כל ההתחלות

אילו הייתי, חלילה, פרשן ביטחוני או מדיני או פוליטי, לא היה עולה בדעתי לשוב אל האולפנים ולכתוב בעיתונים בימים האלו. ייתכן אפילו שהייתי מסתגר בבית לתקופה, והיה חולף הרבה זמן של מחשבה והתלבטות עד שהייתי מרשה לעצמי לשוב אל התפקיד הלא מוגדר. פרשנים הם לרוב לא יותר מפטפטנים. הפרשנויות מורכבות בעיקר ממידע על העבר, נתונים לא תמיד מדויקים על ההווה, ובעקבות כך ניבוי העתיד. צריך גם כישורי דיבור וכתיבה, כמה שיותר מלל עם ביטחון עצמי וקצת כריזמה, והנה לנו פרשנות שמואזנת ונקראת על ידי המוני צרכני תקשורת בצימאון.

אני מספר לכם בקצת אי נעימות שגיליתי בעצמי נאיביות שלא הכרתי. הייתי בטוח שהפרשנים שהרחיקו מאיתנו את המחשבה שמדינת ישראל תתקוף באיראן, ואלו שפרשנו שאולי זה יקרה והוסיפו נבואות אפוקליפטיות, תרחישי אימה, על שיהיה עימנו כאן בארץ ישראל בעקבות התקיפה – ייעלמו מחיי התקשורת תקופה, יתביישו, יפרשו כדי לחשוב עם עצמם, יבינו שהציבור לא יקבל אותם ואת הבליהם מעתה ועד עולם.

וראה זה פלא: הם מופיעים, ומפרשנים, ומנבאים, מלאי חשיבות וידע ועוצמה. ואנשים מקשיבים. וקוראים. ומצקצקים. ומצטטים. יש בזה חוצפה כלפי הציבור. כשהם ממשיכים לדבר אנו מקשיבים לנחתום המעיד על עיסתו העלובה. אלו דיבורים שערכם הוא כקליפת השום. אני לא מבין את מי שעדיין מאזין להם, מכלה את זמנו, עוזר להם לזלזל באינטליגנציה של עצמו. ושוב, הם עצמם, איך אינם מתביישים?! הרי רק בשבוע שעבר התברר שאין לתחזיות ולפרשנויות שלהם כל ערך. איך אפשר להסביר את העובדה שהם לא מתחבאים?

זו סוגיה בנפש האדם, הן של המפרשנים והן של המאזינים. אבל ברשותכם אני דווקא לא הייתי מבטל אותם לחלוטין. אנו זקוקים להם, כי יש מה ללמוד מהם בתקופה הזאת, וזה משהו בעל ערך יהודי ופרקטי, לעכשיו ולדורות.

זהו סיפור חסידי מפורסם שיש מי שמשכיל לספר אותו לעצמו ולסביבתו חדשים לבקרים:

הצדיק הקדוש רבי משה לייב מסאסוב זי"ע עסק כידוע רוב שנותיו בפדיון שבויים, מסר את נפשו על המצווה הזו. אם נודע לו על יהודי שמוטל בבור של הפריץ, לא משנה מה המרחק עד לאותה עיר או עיירה, לא משנה גודל הסכום שדרש הרשע, היה משיג את הכסף, ממהר אל אותה שררה ופודה את היהודי ולעיתים גם את בני משפחתו שנכלאו והורעבו עימו.

פעם בעת שהיה הצדיק בעיר המפורסמת ברוד, הגיע לאוזניו מידע על גנב יהודי שנתפס ונתון במעצר ממושך עד המשפט שעתיד להיערך במועד שטרם ידוע.

הזדעזע רבי משה לייב מהעובדה שיהודי נתון בצרה ובשביה והלך לבית הכנסת הגדול של ברוד לאסוף ממון עבור פדיונו, או אולי עבור עורך דין בסגנון של אותם ימים, שיקבל עליו להביא לשחרורו, לפחות בינתיים, עד המשפט.

"חבל על המאמץ שלכם, רבי", השיבו לו יהודי העיר כולם באותה מטבע. "אף אחד לא יתרום אפילו קופיקה אחת לשחרורו. מדובר ביהודי אלים שירד לדיוטה תחתונה, גונב מיהודים ומגויים, טוב שהוא נתון במעצר. טוב לו וטוב לעולם".

אבל הצדיק לא קיבל את המילים האלו. יהודי יושב בכלא, איך אפשר לחשות?!

ידע רבי משה לייב מסאסוב פרק בגיוס כספים עבור יהודים כלואים. 'הפך את ברוד' עד שהשיג כספים והגיע לאנשי מפתח כדי לשחרר את הגנב היהודי עד המשפט וגם להשיג עורך דין טוב שאולי יצליח להמיר את עונש המאסר הצפוי בקנס כספי. שרק לא יהיה מצב שיהודי מוטל בבית הסוהר עם ערלים שפלים.

רבי משה לייב חיכה לו מחוץ לבית המעצר, הגנב הודה לו בחום, ואז שאלו הצדיק ליתר ביטחון:

"אני משער, יהודי רחימאי, שיותר לא תיכשל בגנבה. ראה לאן הגעת והתדרדרת. מה שהיה, היה, ומכאן ואילך מצא לך מלאכה שתפרנס אותך בכבוד".

"לא, רבי", התנגד הגנב להצעה, "זו פרנסתי מאז ומתמיד, ואני מצליח בה מאוד. נכשלתי עכשיו בכך שהצליחו לתפוס אותי, לא נזהרתי מספיק ממלשינים ושוטרים. להבא אהיה זהיר ולא יתפסו אותי, אסור להתייאש!"

אתם מבינים? הפרשנים בגרוש לא מתייאשים בעקבות כישלונם הממושך והמחפיר. הם ממשיכים להגיד איך ומתי לדעתם תתנהל המלחמה הבאה, איך תיראה הממשלה הבאה, הם יודעים לצפות את מהלכיו הבאים של טראמפ שעה שהוא עצמו אינו יודע מה הוא יגיד ויבצע מחר ומחרתיים. הכל גלוי וידוע להם, והם מגישים לנו את דברי ההבל בשפה ברורה אף על פי שהם לא עמדו במבחן.

אז אולי נלמד מהם?! מאויביי תחכמני לא להתייאש. להתעקש. כי נפלתי קמתי.

כמה פעמים קיבלתי עליי קבלות טובות באשכולות של סור מרע או של עשה טוב? התחלתי ונסוגותי, בניתי ונשברתי וכבר אין לי אמון בעצמי. ואולי גם לסביבה שלי אין אמון בי. איך נאמין למי שמבטיח ולא מקיים, מתחיל ולא מסיים?

אם כך למה לפרשנים בגרוש מותר לחזור ולהשמיע מה שנקרא באידיש 'לָאקְשְׁן מִיט סודה–וַואסֶער (אטריות מהולות בסודה, דבר לא אכיל)'? למה אותם מכבדים ומקשיבים להם? פשוט כי הם משדרים ביטחון, שרידות. נכון שנכשלתי וטעיתי ומילאתי את המאזינים בהבלים חסרי שחר, אבל זה כבר היה, ועכשיו מתחיל יום חדש ותקופה חדשה ואני מתחיל שוב…

וכמו שהיה אומר הצדיק הקדוש הרבי ר' זושא מאניפולי זי"ע בכל יום: "ריבונו של עולם אני שב בתשובה לפניך, יותר לא אכשל בחטאים, מעתה אעשה את רצונך בשלמות. ונכון שגם אתמול אמרתי כך, אבל היום באמת"…

לאחרונה כולם מזמזמים חרוזים באידיש בעקבות הסרטה משובבת לב מחתונה בחסידות סלונים. מי שלא ראה כדאי לו לצפות ולקבל השראה. המילים מדברות על היופי של השבת שרק ליהודים יש. השיר באורך המלא מדבר גם על היופי של ירושלים עיר הקודש שרק ליהודים יש ועל כך שעוד מעט יבוא משיח צדקנו וגם הכמיהה הזו רק ליהודים יש.

לו היה בידי הייתי ברשות מחבר השיר מוסיף גם את המוטיב הזה של 'כי נפלתי קמתי', שגם אם לא הצלחנו/נפלנו/נשברנו/נכשלנו/הפסדנו, אין–ספור פעמים, בכל זאת מתחילים מחדש. אצלנו זה נספר ונחשב גם אם לא הגענו לקו הגמר. עצם הרצון ועצם הניסיון.

כן, כן, רק ליהודים יש!