כולנו יודעי שמך

כולנו. כן. גם אלו שבוחרים בההוא, או באחר – הגיע הזמן לעשות סוף לשנאות ולהחרמות. וגם: על בצל של ניסים

1.

יש לי חבר. טוב, לא ממש חבר. אבל מכר די מוכר. הוא גר פה, ואנחנו נתקלים מפעם לפעם בדרך לקידוש כזה או אחר. פעם אפילו יצא לנו לטוס ביחד. הוא בחור מוכשר. הוא יודע לכתוב. מפעם לפעם הוא שולח לי מאמרים שהוא פרסם פה ושם.

בזמן האחרון הוא התחיל לשלוח לי מאמרים עצבניים. כלומר, מאמרים מלאי כעס וחמה ומילים חריפות, שהוא כותב על הבחירות המקומיות בארץ ישראל. אני חושב שבלעדיו לא הייתי יודע בכלל על הבחירות הצפויות להתקיים. מה אמור לעניין אותי מי יהיה ספק השירותים העירוניים של יישוב כזה או אחר? אבל הוא, המוכשר, יודע גם יודע, ולא רק סתם יודע. הוא נמצא עמוק בתוך נבכי הדבר הזה. כי הבנתי ממנו שהפעם זה מאוד מסובך. אלו שהולכים פה יחד מתפצלים במקום אחר, וחוזרים ומתאחדים במקום שלישי.

המאמרים שהוא שלח לי – אני לא מאמין שאכסניה שפויה פרסמה אותם – היו גדושים במילים חריפות נגד הפלגים האחרים שהגדולים שלהם הורו אחרת מאשר הגדולים של החוג שהמוכשר שלנו נמנה עימו. המאמרים ניסו להסביר לנו שהמחנות ההם פשוט החליטו יום אחד לסור מן הדרך, לפלג את כלל ישראל, ולבחור בנציגים רשעים ומכעיסי השם. פשוט ככה.

לאחר כמה מאמרים שהוא שלח לי ברוח זו, כתבתי לו בנימוס: "ידידי היקר, תוכל להגיד לי מה מטרת כתיבת המאמרים האלה, ומה אתה חושב שאתה עושה כשאתה שולח אותם אליי?"

"מה זאת אומרת?" טען המוכשר להגנתו. "אני רוצה לשכנע אותך שאתם טועים, ושאנחנו צודקים".

"אהה", הגבתי לו. "אתה רוצה לשכנע אותי שאני, ועוד מאות אלפי יהודים חרדים, חסידים וליטאים וספרדים שהולכים בדרך התורה והיראה, פשוט סרו מן הדרך? או יותר מזה: אתה באמת חושב שבעקבות המאמרים המשולהבים שלך אשתכנע שמנהיגי ישראל מסוימים, יהודים ענקי רוח שגדולים בתורה וביראת שמיים, שמנהיגים עדות גדולות בישראל יותר מיובל שנים במסירות נפש והקימו צבאות של חיילים בצבא השם, קמו בבוקר אחד והחליטו לחזור בשאלה, ולהחליט על שורה של החלטות פוגעניות שיוצאות נגד השם ותורתו?"

בכוונה לא נכנסתי איתו לפרטי העניין. כי אז, כמובן, אפשר היה למצוא הרבה פרצות עובדתיות בטענותיו. ההיסטוריה כמובן זימנה לנו לא אחת ולא שתיים מקרים שבהם ההתנהלות הייתה הפוכה וד"ל. אני עוד זוכר את הימים שבהם ניסו להסביר לנו שדווקא בחירה בנציג חילוני זה מה שהשם שואל מעימנו. אבל בכוונה לא ירדתי אתו לשורשי העניין.

2.

"אז מה אתה רוצה שאעשה?" שאל.

"פשוט מאוד. מצידי אתה יכול לשבת ולכתוב מאמרים מכאן ועד הבחירות הבאות. אתה ממילא משכנע רק את המשוכנעים, ואולי אף גורם להם לזלזל בגדולי ישראל אחרים. אם היית מקשיב לי, היית בכלל חייב להפסיק לכתוב, ואפילו לחשוב, ברוח מסוכנת זו. אבל אליי – תפסיק לשלוח!"

זה עזר כנראה. כי בימים האחרונים שטף המשלוח פסק. בהכירי את האיש, אני מתאר לעצמי שהוא עדיין יושב בלילותיו הארוכים ומשרבט מאמרים חריפים, משולבים בביטויים קשים, ומשגר אותם לחבריו שטופחים לו על השכם ואומרים לו: "אוח, אוח, כמה שאתה מוכשר. אשרי יולדתך. כמה כבוד אתה מביא לחסידות שלנו. אתה פשוט נכס. למה בכלל אתה מתייבש לך שם באנטוורפן הנידחת? לא חבל?"

כעת, כשהמאמרים פסקו ואני ממילא כבר יודע שהבחירות בפתח, נדמה לי שבשבוע הבא אפילו כדאי באמת לומר את מה שמובן מאליו: אף אחד, אף אחד, לא ישכנע אותנו שבגלל בחירה בנציג כזה או אחר – מי שבוחר בנציג האחר בגלל הוראה של רבו, הורס את הדת ושובר את החומות ומנתץ את יסודות היהדות. השמירה על חומת היהדות לא נמצאת בטאבו בלעדי אצל אף אחד. אנחנו לא בוויליאמסבורג. לכל גדול בישראל, לכל עדה קדושה בישראל, שמורה הזכות להחליט בכל עניין ערכי, ובטח באיזה נציג עירוני לבחור, משורה של נימוקים שנמצאים תחת ידם ולא אמורים לעניין אותנו.

פרוש או בוטבול, אבוטובול או גרינברג, יענקל או געציל, כולם יהודים טובים ויראי שמיים. מי שבוחר באחד מהם בגלל שכך הורו לו, טוב הוא עושה, בתנאי שהוא לא מביט על זה שבוחר בצד הנגדי כעוכר ישראל. האינטרסים של ריבונו של עולם באף עיר לא ייפגעו אם ייבחר נציג זה או אחר. אבל אמונת החכמים שאנחנו מנסים לחנך לה את ילדינו, להאמין שגדולי ישראל, מכל חוג, הם האנשים ההולכים לפני המחנה, תיפגע אנושות!

לאחר כל בחירות יש בוקר חדש. בבוקר הזה השמש שוב זורחת, המועמד המנצח נכנס לנהל את העניינים, והמועמד המפסיד מנסה לאסוף את הכוחות, והכל נמשך כרגיל. היהדות לא פושטת את הרגל בגלל תוצאה כזאת או אחרת. כל זמן שיהודים שמעו לדעת רבותיהם, ועשו מה שעשו בכבוד הדדי וברוח טובה, הכל בסדר, והכל יהיה בסדר.

3.

תמיד יש תירוץ נדוש ועתיק יומין: זה לא הם. זה לא גדולי ישראל עצמם. זה בני הבית. זה הנהג. זה המוליך ומביא. זה 'האיש החזק' בבית. אמרו לו. מכרו לו. סיפרו לו. יש שאפילו יודעים לספר את הסיפור הנורא הבא: כשנכנסו אליו יום לאחר ההחלטה הוא אמר בקול בוכים: 'מה אעשה, וכופים עליי'.

יש לכך כמה וכמה תירוצים. הראשון שבהם הוא שבסופו של דבר גדולי ישראל, בהיותם מנהיגי ישראל, מונחים בסייעתא דשמיא מיוחדת, והיא שגרמה להם להחליט את מה שהחליטו, ובאמת לא משנה כיצד התקבלה ההחלטה.

תירוץ שני: זה לא נכון. גדולי ישראל חיים איתנו, וחיים בתוכנו, והם מנוסים בקבלת החלטות, ויודעים לשמוע כל צד כשהם רוצים. אלו שטוענים ש'מכרו להם', עסוקים ממש ברגע זה 'למכור לכם' את האיוולת הזאת.

תירוץ שלישי: מתי אנחנו יודעים שההחלטה שלהם היא בגלל ש'מכרו להם' ומתי לא? בגלל שאנחנו לא יודעים, כדאי מאוד להחמיר תמיד.

תירוץ רביעי: אם נקבל את הטענה ש'מכרו' לגדול ישראל של הצד השני, אולי גם 'מכרו' לגדולי ישראל של הצד שלך? ואז ממילא הכל מכור, והכל חוזר לנקודת ההתחלה.

תירוץ חמישי: זה לא העסק שלנו. כל המסביב של הנושא הזה לא ממש אמור לעניין אותנו, מלבד להגיע ביום הבחירות ולהשחיל את המעטפה עם השם הנכון שהורו לנו. כל העסק מסביב הוא השטח של היצר הרע, ביטול תורה חמור, ועשרות איסורי תורה מפורשים, מלשון הרע ועד שקר, ועד הוצאת שם רע, ועוד לפחות חצי מהחטאים של ה'על חטא'.

ממרומי גילי יש לי רק לומר לכם, שבהמשך החיים הגלגל תמיד ממשיך להתגלגל ולהתהפך והחברים של היום הם היריבים של מחר, ומאוד ייתכן שאלו שאתם משמיצים היום בלי הגבלה יהיו החברים החדשים שלכם לדרך בעוד ארבע שנים, ואז תיאלצו למצוא כל דרך כדי למחוק אי אלו דפים מתוך ההיסטוריה, ולשבח את אלו שהשמצתם, והפוך.

ובשורה התחתונה: מי אני, שיושב לו במרחק של אלפי מילין, שאגיד לכם מה לעשות או מה לחשוב? והאמת היא שכל מה שאני אומר הוא לא שלי. הוא מציאות מוכחת ועובדת חיים. אולי אני, כמי שנמצא מחוץ לבועה, ומביט על כל הנעשה מבחוץ, יכול לומר לכם שהכל, כלומר כל דבר שהוא מעבר לבחירה עצמה, הוא הבל, רשעות ורעות רוח.

בהצלחה!

בצל החכמה

שנים שאני חי בעולם שלנו, לאורך ימים ושנים טובות, ומעולם לא שיערתי שיבוא יום ואתחיל להעריך את ירק הבצל. זה לא שלא הכרתי אותו עד כה. אנחנו די מיודדים. פה ושם אנחנו אפילו נפגשים. לפעמים הוא בא אלינו חי. לפעמים, מטוגן, מבושל או כתוש. אבל היכרות כזאת כמו שעשינו בשבוע האחרון הביאה את הידידות שלנו לשיאים חדשים שלא ידענו.

הכל התחיל בשיעולים צווחניים בלתי פוסקים. המשיך בכאבי ראש עזים, ועוד אי אילו סימפטומים כבדים. עד שהסכמתי ללכת לרופא. אני מהטיפוסים שפוחדים ללכת לרופא. מי יודע איזו פצצה הוא אמור להטיל על ראשינו. הרופא בקושי הקשיב. הוא הביט בי, הציץ לתוך הגרון, ופלט באגביות: "ויראלי". "חצי מהעיר סובל ממנו", הוסיף וחידד.

יצאתי משם בלי אף מרשם אחד. וירוס הולך כמו שהוא מגיע, אמר הרופא. אין צורך לתמרץ אותו. והוא גם לא מבין מה שאומרים לו. בינתיים המצב רק הלך והחמיר, ולא נותר אלא לשלוף את תרופת הסבתא מהבוידעם. קנינו שק של בצלים, ומרגע זה החל תור הזהב שלי עם הבצלים.

אני ישן בלילה מוקף בערוגות של בצלים חתוכים. אני מרגיש כמו איכר שלן בחוות הירקות שלו. לא נותר לי כלום לעשות מעבר ללעצום את העיניים, ולישון. את כל השאר עושים הבצלים. הענן שהם מפיצים חודר היישר לבונקרים הכי סודיים של הווירוס, ומשמיד שם מגדול ועד קטן, ללא רחמים. עוד לא קם האיש שיכול להתמודד עם הריח.

את תוצאות המלחמה רואים עליהם מדי בוקר. פלחי הבצל מותשים והפנים שלהם ירוקות מרוב מאמץ. כל ערב נכנסת פלוגה חדשה של בצלים מובחרים למודי מלחמה כדי שינהלו מאבק עז נפש עם שאריות ההתנגדות שעוד נותרו.

בינתיים הבצל מוכיח את עצמו. השיעולים פחתו. הקול עוד לא מה שהיה. הוא עדיין מפחיד כמה וכמה אנשים שאני מדבר איתם בטלפון. על 'קבלת שבת' לפני התיבה אין מה לדבר. אבל המצב הכללי, ברוך השם, הולך ומשתפר, ואני למדתי להודות להשם על עצם העובדה שאנחנו יכולים לנשום ולדבר ולעשות את הפעולות הבסיסיות שאנחנו בטוחים משום מה שהם 'בילד-אין' אצלנו ויהי מה.

תודה לך, השם!