ישבתי על ספסל מול הישיבה, נהנה מצילם של עצי האורן. שלמה העובד הוותיק והמסור טאטא את רחבת המדרכה וזמזם לעצמו שירי קרליבך. הוא הביט בי ובספר הפתוח מולי, פסק לרגע מלזמזם והקשיב לשיחת הלימוד שערכתי בטלפון.
כשסיימתי הוא ניגש אלי, זקנו הבהיר מתנופף מעט ברוח הקלה ושאל בקול נעים: “אהה, אני יכול לשאול משהו?”
“בוודאי רבי שלמה, בוודאי. למה לא תשב?” אמרתי והצבעתי על הספסל מולי.
“לא צריך להגזים. אני לא כזה מבוגר”, צחקק שלמה לתוך זקנו, “רק נראה ככה”.
צחקתי גם אני לחוש ההומור שלו. הוא הציב את כלי עבודתו בסמוך לספסל והניח על הספסל בקבוק מים קרים.
“אני יכול לשאול עם מי למדת ככה?” שאל ולגם מכוס המים שבידו.
“אהה כן”, עניתי. “למדתי עם אבא שלי. למעשה, אנחנו משתדלים ללמוד פעמיים בשבוע, כל שני וחמישי. אם יוצא לנו להיפגש מה טוב, אבל בדרך כלל זה דרך הטלפון”.
“זה יפה”, אמר שלמה בקול ונראה כאילו ענני נוסטלגיה העיבו מעט על חיוכו הישר.
“כן, למדנו בדיוק קטע של ‘מכל מלמדי השכלתי’. יש פירוש יפה שהאדם הוא…” אבל שלמה הניד בראשו לרגע ואמר בקול לוחש:
“לא, אני לא מתכוון לזה. אלו בוודאי דברי אלוקים חיים מה שלמדתם, מה שלא יהיה – מוסר, הלכה או גמרא, אני מתכוון לכך שאתה בחור מבוגר שעדיין לומד עם אבא שלו, שומר על קשר איתו. אתה יודע, בדרך כלל הקשר הזה חוזר אחרי חתונה. פתאום מגדלים ילדים, רואים מה תפקיד האבא בחיים שלנו וכמה אבא שלנו נמצא בתוכנו, אבל לראות את זה ממך… אתה ה… ובכן זה יפה”.
הנהנתי בראשי, התחבטתי בתוך עצמי אם לספר לו. מעולם לא היה לי קשר מיוחד עם שלמה העובד, אך לפעמים קל יותר להיפתח דווקא לאדם שאינו בקשר רציף עימך. כך לדוגמה אתה יכול למצוא את עצמך שופך לב לשכנך לנסיעה ברכבת, הרבה יותר מאשר מספר לאחיך עצמך ובשרך על ההתלבטות.
לבסוף החלטתי לשתף אותו לפחות בחלק.
“זה לא תמיד היה ככה”, אמרתי לו. “עד לפני כמעט שנה, הקשר בינינו הלך ונחלש. בקושי התקשרתי, וגם בשבתות שבהן הייתי מגיע הביתה, הייתי אומר שלום כמעט כמו שאומרים לדוד. כמעט לא דיברנו אפילו על ענייני העולם, ודאי וודאי שלא על עניינים אישיים. או ענייני שידוכין… היום יש לנו לימוד משותף בכל יום שני וחמישי, לפעמים בבוקר ולפעמים בערב, אבל רבי שלמה, לא אלאה אותך במה קרה בדיוק”, הוספתי.
“אני גם לא שאלתי”, השיב שלמה בחיוך.
“אבל קרה משהו שהביא אותי לתובנה, שלא תמיד הקשר בא באופן טבעי. לפעמים הוא חשוב ממש וצריך למצוא את הדברים המשותפים, ואם אין, אז ליצור אותם”.
“ומה יותר משותף מלימוד יחד?” ענה שלמה ועיניו נראו לי פתאום חכמות ומכילות הרבה יותר ממה שראיתי בהן קודם. הוא לגם עוד לגימה קלה מכוס המים שבידו ולבסוף אמר:
“אתה יודע, בדור הישן זה לא היה ככה, ההורים שלנו היו אנשי עבודה יותר מאיתנו”. הוא הצביע על בגדיו שהיו מאובקים מעט מעמל היום.
חשבתי שהוא הולך לספר לי כי איבד את אביו בגיל צעיר, או משהו מעין זה מתלאות העולם שפקדו את עמנו בדורות עברו, אך לא. הוא רק אמר שהוא לא היה בקשר חם עם אביו כמו רבים בדור הזה, ומרגש אותו כל כך לראות את הקשר שלי.
שלמה קם להמשיך בעבודתו, ואז אמר בקול נעים: “מכל מלמדי השכלתי, הנה אני לומד ממך היום”.
לא הרגשתי שאני יכול לספר לו כיצד קרה הדבר, זה היה נראה לי סיפור ‘כבד’, אך לבסוף רק אמרתי:
“את העניין הזה לחזור ללמוד עם אבא למדתי מהמבוגרים, ככה שהשתווינו”.
ואיך זה קרה? אולי בעזרת השם בפעם הבאה.
