירת השבת, אני מקיים את ציוויו של הבורא בכל מחיר.

ריבונו של עולם, זה יהודי שלא צמח בתוך בית המדרש, לא נוצרו בו תנאים מתאימים לעבודת הבורא, ולמרות זאת לבבו פונה אליך והוא מוכן לשלם מחירים גבוהים לקיים את רצונך. מי כעמך ישראל!

מליצה של טוב מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה.

סיפר הגה"ק רבי שמשון מאוסטרופולה זי"ע שפעם אחת בעיצומו של חודש אלול פגש את היצר הרע ברחובה של עיר והנה פניו נפולות ועצבות.

שאל אותו רבי שמשון מדוע זה פניו רעות היום ויצר הרע השיב שחודש אלול הוא זמן קשה לו, היות שכל מה שעמל במשך כל השנה להכשיל יהודים בחטאים, או לפחות למנוע מהם תורה ומצוות, הכל יורד לטמיון בחודש אלול כשהם מתעוררים ומהרהרים בתשובה.

היה רבי שמשון מרוצה ממה ששמע והמשיך לדרכו.

כעבור כמה שבועות, בעיצומם של עשרת ימי תשובה, פגש שוב את יצר הרע שהיה נראה שמח ומאושר. לשאלת רבי שמשון הסביר:

"התלוננתי בשמיים שכנראה אין בי עוד צורך שהרי יהודים שבים בתשובה. נתנו לי אפוא רשות לחורר ספינה גדולה שנושאת אתרוגים מארץ ישראל ליבשת אירופה, האתרוגים ייפלו במצולות ים וליהודים לא תהיה השנה אפשרות לקיים את המצווה של 'ולקחתם לכם'. זה עבורי רווח גדול. המצוות לא עושות לי טוב".

שוב פנה רבי שמשון לדרכו והיצר הרע העולז הלך לו לענייניו.

בימי חג הסוכות מצא רבי שמשון את האדון הזה בפעם השלישית והנה פניו רעות יותר מאשר בפעם הראשונה והוא מנמק:

"מסתבר שהספינה טבעה אומנם עם אלפי האתרוגים, אך היו כמה ניצולים שאף הצילו ונטלו עימם כמה אתרוגים בודדים, הביאום אל הקהילות בערים ומכרו אותם במחירים מפולפלים. למרות המחירים העצומים יהודים לא ויתרו ונתנו את רכושם עבור אתרוג מהודר. נשים מכרו את תכשיטיהן כדי שיהיו לבעליהן ולבניהן אתרוגים בשנה הזו של מחסור. הייתה בשמיים נחת רוח יותר מבכל שנה. אז מה הרווחתי בחירור הספינה? זה רק עשה לי יותר גרוע. זאת ועוד: יהודים שלא הצליחו לרכוש אתרוג, עמדו בתור שעות רבות כדי לנענע בארבעת המינים. תאמין לי, כל נענוע כזה שבר לי את העצמות".

זה יהודים, רבותיי. הם לא מסתפקים במה שהם מוכרחים, במה שבא להם בקלות. כשמדובר במצווה, בשבת קודש, ביום טוב, במשהו שקשור אל אבא שבשמיים, הם יעשו מעל ומעבר בשמחה, באהבה, בהתמסרות.

אז בפניא דיומא דכיפורי נעלה ונביא אל אבינו מלכנו את הסיפורים האלו, של הקרובים והרחוקים (וגם של עצמנו) שבכל רגע מוכנים להקריב ולטרוח ולשלם לכבוד בוראם. מליצות טובות שכאלו ממתיקות את הדינים ומורידות עלינו שפע של סליחה וכפרה, שמחת חיים, שלוות הנפש ורוב טוּב!

גמר חתימה טובה!