כל רודפיה השיגוה

בערב ימי בין המצרים מגיע מסע התעתועים של חוק הגיוס לצומת אסטרטגי ודי גורלי.

ביומיים בלבד דילגו הכותרות הראשיות בין שלוש זירות עיקריות. הזירה הזוהרת בפסגת וושינגטון בין טראמפ לנתניהו, שכללה הצהרות וחילופי מחמאות, עם כל ההבטחות והסכמי השלום שבדרך;

השנייה היא הזירה המדממת והכואבת של הנופלים בעזה, שהפעם כללה גם ארבע משפחות חרדיות, וכשמלאך המוות מגיע אלינו הביתה אנחנו מבינים טוב יותר מה חשו בבתים רבים מאוד בשנתיים האחרונות, כשמלאך המוות פקד את משכנם;

הזירה השלישית והסבוכה כוללת את פלונטר חוק הגיוס. התסבוכת שלו ניצבת בניסיון כמעט אחרון לחלץ איזשהו הסדר משפטי, שימנע מרבבות צווי גיוס להוציא את שוטרי מצ"ח לבצע מעצר המוני של בחורי ישיבות ברחובות הערים.

לכאורה שלוש הזירות אינן קשורות זו בזו. האחת קשורה לעולם הדיפלומטיה ויחסי החוץ; השנייה עוסקת במלחמת הקיום עם אויבינו, שגובה מחיר דמים כבד וקורעת את העם מבפנים; והשלישית קשורה לעולמות סייעתא דשמיא שבגללה ובזכותה בלבד אנחנו נמצאים כאן, נלחמים וחיים על אדמתנו.

ככל שאנו מתקרבים לשעת השי"ן של כנס הקיץ, והאפשרות להעביר את החוק נמֵסה בחום השורר בחוץ, הולך ומתברר שאנחנו נמצאים באירוע מסוכן ודרמטי הרבה יותר. לאו דווקא לעולם התורה, אלא למדינת ישראל כולה.

בני הישיבות ימשיכו לעסוק בתורה, כך או כך. איש לא ישלול אותה מהם. דווקא מדינת ישראל, שזקוקה בכל הזירות והחזיתות לסייעתא דשמיא, מכניסה את עצמה למציאות שבה היא מתגרה במערכות שמיים. קשה להבין כיצד במקום להעריץ ולייקר את התורה הקדושה ולומדיה, חותרת המדינה תחת חומת המגן האלוקית שמעניקה לה את זכות קיומה.

דילמה כפולה

גם אם לא מספיק ברור כיצד נקלענו לצומת הנוכחי, אפשר להצביע בבירור על שתי תפיסות חרדיות שננקטו כלפי מאמצי נתניהו במושב הקיץ האחרון. היו שדנו אם ראש הממשלה לא יכול להביא את החוק גם אם מאוד ירצה, ומנגד היו שתהו אם לא מדובר במשחק מכור מראש של זריקת הכדור במשותף עם יולי אדלשטיין, זה לעבר זה, והאחרון כביכול מקשיח עמדות ומפר את רצונו של נתניהו.

ב'שס' סברו שנתניהו רוצה אך לא יכול, ואילו מוטי בבצ'יק וחבריו, שקראו את המפה אחרת, החזיקו בעמדה הפוכה.

הדילמה הפוליטית הנוכחית נותרה בעינה. האם הפתרון הוא בפירוק הממשלה ובהובלת נתניהו לבחירות בצעד אקטיבי, או שעלינו לבלוע את הגלולה המרה ולמצוא דרכים חלופיות כמו זו שעומדת לפני הח"כים עכשיו: להמתין לכנס החורף ורק אז לאלץ את הכנסת לגבש הסדר למעמד בני הישיבות?

ההחלטה מסורה בידיהם של מנהיגי הדור בלבד. אליהם יעלו נציגי הציבור וכל אחד מהם יפעל על פי עמדת רבותיו. אך רגע לפני שכנס הקיץ מסתיים נעלה ארבע הערות נחוצות.

הקרב על הרוח

הערה ראשונה: כבר עתה ניתן לקבוע בוודאות כמעט מוחלטת: אפסו הסיכויים להעביר את חוק הגיוס בכנסת הנוכחית. גם אם יולי אדלשטיין יקום בבוקרו של יום אפוף הרהורי תשובה ויחליט שהוא מפסיק למרוח, לטייח ולגלגל את החוק מהכא להתם, ושולף את נוסח ההצעה הכתובה מייד ומביא אותו להצבעה – אין לחוק שום סיכוי סביר לעבור במליאה. בשלב הזה רצונו של אדלשטיין כבר לא ישנה את המציאות.

##הערה שנייה:## חבריו ומקורביו של יולי אדלשטיין שאיתם שוחחתי לאחרונה הכבירו באוזניי בשבחו. ציינו שהוא מקפיד על מים אחרונים, על תפילה במניין ובכלל על קוצו של יו"ד.

מעולם לא נכנסנו במדור זה לחייה האישיים של דמות ציבורית. אך דבר אחד ברור: אדלשטיין לא צלח את לועו הפעור של הבור שרבים וטובים ממנו כבר נפלו בו. הניסיון הגדול להילחם נגד מערכות שלטון ותקשורת הוא מהקשים בחייו של נבחר ציבור. החשש שמא יצטייר כמי שהעניק את ההרשאה לבני הישיבות להשתמט, גבר על כל ערך אחר.

קשה להבין כיצד אדם כיולי אדלשטיין מעדיף את יוקרתו האישית על פני המשך קיומם של חיי הרוח במדינה. כאסיר ציון שחירותו נגזלה ברוסיה הסובייטית לא ברור מדוע הוא בוחר לגזול, בעצם התנהלותו, את כלי הקרב של לוחמי הרוח שלנו, כאן, בארץ הקודש.

חוב קדוש

הערה שלישית: אינני יודע מה נכון יותר. אילו נשאלתי ספק אם ידעתי מה להמליץ: האם נכון יותר לפרק עתה את הממשלה או להמתין? דבר אחד ברור לי: אלו שלעגו למוטי בבצ'יק ולחסידות גור שהזהירו כי נתניהו לא באמת מתכוון להעביר את חוק הגיוס כי אין לו אפשרות כזו למרות הבטחותיו – חייבים להם התנצלות. מתברר שהחריפות הפולנית זיהתה היטב את המהלכים. ואם יש דבר חשוב יותר עוד לפני שיודעים מהו הצעד הבא שיש לנקוט בו, הוא קריאת המפה נכון. כשמבינים מה קורה לא הולכים שבי אחרי פנטזיות והזיות.

הערה רביעית ואחרונה: הנציגות הפוליטית החרדית מחויבת לצאת באמירה ברורה, שתהדהד ותגיע לאוזניו של כל בחור ישיבה: עם כל הכבוד לזירה הבוערת בכנסת ובכל המקומות האחרים שבהם מתנהלת המערכה, החברה החרדית כולה מלוכדת מאחורי חובתה הברורה לשמר את האפשרות של כל בן ישיבה ללמוד תורה. עם כל הצער על המצב הנוכחי שאליו נקלענו, לא החוק שיעבור או לא יעבור יקבע את עתידם של לומדי התורה. זו העת שאסור לחשות. שתיקה משמעותה הטלת מורך על הצעירים. הם זקוקים לאמירה ברורה וזכאים לשמוע אותה בחדות.

אמת, הזירות מרובות. בכנסת, במישור המשפטי ולא פחות מהן בהסתה התקשורתית. אך הזירה האמיתית נותרת במבחן המציאות. הרבה לפני מה שיעשה ראש הממשלה או לא יעשה, ואיזה חוק יעבור בסופו של דבר, הידיעה צריכה להיות חסרת פשרות: בכל מצב, בכל סיטואציה, ולו המורכבת ביותר, בני הישיבות יוכלו להמשיך להגות בתורה. זו זכותנו וזו חובתנו כלפי הדור הצעיר ולא פחות מכך כלפי עם ישראל כולו. אסור לחילוקי הדעות על שיטה או על דרך פעולה להחליש את הצורבים הצעירים.

נציגינו לא יכולים לשכוח את חובתם התמידית, שאין למעלה הימנה: להיות הגב של עולם התורה.

ובזאת תיבחֵנו.

***

ניסיונות של גאולה

לאורך כל שנותיו היה קשור אבא זצ"ל בעבותות אהבה אל 'הרבי הריי"צ', כפי שמכונה האדמו"ר השישי בשושלת ליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסון זיע"א. את אוצרות תורת החסידות רכש ממאמריו המלהיבים ומתוך הכתבים הבהירים שהותיר אחריו. בתורותיו השתעשעה נפשו, וכשנולדתי אני, בן זקוניו, בחר לקרוא לי על שמו של האדמו"ר רבי יוסף יצחק.

נולדתי חמש שנים אחרי הסתלקותו של סבי, המקובל האלוקי רבי יוסף רחמים זצ"ל, שהיה מדמויות ההוד בירושלים של מעלה. הייתי הבן הראשון שנולד לו לאחר פטירת אביו, ואבא נקרע בין הרצון להנציחו לבין בחירתו בסופו של דבר באביו הרוחני. את התקרבותו לאורה של חב"ד שאב אבא זצ"ל ממאמרי החסידות של הרבי זצוק"ל, שהיו מלאי תשוקה ולהט לעבודת השם. הבערה הפנימית שיקדה בו ליהטה את נשמתו ודמותו ניצבה תדיר לנגד עיניו: מנהיג תקיף, נמרץ, שלא חת מפני איש, ניהל מאבקים בלתי מתפשרים נגד ממסדים וכוחות רוע, ושתל את זרעי ממלכת השליחות שהנביט והפריח חתנו הרבי מליובאוויטש זי"ע.

בחודש סיון תרפ"ז נעצר הרבי בידי סוכני המשטרה החשאית בשל פעילותו ה'חתרנית' להפצת היהדות ברוסיה. ימי מאסרו נחקקו כתקופת זוהר: עמידה איתנה של הרוח נגד כוחות הרשע שניסו להשפילו. רבות נכתב על תקופה זו. בתום תקופת מאסר קצרה ניצל הרבי מגזר דין המוות שהומר בגלות. לאחר מכן, בדרכו למקום גלותו, התבשר על שחרורו גם ממנה. היה זה בי"ב בתמוז אך בשל חג מקומי תעודת השחרור התקבלה באופן רשמי רק למחרת, בי"ג בתמוז.

מאז, י"ב וי"ג בתמוז הם ימי 'חג הגאולה' שבהם חוגגים חסידי חב"ד לא רק את שחרורו של הרבי לחירות, אלא את ניצחון החסידות על ממשלת הרשע הקומוניסטית, שביקשה למחוק את האמונה היהודית.

לא אותי בלבד. כ"ק האדמו"ר הריי"צ זי"ע

מציאות מדומה

בספרי החסידות מתוארות שתי זירות התמודדות שמזמנת עבודת השם בעולם הזה: עבודת הבירורים ועבודת הניסיונות.

עבודת הבירורים היא הדרך הקלאסית, השביל המוכר שבו צועדים יהודים של 'שולחן ערוך'. בירור הטוב מהרע באמצעות קיום מצוות ובהיזהרות שלא להיכשל, חלילה, בעבירות. עבודה זו נעשית בעיקרה על ידי הכוחות הגלויים של האדם, השכל והמידות, הלימוד והחוכמה, וכמובן – יראת שמיים. בדרך זו מנצחים את הרע ומרחיבים את הטוב, מתקנים את העולם ומכינים אותו לקראת הגאולה העתידה. מתיקון עצמי – לתיקון עולם.

עבודת הניסיונות היא דרך אחרת לגמרי. כאן מעמידים את האדם בפני ניסיון שאינו מציאות של טוב ורע, אלא מציאות של דמיון צרוף שכולו רע. זו אינה מציאות אמיתית, אלא היא מעמידה את האדם בפני אתגרים שנועדו לחלץ ממנו כוחות נסתרים, אם יזכה ויעמוד בניסיון. או אז נוצר בקרבו תוקף גדול יותר של חיבור, אמונה ואהבה לקדוש ברוך הוא, שהם בעיקר התנועה של מסירות הנפש הנישאת מעל הכוחות הגלויים.

יש תקופות שבהן ניתן לנצח את הרע בכוחות הגלויים, בעבודת הבירורים, ויש תקופות כמו לפני כמעט מאה שנה בימי הרבי הריי"צ, בעת שבעולם פרץ ערעור משמעותי על האמונה. זוהי כבר עבודת ניסיון: מחשבה שמדַמה אפשרות למנוע כביכול מיהודי ללמוד או לקיים תורה ומצוות. מציאות של דמיון שכולה רע, שאין בה אפילו ניצוץ אחד של טוב.

כשאדם עומד בניסיון וגובר עליו, הוא מצליח להוציא מקרבו פרץ של חיבור לקדוש ברוך הוא, הנובע מעומק נשמתו, המביא אותו לתקיפות גדולה מאוד: הוא אינו מתפעל עוד מהעולם ואינו עושה בכלל חשבונות של שקלא וטריא, מה נכון ומה לא נכון מבחינה שכלית פשוטה. תנועה מתפרצת מעומק הלב בעוצמות ששוטפות כל ניד של ספק והרהור, בתובנה ברורה וחדה כי אין מציאות אחרת מלבד מסירות הנפש לרצונו יתברך, נגד כל מחזות התעתועים שיוצרים המשטינים והמקטרגים.

לכל צדיק יש הייחודיות שלו בעבודת השם, שבה הוא 'זהיר טפי'. צדקותו הייחודית של הרבי הריי"צ התבטאה בשליחת חסידיו למסור נפש כדי שעוד יהודי יוכל למול את בנו, כדי שיהודי נוסף יניח תפילין. הוא יצא למלחמה גלויה, לא נרתע מפני הרוסים שרצחו אנשים כזבובים, וניצח.

הוא לחם בכלי הרוח במציאות המדומה של עבודת הניסיונות, ויכול לה.

מערכה פנימית

רגע לאחר שהשתחרר מבית הכלא הסובייטי הכריז האדמו"ר השישי: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב בתמוז, כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוות, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". במשפט זה התגלתה התובנה העמוקה: הניצחון שלו אינו אישי, אלא דרך עבודה שנפתחה מכאן ואילך לכל יהודי. הרבי הבין שניצחונו לא נבע מתחכום או תעוזה פוליטית, אלא מעומק הנפש, ממסירות נפש שאינה מתפשרת, שאינה מתווכחת, שאינה נבהלת.

הניצחון של הרבי הריי"צ מתווה דרך גם לימינו שלנו. זהו בדיוק אותו עיקרון: השאלה מהדהדת: מה נעשה כשרודפים אותנו בכנסת ובממשלה, במערכת המשפט ובתקשורת? מה יש לעשות כשצווי גיוס המוניים משוגרים ובני הישיבות נרדפים? בדיוק כמו אז, הכל הוא עולם של דמיון. אף אחד לא יכול למנוע מבחור ישיבה ללמוד תורה. זהו רעש של מציאות מדומה שנועד לתקן אותנו, לבחון אם נעמוד בניסיון ונבקיע מתוכנו, מפנימיותנו, פרץ של אמונה והתקשרות לקדוש ברוך הוא.

זה בדיוק הלקח של חג הגאולה. המערכה איננה עם כוחות חיצוניים, אלא עם הפחד שלנו, עם הנטייה להתייחס ברצינות למציאות מתעתעת וחסרת בסיס. הניצחון יושג רק על ידי אותה נקודת קודש פנימית: האמונה, התוקף, ומסירות הנפש של מי שאינו מוכן לוותר על היותו יהודי. וכשנוציא מאיתנו את הפרץ היוקד של האמונה האמיתית, הניסיון יחלוף, כיוון שכל מהותו הייתה כדי לחלץ ממסגרי נשמתנו את התוקף והעוז.

חג הגאולה מעניק לכל אדם כוחות, איש איש בענייניו הכלליים והפרטיים, יכולת לנצח את אויבי הנפש, לצלוח את עבודת הניסיונות ולגבור על מצרי הדמיון בכוח מסירות הנפש, בלי להתפעל. ‏

כמעט מאה שנה לאחר המאסר והגאולה של הרבי הריי"צ הדברים הללו תקפים לא פחות. גם היום יש מי שדורש מאיתנו להסתגל, לפחד, לחשוב שבאמת בכוחו של יולי אדלשטיין או ליצן אחר למנוע את דבקות נפשו של בן ישיבה בתורה, לחשוש לרגע שמערכת הרשע של עולם המשפט יכולה להחליש את להט האמונה בקרב בני התורה באמצעות שלילת רישיון נהיגה או השתטחות על קברי צדיקים בחו"ל. אך כאז כן היום: בעוז הרוח ובהשראתו של אותו רבי נעמוד כולנו, חסידים ויהודים מכל שדרות העם, ונכריז בתוקף: ‏"יהודים אנו! תורתנו הנצחית היא תמצית חיינו; אמונתנו היא אור נשמתנו".

לא הקלגסים הסובייטים יכלו לגזול מאיתנו את הרוח, ולא נציגי הסטרא אחרא של דורנו יכפפו את קומתנו.

כל המציאות הנוכחית, דמיון מתעתע שנחזה לנגד עינינו, נועדה למבחן אחד ויחיד: לחלץ מאיתנו את העוצמות האדירות ביותר של אמונה בה', אשר אין עוד מלבדו.