ישראל א' גרובייס
ז' תשרי התשפ"ג
הוא המתין לי עם גיטרה ועיניים בורקות.
בתחילה סיכמנו שניפגש ב"חדר האוכל". כשאמרתי שאינני רעב, הוא הסביר שאף אחד לא אוכל בחדר הזה. "רק ההיסטוריה אוכלת בכל פינה".
לא רק שזו פעם ראשונה בחיי שאני מבקר במקום הזה, זו פעם ראשונה שאני שומע את שמו. 'גניגר' קוראים לקיבוץ הזה ששוכן בצפון 'העמק', הלוא הוא עמק יזרעאל.
האמת שעצם המילה 'קיבוץ' מפחידה אותי. בסיפורי הילדות שלי, 'קיבוץ' היה המקום שאליו בורחים או נחטפים ילדים שתוך תקופה קצרה יחתכו להם את הפאות וידחפו להם שפן אל תוך הפה.
אבל איש שיחי הרגיע אותי. "עברו מאז הרבה שנים", הוא לחש. "בדיוק על זה אני רוצה שנדבר".
אתה יודע מה, אמר בסוף, "בוא ניפגש בנקודה ניטרלית. שתכיר קצת את האזור". הוא רשם נקודה לא ברורה, ואני מציית לכל אשר יורה ה'וייז', מוצא את עצמי חונה ליד בית קפה כפרי קטן, שנראה כמו רישום של ציור אירופי.
"ישראל?" – מישהו קורא לי. הוא גבוה, חזק, עם זקן וכן, הוא ממתין עם גיטרה ועיניים בורקות. משחרר לרגע את האקורדים ומושיט יד שלחיצתה מסגירה כמה שנות עבודה במשק. "שולעם עלייכם", קורא, במבטא חצי גליצאי חצי ליטאי.
מתיישב. הוא מזמין תה. "בשבילו", הוא אומר למלצר, "רק מים, בכוס חד פעמית".
אלא שאז העיניים מתרוממות אל הנוף שממול. סחרחורת של יופי. ממש למרגלותינו משתרע העמק הפורה והיפה בארץ. מלבנים-מלבנים בשלל גוונים של ירוק, חום וטורקיז, מסמנים את הגידולים החקלאיים שהשתבחה בהם הארץ.
"נו איך?" הוא שואל בסיפוק, "אתה מכיר עוד נוף כזה בעולם?"
מכיס המכנסיים הוא מוציא כיפה. מתיק הגיטרה מוציא ספר תנ"ך של 'קורן', מלא בדבקיות צבעוניות שמעידות על הרבה שימוש. את התנ"ך הוא לומד כבר שנים. רק לאחרונה, התחיל להקפיד לקרוא אותו עם כיפה. כחלק ממה שהוא מכנה "מגמת החיפוש".
הוא מדפדף לפרקים הראשונים של ספר שופטים. מניף אצבע שזופה ומראה על נקודה באופק – שם, אפשר לראות "ביום עם ראות טובה יותר" את המקום שאליו הגיע צבא סיסרא – כן, זה שבגלל אמא שלו תוקעים מאה תקיעות בראש השנה – ללחום בברק בן אבינועם. לא רחוק, בעוד נקודה עלומה באופק, הקים אחאב מלך ישראל את ארמון החורף שלו.
האמת שקצת קשה להתרכז בשיעור התנ"ך הזה, כשהדבר הבולט ביותר שאני רואה בהרים הסובבים, אלו בתים ערביים שתקועים כמו כתמי לכלוך בתוך הירוק הפסטורלי. השמש עומדת לשקוע. במקום נוף רואים את צריחי המסגדים בירוק מוזהב, ובמקום ציוצי ציפורים המואזין קורא לתפילת הערב.
"בוא", הוא לוחש, "גם אנחנו צריכים להתפלל".
אורז את הגיטרה, מניח אותה בתא המטען של רכב שטח גדול. מסובב מפתח שמעיר מנוע לחיים. אני יוצא בעקבותיו. עוברים בשער החשמלי. נוסעים בין לולים ורפתות, במשעולי צמוד-קרקע נאים. נראה שהגענו. 'גניגר', כתוב על השלט.
"איך ייתכן שלא שמעת על גניגר?" הוא לא מצליח להבין. לפי המחקר שלו, במקום הזה התגורר התנא הקדוש רבי יוחנן בן נורי. קשה לו להאמין שאינני יודע את זה. "זה הרי כתוב בגמרא". אני מתנצל, אך אינני זוכר. והוא מקליד כמה הקשות ומגיע לקטע בתלמוד הירושלמי, מסכת סוכה. "מעשה שהלך ר' יהושע בן קרחה אצל ר' יוחנן בן נורי לנגינד". אה, כן. החוקרים משוכנעים שה'נגינד' הזו הפכה לימים לעיירה הערבית ג'יניג'אר, שהפכה לקיבוץ גניגר.
עכשיו אנחנו פה, במרכזו של קיבוץ שהוקם בראשית העלייה השלישית. פעם, המקום סימל אידיאולוגיה של מעמד פועלים המסתפקים במועט וחולמים על עולם צודק יותר. היום הגיע זמן ההפרטה. אפשר למשש את היוקרה, את הבורגנות ואת כל מה שדור המייסדים תיעב.
אחד הממצאים ה'היסטוריים' החשובים ביותר – הוא חדר האוכל. המועצה הישראלית אף הכירה בו כ'אתר מורשת' של התנועה הקיבוצית. לא פחות.
מכיוון שההיסטוריה של התנועה הקיבוצית לא מספיק מעניינת אותי, חוט המחשבה לא עקב אחרי ההסבר של שאיש שיחי שניסה להסביר מה כל כך מיוחד באדריכלות של המקום. דבר אחד חשוב לדעת: "אצלנו 'חדר האוכל' היה מה שאצלכם בית הכנסת". כאן היה המוקד. כאן התרכזו חיי הרוח. כאן שרו, כאן חלמו, כאן התווכחו וכאן דמיינו עולם אחר.
"תקשיב לי טוב, אתה עם החליפה הארוכה והכובע, אתה חושב שאתה יודע מה זאת תפילה. אז בוא, אני אלמד אותך מה זאת תפילה".
הוא מוציא את הגיטרה, מתיישב, מכוון ובקול בריטון עמוק מתחיל לשורר נעימה שמעולם לא שמעתי. הוא טוען שזו מנגינה ארץ-ישראלית. אך כשהוא שר אותה בלי מילים, היא מרגישה כמו וולס חסידי קדום, כזה שאפשר ללפף בו את מילות 'כי אנו עמך'.
"מה אתה חושב לך", הוא עונה לתמיהתי, "מאיפה היו מקורות ההשראה של המלחינים הציונים? כולם גדלו באותם קלויזים חסידיים. משם הם לקחו את המנגינה. הם רק ניסו להחליף לה את המילים, אלא שזה לא תמיד הצליח. הנה דוגמה".
הוא מתחיל שוב לשיר, הפעם עם מילים. רגע קודם הקדמה: "אתה שנולדת בעיר, אולי לא תבין, אבל אני מרגיש כל מילה בשיר הזה בתוך העצמות". הוא מבקש ממני לעצום עיניים ולדמיין את הקיבוץ בשעה של בין ערביים. גם הוא עוצם עיניים ומתחיל לפייט: "הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים / כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים / זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה / בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים".
רוצה להמשיך, אלא שאז הוא נזכר שבעצם צריך עוד הקדמה: "שמעת פעם על 'ניסוי בבעלי חיים'? עלי עשו ניסוי כזה. עד היום קשה לי להתאושש ממנו". זה היה אחד הרעיונות הכי מטורפים של התנועה הקיבוצית. "ההורים שלנו רצו להצמיח דור של 'גברים', כאלו מחוספסים. 'ילד בן שלוש לא צריך להיות מפונק', אמרו. 'אין סיבה שהוא יפריע לאבא ואמא שלו. מספיק שהוא יפגוש אותם חצי שעה ביום. ביתר הזמן, הוא יכול להיות עם חברים שלו. גם בלילה'.
"אין לך מושג איזה עינוי זה היה בשבילי. ילד בן שלוש שרק רצה את אמא ולא נרדם מרוב געגועים".
עכשיו הוא חוזר לשיר: "אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד / טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד / כִּבְשָׂה פּוֹעָה, בּוֹכָה בַּדִּיר / זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד".
מעל המיטות הייתה מין בוקסה כזו – "משהו כמו מכשיר בייבי סיטר" ששימש את התורנית שפיקחה על הילדים, לשמוע שלא קורה משהו חריג. והוא באינסטינקטים של טלה קטן, עמד מול הרמקול הזה וניסה להשמיע את געגועיו. "לילות שלמים צרחתי שם 'אמא-אמא', ואף אחד לא ענה.
"כן-כן, היום אני יודע, שדורות של יהודים לפניי עשו את זה אלפיים שנה. עמדו שלוש פעמים ביום, וזעקו אל השכינה 'אמא-אמא', שאגו והתחננו שכבר תענה להם. אבל היא שתקה. והם לא הפסיקו לצרוח.
"אני נכד שלהם. ירשתי את זה מהם ולא הפסקתי 'להתפלל' למיקרופון. לילה אחרי לילה עמדתי וצרחתי לאמא, עד שיום אחד זה קרה, אמא באה ולקחה אותי אליה לחדר, בניגוד לכל הכללים".
יום אחד, הוא משוכנע, זה יקרה גם לנו. ה'אמא' תבוא ותאסוף אותנו. אבל עכשיו, הוא עדיין בשלב התפילה. אצבעותיו שוב על המיתרים והדמעות חונקות את גרונו. הוא מתחנן:
"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם / יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם / וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ / וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם".
ופתאום אני שומע את עצמי לוחש. 'אמן'.
והתפילה הזו היא רק הקדמה. הוא כבר לא מנגב את העיניים. "אנחנו עומדים בערב יום הכיפורים", הוא אומר.
בקטע הבא ממש לא נעים לו. קשה לו לספר, אבל הרבה יותר קשה לו לשמור בבטן, את אותו זיכרון ילדות שלא נותן לו מנוחה כבר יותר משישים שנה.
זה היה קורה כאן בחדר האוכל, בלילה הכי קדוש בשנה. בליל יום כיפור. שום דבר לא רמז על משהו שקשור לצום קול או ממון. המאמץ הלאומי היה 'להשכיח', לברוח. "לאבא ואמא הייתה דרך מיוחדת לברוח. הם היו נכנסים לכאן ומתיישבים לסעודה. לא סעודה מפסקת אלא סעודה חונקת.
"זו הייתה סעודה מוזרה. הפנים שלהם היו אדומות. מין מצב נפשי מופרע. נראה היה שהאוכל כמעט נתקע להם בגרון. כנראה המנגינה של 'כל נדרי' הבעירה להם את הקישקעס. כל הזיכרונות עלו להם. אבל הם התעקשו, דווקא, לאכול, ולאכול טרפות".
הוא זוכר את עצמו נער מתבגר שמביט בהוריו במבוכה. לא היה לו מושג מה זה היום הזה, ואת מי אבא ואמא כל כך מתאמצים להכעיס. "שנה אחת החלטתי להבריז. ישבתי בחדר עם ספר, ולא הגעתי לטקס".
זו הייתה הפעם היחידה בחייו שהוא חטף סטירה מאבא. "הלחי שלי בערה. ברגע הראשון חשבתי להחזיר לו 'מנה', אבל אז הצצתי לו בעיניים וראיתי שם מצוקה נוראית. הייתה שם חרדת מוות. 'שבן שלי לא יבוא ליום כיפור', זעק אבא".
הרבה שנים אחרי, הוא מחזיק את הלחי ובוכה. "אוי איזו קדושה יש ביום הזה. אבא ואמא עשו הכל, ברחו, גלו, התחלפו, אבל בכל שנה מחדש המנגינה של 'כל נדרי' הרגה אותם. היא צרחה להם באוזניים, והם ניסו להשתיק אותה באמצעות איזה שפן צלוי, באמצעות סיגריה – אבל זה לא עבד, המנגינה הזו ניצחה".
והמנגינה הזו לא מפסיקה לנצח. עכשיו, כמה שבועות לפני היום הקדוש הוא נעמד באותו מקום שבו הוא חטף את הסטירה – חובש שוב את הכיפה, מכוון את הגיטרה ומתחיל לג'מג'ם. קורא בשם של אבא: "יהושע ב"ר יצחק אייזיק", קורא בשם של אמא "מרים ב"ר אפרים פישל".
ומבעד לדמעות אני שומע אותו זועק "על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".
ורוח הקודש משיבה: "סלחתי כדבריך".
