כי אנו בניך

דמעות של טראומה

א.

ריבונו של עולם, אתה יודע, שבזמן שטילים עפים המילים שלנו אינן בנויות מהיגיון, הן בנויות מדמעות. ואם כל מה שאתה צריך רק עוד דמעה אחת – בבקשה קח את שלי.

אז ברשותך אבא רחמן, אשאל אותך רק שאלה אחת שבימים אלו מטרידה כל אבא יהודי: איך, ריבונו של עולם, איך אתה מתכוון 'לתווך' את כל החלום הרע הזה לילדים שלך?

אתה יודע טאטע, הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים מזהירים שהתפקיד של ההורים הוא לשמור על 'חוסן נפשי'. הם טוענים שצריכים לטפטף לנו את האינפורמציה טיפין טיפין, שאסור להראות לצאן הקדושים יותר מדי זוועות בפעם אחת – הם אומרים שזה מסוכן.

אבל לך אבא יש חשבונות אחרים. כבר יותר מחודש שאנחנו מתאמצים להתקרב אליך. השכמנו קום, ביקשנו סליחות, תקענו והרענו בשופרות, זכרנו זיכרונות והמלכנו מלכויות. פיזרנו צדקות, התפייסנו זה עם זה, צמנו והתפללנו, ואתה כיפרת לנו. הוצפנו בסוכות, לקחנו ארבעה מינים, שמחנו לפניך, התיישבנו איתך לסעודה קטנה – ואז, דווקא אז, החלטת שהגיעה השעה.

אוי טאטע, איזה 'שמחת תורה' עשית לנו. כמו אז בהר סיני. "ויהי ביום השמיני בהיות הבוקר, קול צופר חזק מאוד וענני שמועות זוועה, ויחרד כל העם אשר במחנה".

ומה חשבת אבא, שעם קצת שמועות מחרידות אפשר לעצור אותנו? אתה הרי מכיר אותנו ואת אבותינו. כמו ילדים טובים, כבשנו דמעות, החבאנו פחדים, לקחנו את ספרי התורה שלך ויצאנו לרקוד. אנחנו כבר למודים. גם במרתפים של אושוויץ רקדנו לך. שאלנו זה לזה – "החיל והחוסן צו-וועמען?" ומייד ענינו: "לחי עולמים".

רקדנו ורקדנו, ולא היה לנו מושג שבאותה שעה גדולה, משלחת מלאכי חבלה רעים, בני השפחה פראי האדם, פורצים חומות גבולנו וחרבם שלופה בידם, שואגים 'איה אלוקיהם' וטובחים באכזריות בבניך אהוביך. ואלוקינו בשמיים, כל אשר חפץ עשה.

כן אבא, אנחנו כבר למודים. מאז אותו יום שקראת לסבא אברהם וציווית אותו להשכים בבוקר ולעקוד את סבא יצחק יחידו, אנחנו יודעים שלא שואלים שאלות. רואים את האש והעצים, ומבינים שלפעמים אין שה לעולה. גזרה היא מלפניך.

אז נכון, אנחנו שתקנים בני שתקנים, לא נשאל ולא נהרהר אחרי מידותיך. אבל אתה אבא, עורה-עורה למה תישן; הבט משמיים וראה כי היינו לעג וקלס, נחשבנו כצאן לטבח יובל. עשן מזבחות כפר עזה ויערות רעים עולה ומיתמר השמיימה, ובכל זאת שמך לא שכחנו.

הנה, תראה איזה עם בחרת לך מכל העמים. לא רק שאין לנו טענות, אלא שכבר שבוע שלם כולנו – כולל האחים שקצת-קצת התרחקו ממך – מתייגעים וחושבים איך לרצות אותך.

תקרא שם לפמליה שלך, שיראו אותנו. תינוקות של בית רבן שזועקים אליך מן המקלטים החשוכים; בתי הכנסיות שמתפקעים מקול תורה ותפילה; הורים מפוחדים נפרדים מילדיהם בברכות – וכולם כולם מבקשים רק להתחזק, להתקדש ולהיטהר.

תראה להם אותנו, ילדים ומבוגרים מוכי טראומה, שמתאמצים לחייך, לצחוק, לרומם את המורל. אתה הרי בוחן לבבות, אל תתפתה לראות את החיוכים ואת המילים השנונות. רק אתה יודע כמה דם שותת בקרבנו. אתה הרי יודע שהכל העמדת פנים. מי כמוך רואה את השינה הטרופה שלנו, את פרצי הבכי שתוקפים במסתרים, ואת הטראומות שכל הזמן מסתחררות באוויר.

הושענא טאטע, הושענא צאן הקדושים.

ב.

הצדיקים סיפרו לנו, שאתה אבא מתנהג כמו הצל שלנו. הם אומרים שאתה פועל איתנו כפי פעולותינו. הם אומרים שכשאנחנו עושים פה חסד בעולם הזה, אתה שם למעלה מתעורר ברחמים ומשפיע מידה כנגד מידה.

אז בבקשה אבא, פשוט הבט משמיים וראה, תתבונן מה קורה פה בארץ שהבטחת שמראשית השנה ועד אחרית שנה, תמיד עיניך בה.

תתחיל לעשות קצת צל. תראה מאות אלפי יודישע-קינדר, צעירים ומבוגרים, שעזבו את הכל ורצו אל תוך האש הגדולה שהצתָּ, מצפון ומדרום. הם יודעים היטב לאיזו דרך מוליכים אותם. הם רואים את האש ושומעים את היריות – והם ממהרים להתגייס ולהגן. הם מחרפים את נפשם כדי להציל עולמות. נא אל תעזבם, לך לפניהם ותן את כל אויביהם ניגפים לפניהם.

ואם אתה כבר פונה אלינו ברחמים, ראה נא את עוצמות החסד והנדבה שזורמים כאן. רק לפני חודש התקוטטנו על שטויות, והנה, רמז אחד ממך, וכולנו אחים אוהבים. תראה כמה כסף, מזון, שתייה, ביגוד – אנחנו מפזרים זה לזה.

אספר לך אבא סיפור אמת שסיפר מורה-הוראה לידידי מנחם פינס: "מתקשר אברך דל ואביון שקיבל לפני החגים צדקה, כרטיסי תרומה לקניות ברשת מפורסמת. עכשיו יש לו שאלה: נשארו לו כמה שקלים בכרטיס, האם על פי הלכה מותר לו לרכוש מוצרים עבור החיילים שבחזית? 'שאלתי אותו', אומר הרב, 'האם למשפחה שלך יש מספיק?' ואותו אברך עונה בתום לב טהור: 'אנחנו רגילים לצמצום, אבל החיילים לא רגילים לזה. לכן הם קודמים'".

אתה שומע טאטע? אתה מבין איזה בנים יש לך בעולמך? עכשיו תורך. תפציץ אותנו בחסד, כמו שרק אתה יודע. תארוז לנו, תכתוב ברכות, תצייר לבבות, תשלח לנו ואל תנוח עד שתראה אותנו מחייכים וזועקים לך:

תודה רבה אבא.

ג.

אבל אבא יקר, במקרה שלנו, חסד לא יספיק.

אנחנו כל כך קטנים, ובימים האחרונים ראינו כאלו מחזות מזוויעים, שאין סיכוי שלא חרצו לנו משהו בנפש. תמשש את הדופק שלנו שלא מפסיק להשתולל, גם באמצע הלילה; תראה את השינה הטרופה שלנו; תזהה איך כל דפיקה בדלת מבהילה אותנו; איך כל נסיעה ברכב גורמת לנו ללטוש עיניים לשולי הכביש ולהתכונן לקפיצה.

מרוב ייאוש אנחנו כבר יוצאים החוצה באזעקות. מביטים אל המופע הזה שמתחולל בשמיים. מביטים וצוחקים בילדותיות, ואז בוכים בבגרות.

אתה רופא נפשות. לא צריך לספר לך שלכל העסק הזה הרופאים קוראים טראומה. פצע עמוק בתוך הנפש, קרע עמוק שמותיר אותנו משותקים ללא מילים, בלי יכולת לתפוס, ובעיקר בתחושת חוסר אונים.

רק לפני שבועיים שרנו לך כי אנו בניך ואתה אבינו, יש לך עכשיו תפקיד. בדיוק כמו מאות אלפי אבות ואימהות, שמאירים בימים אלו פנים גם למי שלא מגיע; ששוטפים מילות נחמה ובעיקר שמחבקים בימין ועושים הכל כדי להקל, לעודד, לשמור את הנפש הקטנטנה.

עכשיו תורך אבא, שמחנו כימות עניתנו. קרבה אל נפשנו, גאלה. תן לנו עכשיו שפע של מראות ניצחון והצלחה שישכיחו מאיתנו את כל הרע הזה.

תעזור לנו להתמודד, תשמור עלינו, תעשה מה שאפשר.

הושענא נפש מבהלה.

ד.

בשבוע האחרון אבא, אני כל הזמן נזרק שמונים שנה לאחור. אני יודע שאסור להשוות. אבל ככה זה בטראומה, שום דבר לא נשלט. בשבוע הקרוב נציין בדיוק שמונים שנה ליארצייט של הרבי שלנו, רבי קלונימוס קלמן מפיאסצנה זי"ע. הרבי שמאז שידעתי קצת לקרוא, לא הפסקתי לראות את מילותיו העוטפות.

הרבי שישב בתוך גטו ורשה, ברגעים הכי קשים שהיו ליהודים בכל הזמנים, ולא הפסיק לדבר, לעודד, לזעוק ולכתוב. פתחתי את ספר הצוואה שלו 'אש קודש' ושוב שטפו הדמעות. בערב סוכות של אותה שנה, איבד הרבי את בנו בהפגזה. בשמחת תורה בבוקר, הוא התפלל באחד המקלטים שבגטו המופגז. החזן ניסה להתחיל להתפלל, אבל הוא פרץ בבכי. מי שעצר אותו היה דווקא הרבי שלנו, שלימד אותו ואותנו – שכשיש יום טוב, אנחנו מחויבים לשמוח איתך, גם אם אתה מקשה עלינו לעשות זאת.

קיוויתי לכתוב כתבה מיוחדת על הרבי, אבל המציאות לא אפשרה (אם יתאפשר, היא עוד תפורסם בע"ה בשבועות הקרובים). למי יש זמן להיסטוריה, כשההווה נראה כמו בתיאורי 'יון מצולה' של הקוזקים בת"ח ות"ט.

אז פתחתי אפוא את ספרו של הרבי, וקראתי שוב את אותו קטע מצמרר שכבר קראתי עשרות פעמים בחיים, אבל עכשיו, אחרי שמחת תורה תשפ"ד, כל מילה גורמת לשערות לסמור.

הרבי מדבר על פסוק אחד, שהשבוע כל כך הרבה יהודים צעקו מתוך המקלט: "שמע ישראל". מייד לאחר מכן יש פסוק נוסף שאותו אומרים בלחש, "ברוך שם כבוד מלכותו". זהו פסוק של מלאכים. אבל הרבי טוען שמלאכים לא יכולים להתפלל מתוך צער. ויש לו נימוק, שבמקלט של ורשה בתש"ד, כמו במקלט בכפר עזה בתשפ"ד – אי אפשר להתכחש לו.

"כי האם טעם כבר מלאך, את צערו של יהודי בשעה שמכים אותו?! או את הבושה שלו בשעה ששורפים ומבזים אותו? או את הפחד, או את העינוי בשעה שאין לו מזונות חס ושלום?"

אתה מבין אבא, תוך כדי שאני כותב לך, נשמעת עוד אזעקה מחרידה. שוב העיניים המפוחדות של הילדים ננעצות בי בבהלה. שוב אני מסגל את הטון הכי רגוע שאין לי, ולוחש עימם עוד פרק תהילים, כאילו אנחנו ב'מתמידים' של שבת קייצית עם שלוקים.

ופתאום מתנגן לי שיר, מאוד מוכר. מרוב שהוא מוכר, קשה לשים לב למילים. סיפרתי להם על רבי ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול. סיפרתי שרק פעם אחת בשנה הוא יכול היה להיכנס לקודש הקודשים. ופתאום הוא פגש שם גילוי שכינה שאין לנו הבנה בו. והבורא כביכול פנה אליו וביקש ברכה.

עכשיו חידון: מה אפשר לברך אותך אבא? יש לך הכל. אתה לא צריך כלום. אבל כלום.

רבי ישמעאל מצא את הברכה היחידה שאפשר לתת לך. התחלנו לשיר יחד, "יהי רצון מלפניך, שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מידותיך, ותתנהג עם בניך במידת הרחמים – ותיכנס להם לפנים משורת הדין".

נו כבר אבא, נענע כבר בראשך, במהרה!