מילה בסלע
דמיון
השתלת שיניים היא דבר שכמעט אין מישהו שלא מכיר, לא תמיד על בשרו, כלומר על חניכיו, דרך משפחה או חבר, כל אחד מכיר מישהו שעבר את התהליך בהצלחה גדולה או בכישלון. כולם יודעים שזה תהליך מורכב, כואב וממושך מאוד.
לפני כמה שנים עברתי שיקום פה שכלל השתלות לא מעטות וניתוחי חניכיים. ברוך השם אלף פעמים, אני מחייכת היום בפה מלא, ונהנית מהיכולת לאכול היטב. כדי להגיע לכך עברתי שנה ארוכה ולא פשוטה, שבה ישבתי לא פעם ולא פעמיים על כיסא העינויים ארבע וגם שש שעות ברציפות.
למרבה הפלא אני לא זוכרת את השנה הזו בצורה של קושי, לא חווה אותה כסוג של טראומה וגם בקושי זוכרת את הכאב. זה קרה בזכות המון גורמים. ראשית ידו הרחומה של הקדוש ברוך הוא ליוותה אותי והייתה איתי לאורך כל הדרך, הרגשתי את זה ממש בצורה ברורה, אפילו כשהשתלה מסוימת נדחתה והיינו צריכים להתחיל אותה מהתחלה. גם השליח הטוב שעשה את כל העבודה הוא יהודי שומר תורה ומצוות, אחראי ומסור, נאמן ואכפתי. היה גם גז הצחוק שלא התחלנו לנשום בלעדיו; רק כשהוא החל לפעול הרופא נגע בכליו.
ובמיוחד היה שם הדמיון. השעות במרפאה חלפו במהירות רבה, הרופא התייגע על מלאכתו, האסיסטנטית לקחה והחליפה ושמה והכינה, ואני? אני לא הייתי שם בכלל. רוב הזמן הייתי באיטליה, בחלק מהזמן ניהלתי איזו פרוצדורה סבוכה בקשר למבנה מורכב שהייתי בונה לכל המשפחה אם וכאשר אזכה בחמישים מיליון שקלים.
הדמיון הוא תהליך הכרתי שבו אדם חש וחווה תחושות או מאורעות שאינם במציאות שבה הוא נמצא באותו זמן. כלומר בשימוש בדמיון אדם יכול לשבת על כיסא טיפולים במרפאת שיניים בירושלים להריח חומרים חריפים, לשמוע רעש מקדחה ודיבורי הצוות המקצועי, ולחוות משהו אחר לגמרי: לחוש שמש חמימה, לשמוע את גלי הים ולראות ברווזים שטים ואת עצמו זורק להם במבה. הדמיון הוא כלי מדהים, שבשימוש לטוב ולמוטב הוא מאפשר להיות במקום מסוים שאנחנו לא נמצאים בו בכלל ולחוות חוויות אחרות. ככל שהיכולת לדמיין משתכללת כך אפשר להיות במקומות טובים יותר.
אומנים הם אנשים שבדרך כלל בורכו בדמיון והם משכללים אותו ככל שהם עוסקים באומנותם. יצירת מציאות בספר היא עבודה שנעשית בעזרת דמיון. הכותב עובר בדמיונו להיות הדמות בעצמה או לדבר עם דמות אחרת, לבדוק מה קורה איתה, לראות את הנוף והסביבה שבה היא שתולה וגם לצפות את מעשיה. הוא יכול להפעיל באמצעות הדמיון את הדמויות לכל כיוון שיבחר ולשתף באמצעות כתיבה, שירה, המחזה או אפילו ציור את הקהל שלא בורך בדמיון מפותח. הם נהנים מפירות הדמיון המפותח של האומן. הדמיון הוא כלי טיפולי שהאנושות משתמשת בו גם אם אינה מאנשי האומנות המבורכים בהרבה דמיון, ואפילו בלי לשים לב. ילדים נעזרים בחבר דמיוני שהם מכניסים לחייהם, מבוגרים מדמיינים את הדירה החדשה שהם הולכים לשפץ, מדענים משתמשים בדמיון לפיתוח מוצרים לטובת הכלל, וכלל האנושות משתמשת בו בחיי היומיום למציאת פתרונות למצבים שונים.
ככל שדמיון הוא כלי עוצמתי שמאפשר גמישות מחשבתית רבה, כך הוא חייב להיות מונח על קרקע מציאותית, שכן הוא משהו לא ממשי לגמרי. אם מישהו ידמיין לעצמו חיים בארמון עם משרתים וארנק פתוח לרווחה, וירצה לממש את הדמיון הזה בעודו חי בדירת 'סלח לי' מקצבה של כולל, הוא יהיה בבעיה גדולה. דמיון הוא כלי עוצמתי וחיובי כשאנחנו יודעים שאנחנו מדמיינים, שאנחנו לא חיים כמו מה שדמיינו, ושאנחנו יכולים לחזור מייד למציאות. כשאדם משתמש בדמיון בצורה לא נכונה אנחנו אומרים עליו שהוא לא מחובר למציאות, שהוא דמיוני, שהוא חי בסרט. כי במציאות אי אפשר לחיות בפנטזיה ובחלום, אפשר לדמיין בידיעה שזה דמיון ולא המציאות.
לכן למרות שמדובר בכלי נהדר חייבים להשתמש בו בזהירות, כמו תבלין שאסור לבזוק ממנו יותר מדי כי הוא עלול, במקום לשפר את התבשיל, להקדיח אותו.
כל כך הייתי באיטליה באותה שנה מורכבת עד שלפעמים הרופא קרא לי כדי לוודא שלא נכנסתי לתרדמת. הייתי כל כך מנותקת. זה לא פלא. חזרתי בדמיוני למקום שבו ביקרתי שנה קודם, לאותה סיטואציה, לאותו ספסל על שפת האגם. בחרתי את הסיטואציה הזו מלכתחילה כסיטואציה רגועה ושלווה. לא פלא שאני לא זוכרת את הטיפול כקשה על אף אורכו וקשייו. דמיון הוא כלי נהדר לטיפול עצמי, להרגעה. רובנו יכולים לעשות אותו לעצמנו בעצמנו. מי שלא מצליחה ורוצה ליהנות מהכלי המופלא הזה בחיי היומיום שלה, יכולה ללמוד אותו. שווה.
סיפור מחנוכה האחרון
הבן שלי והנכדים מתארגנים לנסיעה להדלקת נרות אצל האדמו"ר. אירוע של פעם בשנה למי שגר במרחק נסיעה של כמעט שלוש שעות (אירוע של כל יום בחנוכה בירושלים). החסידים יכולים לנסוע כל יום ולהיות שש שעות על הכביש וזה כל כך שווה להם, עד שיש מהם שנוסעים כמעט בכל יום. עם ילדים קטנים זה בלתי אפשרי. הנסיעה ארוכה וחלקם מקיאים בדרך. לכן הזכות הזו של אבא וילדים היא רק לפעם אחת בחנוכה, שגם הוא רק פעם בשנה. ההתארגנות הנפשית גדולה: נוסעים לרב'ה! זה מושג שנושמים אותו הרבה לפני שהוא קורה, וממשיכים לחוש אותו הרבה אחרי שחוזרים. לכן אפשר להבין מדוע יוצאים אוטובוסים מאורגנים מהעיר בשעה שלא תהיה בעיה להגיע, גם אם יש פקקים בדרך, גם אם יש צורך לעשות עיקוף קטן. מביאים הכל בחשבון כדי לא להפסיד, כי אצלנו שעה זו שעה ומי שמגיע מגיע. שנייה אחר כך זה כבר אחרי.
מתארגנים היטב. יש טישיו וניילונים ומגבונים ופעקאלך וכל מה שצריך לנסיעה ארוכה. אומרים שלום לאמא ולאחיות ועולים לאוטובוסים שהוזמנו מראש, ושהמקום בהם הובטח בהרשמה מסודרת, וברוך השם יוצאים לדרך בדיוק בזמן.
יוצאים כמה אוטובוסים. באחד מהם דומה שלנהג יש כל הזמן בעולם, ועוד יותר מכך. אפילו שאינו מבין כלום בהדלקת נרות אצל האדמו"ר הוא ממש סוחב את הנסיעה בעצלתיים ככל שהוא יכול. כמה הוא יכול? נוסע בניחותא, מתעכב בכל תחנה, אם הדברים לא מסתדרים לשביעות רצונו (אתה במושב האחורי תשב בשקט!) הוא עוצר בצד הדרך ומחכה ולא זז. החסידים מסתכלים על השעון והוא, השעון, דווקא כן זז. האוטובוסים האחרים כבר גמאו קילומטרים רבים יותר מהאוטובוס שלהם. והם? בניחותא.
בצומת מגידו יש הפסקת רענון. יש לה זמן קבוע אבל הנהג עסוק, הוא מעשן, הוא לא גמר את שיחת הטלפון שלו, הוא לא עולה אפילו לאוטובוס, עסוק בוויכוח עם מישהו ועד שהוא לא יוכרע הוא לא עולה לאוטובוס. הנוסעים מפצירים: בוא, אנחנו מאחרים, היינו צריכים כבר להיות בנסיעה. והוא לא שומע. מתרגזים: אתה אמור להיות מזמן על האוטובוס! והוא? לא אכפת לו. מאיימים: נתלונן! והוא מקשיח עמדות. כשעולים סוף סוף לאוטובוס והוא מתניע, ברור לכולם שצריך ניסים כדי להגיע בזמן.
מה זה אומר? שהילדים לא יזכו להדלקה אצל האדמו"ר או שיצטרכו לקחת אותם שוב כדי שיזכו. שש שעות על הכביש, שלוש לכל כיוון, כמה ילדים יכולים לעמוד בכך? וכל ההכנה וההתרגשות ילכו לאיבוד? ומה עם האכזבה והכאב? ואפילו הכסף.
הנהג נוסע על הכי פחות ממה שמותר לו בכבישים בינעירוניים ומאט בכל מקום שהוא יכול. כבר אי אפשר לא להבין שהוא ממש עובד בלא להגיע.
ירושלים נראית באופק. נוסעי שאר האוטובוסים מדווחים טלפונית שהם כבר מזמן בבית המדרש, מתכוננים רוחנית לרגע הגדול. האוטובוס שלהם מטפס את העלייה לירושלים והשעון מראה כי גם אם ירדו בזמן בתחנה, עליהם עוד ללכת כמה דקות אל בית המדרש. עד לפני שנה התחנה הייתה ממש בפתחו של המקום והיו נחסכות הדקות של ההליכה, אבל בשנה האחרונה הוזזו התחנות למקום אחר וכבר דרושה הליכה של חצי רחוב ירמיהו כדי להגיע. אין להם הדקות הללו! עוד מעט ההדלקה! והם נכנסים רק עכשיו לירושלים.
כל דקה הופכת לקריטית. בכניסה לעיר הם מחשבים את ההגעה עד לתחנה באוטובוס ואת ההליכה מהתחנה לבית המדרש וברור לכולם שהם יאחרו בדקה או שתיים את ההדלקה.
הכאב גדול. תחושת החמצה ואכזבה, הם מנסים להתנחם ב'הכל לטובה' וכבר מחשבים מה יעשו מחר או מחרתיים כי הרי אין מצב שלא יהיו בהדלקה אצל הרבה.
ואז, הנהג שצריך לפנות שמאלה מרחוב ירמיהו אל רחוב שמגר מתבלבל ונוסע… במסלול הישן. שכח שהחליפו מסלול. נוסע את המשך ירמיהו ועוצר… בדיוק בפתח בית המדרש.
הם לא צריכים ללכת אפילו דקה ומגיעים. בול בזמן.
רצון יראיו יעשה. שישים נוסעים על טפם ממהרים להיכנס אל הקודש וזוכים, בדיוק כמו שרצו וקיוו והתכוננו, לראות את ההדלקה!
כשאנחנו מדברים על ניסים ונפלאות, אנחנו מתכוונים לדברים גדולים, הרואיים, הצלת נפשות או דברים דומים. כמה טוב לראות את הניסים שקורים לנו בכל יום ויום, כשרואים ממש בחוש, בכל החושים, שהקדוש ברוך הוא לוקח את ידנו הקטנה בכפו הגדולה והרחומה ומסדר לנו מסלולים מיוחדים.
מעבר לתחושה הנהדרת שדברים הסתדרו לנו באופן פלאי, אנחנו מקבלים כוח ליומיום, לראות, לחוות ולהרגיש, סמוכים ובטוחים שהקדוש ברוך הוא מנהל לנו את החיים. נשמור את הטעם הזה לשגרה החורפית שלנו.
מלמול
שרי בת הארבע: נכון שמלי היא התינוקת שלנו?
נכון. ואת?
אני הבחורה שלכם!
