עו"ד אבי בלום
א' ניסן התשפ"ה
אין מי שיודע להיכנס בין סדקים כחודו של מחט ולהפוך אותם לפתחו של אולם, כמו ראש הממשלה נתניהו. ראיתי את האיש בערב הבחירות האחרונות, מרים טלפונים אישיים ליהודים טובים ונדיבים מעבר לים כדי שיפעילו את השפעתם בבתי גדולי ישראל, ומייחד לכל ראש ישיבה ואדמו"ר את האמירה שתחולל ניסים ותפעל ישועות – עבור ביבי כמובן.
עוד לא נולדה ההזדמנות שנתניהו לא ניצל להישרדות פוליטית אישית. כך הפיל את ממשלת בנט כשסכסך בין חבריה ושלף ממפלגתו הקטנה בת ששת המנדטים ח"כ אחר ח"כית עד שהביא להפלת הממשלה. בדרך אל היעד, ביבי לא בחל גם בקשר עם הח"כים הערבים שנוכחות מנסור עבאס בממשלה הייתה בעיניהם לצנינים. כמה מהם היו אז אורחים רצויים על גג בית בהר נוף עם תצפית למורדות ירושלים, הידוע ברבים כבית ברחוב הקבלן.
כך עשה נתניהו בקדנציה הנוכחית בהצבעות הראשונות על תקציב המדינה, כשזיהה ממיטת חוליו את הסדקים בתוך 'אגודת ישראל' ופירק את ציר המרד האגודאי בהצבעה על חוק הרווחים הכלואים. את אחד מכוכבי השבוע בנצי גופשטיין, מסורב הכניסה לכנסת שהיה במוקד פרשיית חקירות השב"כ נגד הכהניזם, פגשתי כמה ימים לפני חזרת 'עוצמה יהודית' לממשלה באירוע חרדי שבו השתתף גם מוטי בבצ'יק. בניגוד לשר גולדקנופף שתחתיו הוא מכהן רשמית ושהתפטר מתפקידו כשר במשרד רה"מ – בבצ'יק נותר בתפקידו הבלתי רשמי בלשכת רה"מ, אם כי בשינוי תפקידים. אם פעם הייתה עולה השאלה "איפה בבצ'יק?" כדי להוביל מהלכים משותפים, הרי שכיום – נתניהו שואל זאת כדי להבין מה מוטי שלנו זומם לו מאחורי הקווים.
"יש לנו בעיה ללכת איתכם שוב לדיל משותף על התנגדות לתקציב המדינה", אמר גופשטיין לבבצ'יק באותו מפגש וחשף אגב כך את הסוד. "הרי הצבענו בשעתו ביחד איתכם נגד חוק הרווחים הכלואים, רק כי סמכנו על ההבטחה להביא מספיק אצבעות מ'אגודת ישראל' כדי להכשיל את החוק. יצא לנו מזה עגל. ביבי גם ניצח בהצבעה ואנחנו נאלצנו להתנצל על כך שגררנו את נתניהו לכנסת מבית החולים". כמו הבוס איתמר בן גביר, אפשר לחשוד בגופשטיין כמי שיש בו שורש של כהניזם, אך באי אמירת אמת, האמת שלו, הוא לא נחשד גם על ידי שונאיו.
מי שזיהה אז את ההזדמנות היה ראש הממשלה נתניהו, שניהל ולא בפעם הראשונה שיחות ישירות עם האדמו"רים והרבנים והצליח לתקוע טריז בין ח"כי 'אגודת ישראל' ולהביא לאישור החוק למרות כל האיומים המוקדמים. ברמה הפוליטית, הכישלון הראשון היה צריך להדליק נורה אדומה ב'אגודת ישראל' ולגרום להם להפסיק לשגר איומים, לפני שיוודאו מראש שמאחוריהם עומדים שאר החברים..
איומי סרק
למרות הכשל הראשון, האיומים שוגרו כמעט עד לרגע האחרון, שבו הצליח ראש הממשלה להפוך את הקערה. ביבי זיהה הזדמנות – עוד הזדמנות, יש לומר – ושוב הפך את הסדק לדלת ופרץ דרכו בכל הכוח.
מתברר שגם כאן, בדיוק כמו בעבר, זה החל בהתראה על מארב מתוכנן מתוך הממשלה. תשמעו סיפור: ביום רביעי לפני שלושה שבועות נכנס סגן השר אורי מקלב ללשכת ראש הממשלה בקומת הביניים שבין חדרי הסיעות למליאת הכנסת, עם התרעה מתוך הבית, על ציר התנגדות מחודש שמתפתח בין בבצ'יק לבן גביר לקראת ההצבעות על התקציב.
במקרה או שלא, הסתגר נתניהו עם יריב לוין בהמשך היום, וכמה שעות אחר כך, לקראת ערב, יצאה הודעה מלשכת שר המשפטים על קביעת מועד לישיבת ממשלה שתעסוק בהדחתה של היועצת המשפטית לממשלה.
הצעד ההוא, היה אחד מארבעה מהלכים שהביאו לשובו של הבן האובד בן גביר לשולחן הממשלה: הפסקת החשמל והסיוע ההומניטרי לעזה, ההכרזה על פיטורי ראש השב"כ רונן בר, וכמובן, פיצוץ הפסקת האש והחזרה למלחמה בעזה.
בצעד משלים, סיכם נתניהו באותה תקופה עם גדעון סער את המהלך לצירוף 'הימין החדש' לליכוד ובכך איגף את האיום האגודאי להצביע נגד התקציב והפך אותו לבלתי רלוונטי בעליל. גם אם מועצת גדולי התורה של אגודה הייתה מפרסמת החלטה רשמית על התנגדות לתקציב, החוק היה עובר ברוב של שישים וארבעה תומכים.
מכאן והלאה, הירידה מעץ האיומים הייתה רק שאלה של עיתוי וכיסוי. המפגש בין גדולי ישראל היה חשוב כשלעצמו, אך לכולם היה ברור שהאגודאים המאיימים, והכל כמובן אך ורק ברמה הפוליטית, מחפשים סולם לרדת מהעץ לפני שענף האיומים שעליו הם יושבים – ייכרת.
ביבי שזיהה את הסדק, ערך סבב שיחות עם הפוליטיקאים ולאחר מכן עם גדולי ישראל. כדרכו, ניצל נתניהו את ההזדמנות עד תום, ובמקום להחליש את ממשלתו חיזק אותה בח"כים נוספים ונטרל את יכולת האיום העצמאית של כל אחד מחבריה.
ביבי ניהל את המגעים אישית, ומי שטרח בערב שבת, קיבל בתמורה שולחן חסידי ערוך בערב שבת. את איום הפרישה כאקט כלל אגודאי שיֵצא במכתב מאת האדמו"רים עם דד-ליין מחודש לחג השבועות, קבר סופית האדמו"ר מבעלזא מתוך הבית האגודאי. בשיחה שערך עם עסקני החסידות בליל שבת, הסביר האדמו"ר כי אי אפשר להסתכן בהתבזות ולהוציא מכתב כל עוד יש סיכוי, ואפילו קלוש, שהאיום שייכלל בו מצד גדולי התורה לא ימומש בבוא העת.
גם ברמה ההצהרתית, הצעד של הוצאת מכתב מגדולי ישראל ישירות לראש הממשלה, נראה בעיני האדמו"ר מבעלזא כצעד שגוי. "לא הרבנים והאדמו"רים אלא הפוליטיקאים החרדים הם שצריכים להתנהל מול ראש הממשלה", אמר והוסיף לסיום את ההסבר המרכזי. בכל פעם שהחרדים איימו בצעד כלשהו כדי לקדם את חוק הגיוס, הם הסיגו את התהליך לאחור וגרמו לכל המערכת המשפטית להתייצב כאיש אחד ולהרע את המצב בהטלת סנקציות נוספות.
תחרשנה האוזניים
התפטרותו של שר השיכון מתפקיד השר במשרד ראש הממשלה, שאפילו גולדקנופף עצמו שכח שהוא מחזיק בו, עוררה ביקורת מצד החברים הטובים, אך לא משס ו'דגל התורה' – אלא דווקא מתוך מפלגת הבית, 'אגודת ישראל'.
בימים שבהם מתפרסמים תחקירי המחדל הנורא של היום האומלל בתולדות המדינה לפני שנה ומחצה, מן הראוי, ולהבדיל כמובן, לערוך גם תחקיר פנימי כדי לנסות להבין איך הידרדרנו לתקופה הקשה ביותר לחרדים מאז הקמת המדינה, כפי שמגדיר זאת יו"ר שס אריה דרעי בשיחות סגורות, וכל זאת, דווקא בתקופה שבה החרדים יושבים בממשלת חלומות – חלום בלהות – של ימין מלא.
בסביבתו של השר מאיר פרוש נזכרו השבוע, שגולדקנופף עצמו, ללא היוועצות מוקדמת בסיעה, הוא שביקש את התיק הנוסף במשרד רה"מ, כבטוחה להיענותו המוקדמת בזמן הרכבת הממשלה לבקשת מרכז המו"מ הקואליציוני דאז יריב לוין. בדרכו למשרד המשפטים, כשבראשו מתבשלת ההכרזה על הרפורמה המשפטית, הפציר אז לוין בחרדים לדלג על חקיקת חוק הגיוס שאותו דרשו החרדים להעביר מייד עם השבעת הממשלה, במועד שבו הועבר 'חוק בן גביר'. למפרע, ולמרות הביקורת השיפוטית, חוק בן גביר שעבר עם הקמת הממשלה, הצליח להתוות לשר הנכנס מסלול מהיר של השתלטות על צמרת המשטרה.
"יריב לוין בא אז עם הרעיון של העברת הרפורמה המשפטית והסביר שרק לאחר שמעמד הרשות המחוקקת יחוזק בחקיקה אל מול הרשות השופטת, ניתן יהיה להעביר חוק גיוס כשלצידו חוק יסוד לימוד התורה – שאותו בג"ץ לא יוכל לפסול. גולדקנופף הוא שהחליט להיענות לבקשה למרות המחלוקת הפנימית בסיעה, והדרישה שלו הייתה לקבל תפקיד שר במשרד ראש הממשלה כדי שיוכל להשפיע משם ולדאוג שחוק הגיוס אכן יקודם אחרי העברת הרפורמה המשפטית. שנה וחצי אחרי, גולדקנופף בעצם ההתפטרות שלו, מודה בטעותו".
ההתפטרות של גולדנוקפף השבוע, מוכיחה שגם גרסת הלייט על אולטימטום לכאורה, אך ללא מכתב, שהוגש לראש הממשלה – אינה מחזיקה מים. אם תפקידו של השר במשרד ראש הממשלה היה להיכנס מדי יום ללשכת רה"מ ולדחוף את העברת חוק הגיוס, הדעת נותנת שדווקא בעת הזאת, כשיש דד-ליין להעברת החוק עד לחג השבועות, יידרש השר להיכנס מדי יום ללשכה ולתזכר בדבר הצורך בקידום מהלכי החקיקה.
נמתין ונראה איזה שימוש ייעשה באשרת המעבר של בבצ'יק בלשכה עד לחג מתן תורה, אך דבר אחד ברור למפרע: לנוכחות של גולדקנופף כמיניסטר במשרד ראש הממשלה הייתה תועלת בערך כמו נוכחותו בחתונת האחיין שבה ריקד עם הבחורים לצלילי 'בשלטון הכופרים'.
מכל התירוצים, דווקא בהגיוני ביותר נמנע גולדנופף מלהשתמש. בני גנץ התנצל בשעתו ותלה 'קשיי שמיעה' ברעש הקרב שהחריש את אוזנו במהלך שירותו הצבאי. גולדקנופף אומנם לא ירה מימיו, אך כמי שנכפית עליו נוכחות בחתונות חרדיות מדי ערב עם האזנה לווליום מוזיקלי בלתי נסבל, הוא בהחלט היה יכול לומר: אוזניי התחרשו ולפיכך לא צללו…
סבכי ירושלים
במבחן התוצאה – הכישלון ברור, אך הניסיון להשליך הכל על כתפיו של שר בודד, אינו ראוי. גולדקנופף התמחה בהפיכת הצהרות לצרות, אך גם שאר חבריו להנהגה החרדית נושאים בדיוק כמוהו באחריות קולקטיבית לכל שרשרת המחדלים שהביאה אותנו עד הלום – למציאות שמנרמלת שליחת צווי מעצר לבחורי ישיבות בממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל.
כשמביטים לאחור ומכים על החזה של החבר העמית – כפי שעושים רבים מחברי הכנסת החרדים ותמיד בשיחות סגורות שבהן הם מתארים עד כמה החבר לסיעה כשל ופישל – צריך לחזור בגלגל הזמן להצעה שהניח בשעתו על השולחן איווט ליברמן כשר ביטחון. ההצעה ההיא שהיום נראית כמו זכייה בפיס, נדחתה בשעתו על ידי הצד החרדי מנימוקים שאפשר להגדיר כיום כשילוב של שיקולי אגו פוליטיים עם אידאולוגיה תורנית.
שום תירוץ או סיבה לא יכולים להיות נסיבות מקילות להתנהגותו של ליברמן כלפי החרדים מאז חצה את הקווים ועבר לצד השני של הכביש, אך גם תחת אש הביקורת כלפיו אי אפשר להתחמק מתחקור לאחור שדורש היצמדות לעובדות היבשות ולא רק לכעסים ויריבויות.
כשר ביטחון שהריץ עם החרדים מועמד לראשות עיר לירושלים, הדרישה של איווט מהחרדים הייתה אחת ויחידה: את הביקורת שלכם על חקיקה שהצבא יגיש כעמדה מקצועית שלא בחשו בה ידיים עסקניות, אני מבקש שתגידו בתוך החדרים הסגורים לפני שהצבא מפרסם את הנוסחה שמקובלת עליו – ולא לאחר מכן.
בסיטואציה היסטורית שהוחמצה, האינטרס של איווט ושל החרדים באותה תקופה היה מיושר כמעט לגמרי. ליברמן לא רצה להתמודד עם ביקורת ציבורית על העברת חוק גיוס שהחרדים תומכים בו, ולכן שב ואמר כי יאמץ את המלצות הצבא – מילה במילה.
עבור החרדים, חקיקה שכזאת הייתה חלון הזדמנות להעביר במתכונת חד פעמית, חקיקה שתוכל להתמודד עם ביקורת שיפוטית של בג"ץ ולהישאר על תילה.
מי שישבו אז בתוך החדר ועברו על הסעיפים, בלי לפרסם זאת ברבים – היו אריאל אטיאס מטעם שס ואורי מקלב מטעם 'דגל התורה'. הטעות הגדולה של איווט שגרר אז משקעים אישיים מול פרוש ונטר לו על כך שהריץ בסבב הבחירות הראשון מועמד מטעמו לעיריית ירושלים הייתה, שהוא נמנע מלהכניס לחדר את האיש שהכיר כל סעיף חקיקה והיה חלק בלתי נפרד מכל הצוותים שעסקו בחוק הגיוס.
פרוש לא נטש את המערכה גם בתקופה הרגישה ביותר של ממשלת בנט-לפיד, בשעה שיו"ר הוועדה המיוחדת לחוק הגיוס, ח"כית חצי אלמונית בשם איילת שקד, נפגשה בעזרת הנשים של בית הכנסת הרמב"ן בתל אביב עם ראשי הישיבות הליטאיות, בתיווכו של הח"כ האגודאי פרוש. קדנציית נתניהו שבה כיהן איווט כשר ביטחון הייתה הפעם הראשונה שבה פרוש הוצא מחדרי הדיונים בכנסת, ועוד מטעם ממשלת הימין.
כשהצעת החוק הוגשה במשמרת של איווט, הביטחון שלו בתמיכה החרדית היה רב כל כך, עד שאל הביקורת שהחלה להתגלגל מכיוונה של 'אגודת ישראל' הוא התייחס כ'ביקורת בונה'. בסביבתו של איווט הסבירו לי בשעתו שהחוק יעבור וההתנגדות החרדית מן השפה ולחוץ רק תסייע להצגתו כחקיקה אובייקטיבית מטעם הצבא שתעמוד גם בפני עתירות מאוחרות שיוגשו לבג"ץ.
חלון ההזדמנויות הנדיר, נטרק לכולנו על האצבעות כאשר פרוש הציג את החקיקה שלא תואמה איתו בפני אדמו"רי מועצת גדולי התורה כגזרת שמד, והפתיע את ליצמן שנחת בישראל למציאות שבה המועצת מחליטה להתנגד לחקיקה מאחורי גבו, ולישיבה שבה נופלת ההחלטה, הוא מוזמן כגורם זר. איך היו מתפתחים העניינים אילו החקיקה הייתה עוברת אז, בהובלת שר ביטחון כאיווט, רק ההיסטוריה תשפוט. או שלא. כשמדובר בהפקת לקחים, במגזר שלנו כמקובל, יש דיל אך אין דין.
אחריות מהראש
אי אפשר כמובן להכניס ראש בין הרים ולהביע עמדה בוויכוח לשם שמיים בשם גדולי ישראל, אך את הסיטואציה הפוליטית ניתן וצריך בהחלט לנתח. פרוש אמר לי בשעתו שאת מה שהציע איווט כבר יש לנו, ומכאן ואילך יכול להיות רק טוב, ועוד יותר טוב.
ההסבר שלו היה שבקדנציה טובה יותר שבה יהיה רוב לימין ללא 'ישראל ביתנו' אפשר יהיה להעביר חקיקה משופרת. ההמשך ידוע, אף על פי שהסוף עדיין לוט בערפל.
האחווה הגדולה בתוך 'אגודת ישראל' מביאה לכך שכל אחד מציג את כשלי חבריו, אבל גם לנציגים בשס וב'דגל התורה', שנמרחו בהבטחות סרק ובמהלך המו"מ הקואליציוני סומנו על ידי לשכת ראש הממשלה כמי שאפשר לקנות אותם בתקציבים ותפקידים על חשבון קידום מיידי של חוק הגיוס, יש אחריות ישירה. על ח"כי 'אגודת ישראל' נאמר בעבר שמהכנסת הם יצאו רק על אלונקה – משפט שרלוונטי היום יותר לחברי הכנסת של 'דגל התורה'.
במציאות שבה הכרטיס לכנסת מתחדש אוטומטית מדי בחירות ואיש מהחברים לא עומד למבחן הבוחר בצורה אמיתית, ראינו השבוע אקט שהוא הדבר הקרוב ביותר להצבעת אי אמון בתפקוד הנציגים, כאשר גדולי ישראל נאלצו לנהל דיאלוג פוליטי ישיר עם ראש הממשלה אחרי שכל הבטחותיו באמצעות הנציגים בכנסת ובממשלה הפכו למילים ריקות מתוכן.
במדור הזה נכתבות לא אחת וכשמגיע, מילים טובות על הנציגים החרדים, שהם החומר האנושי הטוב ביותר בפרלמנט הישראלי, אבל פעם אחת ולתמיד צריך להיישיר מבט ולומר לחברים המכובדים: יש לכם אומנם נסיבות על רקע המלחמה הקשה, אבל המציאות הבלתי אפשרית שאליה נקלענו אחרי שנים של הובלה פוליטית באחריותכם, היא לפני הכל על הראש שלכם.
