כיצד נשמור על ילדינו

כולנו רוצים להגן על הילדים שלנו. אבל צריך לעשות את זה בתבונה, אחרת הכוונות הטובות עלולות רק להרע את המצב חלילה

בשורות הבאות אתאר לכם תרחיש שקורה לפעמים. אציין שכמובן הוא לא קשור אלינו, אנחנו לא קשורים אליו, במשפחה שלנו הכל ברוך השם בסדר ואל תדבר איתי אל דברים שאין צורך לדוש בהם. זה מסוג הדברים שקורים רק לאחרים.

נשמע מבלבל? אז בואו בכל זאת נקרא לילד בשמו.

חלק בלתי נפרד מתפקידנו כהורים לילדים הוא לשמור על שלומם, להגן עליהם ולגדל אותם בסביבה בטוחה. לפקוח עין לראות שאין סיכונים בקרבתם ולספק להם כל הכלים שהם צריכים לאתגרי החיים. אנחנו גם רוצים להטמיע בילדינו את התודעה המובהקת שאנו ההורים דואגים להם ורק להם, לפני כל דבר אחר. אלא שלמרבה הצער, הרצון להגן על הילדים גורם ללא מעט אנשים לנקוט צעדים בעייתיים מאוד, במקום באמת לסייע לילד שלהם.

להלן שיחה שגרתית שקיבלתי אין ספור פעמים: "שלום, תשמע, לאחרונה הגיע בן אדם לגור בסביבה שלי. ביררתי עליו, הוא היה מסובך עם פרשיות לא טובות, התעסק עם ילדים, הוא נשא עונש אפילו. תגיד לי איך מסלקים אותו מכאן?" ויש אפילו שמגדילים לעשות, באים מוכנים עם פרקטיקה: "יש לך נוסח מוכן להזהיר את ההורים? אני מוכן כבר הלילה לתלות בבתי כנסת".

אני לא רוצה להיכנס למגוון התסביכים ההלכתיים, המשפטיים וההתנהגותיים שהאיש שמעבר לקו מזמין לעצמו בהתנהלות כזו. מה שאני רוצה זה להסיט את תשומת ליבו להשקיע בשלום ילדיו ומהר, ולעזוב לחלוטין את 'שלומם' של האחרים שהוא מנסה לדאוג להם באמצעות הפחדה ופאשקווילים.

התגובה הנכונה במקום שישנו איום על הילדים היא לנתב את כל האנרגיות שלנו ישירות לילדינו, ולא לאותו גורם מאיים.

מה באמת נעשה כדי לגדל את ילדינו מוגנים ובטוחים מפני זרים ומפני הסכנות שעלולות להיות נשקפות מהם?

ראשית, חובה להבין שהפתרון למוגנות ילדינו נמצא בידינו ההורים בלבד. הביאו בחשבון שבאמת אין שום גורם מלבדנו שאותו נוכל להאשים אם קרו דברים לא מתאימים.

וממש ממש בקצרה, נחלק את התשובה לשלושה עקרונות:

מה אסור לנו לעשות, מה חייבים לעשות בעת חשש, ואילו פעולות מניעה נעשה ביום יום כדי להקדים תרופה למכה.

מה אסור? אסור ליצור פאניקה, בשום צורה, לא בבית ולא בחוץ, לא לתלות מודעות, לא פאשקווילים ולא להדפיס קונטרסים וגם לא לגשת לאיים על אף אחד. לא רק שזה לא מועיל, זה כשלעצמו אקט של פגיעה. הרי רציתם להגן מפני הפוגע, לא להיות הפוגעים בעצמכם.

אסור גם להיבהל / להתמוטט / לאבד עשתונות / לבכות או לכעוס בעקבות מה ששמעתם שקרה,

ועוד אסור אחד – אין להבטיח לילדכם הבטחות שלא תוכלו לעמוד בהן, כמו למשל להתפאר מה תעשו לפלוני, החשוד דנן; איך תמררו את חייו או תענישו אותו ואת משפחתו על התנהגותו הסוררת. זה פשוט לא עוזר לילד בשום צורה, וודאי שלא לכם.

ועכשיו נגיע למסר החשוב ביותר: מה חייבים לעשות בעת חשש?

קרבה לילד: תהיו איתו, תנו לו לחוש שאתם ההורה החזקים והיציבים שמגינים עליו, ושהוא יכול לבטוח בכם. אל תיבהלו ממה ששמעתם, אלא השתדלו לשדר יציבות ועצמה.

עידוד: חשוב להגיב רק תגובה שמעודדת את הילד לספר או לשתף. כמו: "תודה ששיתפת" או "תמיד תספר לי, אני אעשה הכל בשבילך". תגובות אמפתיות-כביכול כמו: "אוי ואבוי, אני לא מאמין שזה מה שקרה" או "בוא נגיד תהילים" פשוט יגרמו לילד לא לספר כלום יותר.

פנייה לבירור מקצועי: דגש על מקצועי. לא כל מטפל או מטפלת שטוענים שהם מקצועיים, אכן כאלה. לא להתפשר ולברר עד הסוף על מומחיותו המוכרת של המטפל בתחומים הללו.

אילו פעולות מניעה ניתן לעשות ביום יום כדי להימנע ממקרים וחששות?

הנושא רחב מאוד, אך בגדול הגישה האחראית היא להיות נוכח בחיי הילד, לדעת מתי והיכן הוא נמצא, ולהקפיד שהילד ידע שהוריו מקפידים לדעת תמיד איפה הוא, מתי הוא יוצא ומתי הוא חוזר. כמובן, לא מתוך פאניקה וכפייתיות. ישנן דרכים לבצע את זה בצורה נעימה וזורמת, אך זה העיקרון המרכזי.

• הכותב הוא מנכ"ל עמותת 'מענה לילדים ונוער בקהילה', בפיקוח רבני הקהילות ומחנכים