מגיעה לטיראנו, עיר איטלקית הנושקת לשווייץ. בתחנת הרכבת יש שתי מסילות, שתי מערכות תפעול שונות, על אחת מתנוסס דגל איטלקי ועל השנייה חץ המורה לכיוון מסוים ועליו דגל שווייצרי. עיר רגילה, בלי הרבה מאוד ענייני תיירות מפונפנים, כי אין לה שום יתרון על הערים השכנות, השוויצריות, שם כידוע שוכנים האלפים (כאילו הם נפסקים בבת אחת בטיראנו…). ובכל זאת העיר מוצפת תיירים, כיוון שבה נמצאת תחנת המוצא של הרכבת המפורסמת ברנינה אקספרס – רכבת שאפילו אונסק"ו שם עליה עין – שעוברת בנופים שרק אלוקינו, שאין צייר כמוהו, יכול לברוא ולשמר כל רגע מחדש. הרכבת בנויה עם חלונות פנורמיים כדי להכניס אל הקרונות שבהם יושבים מאות נוסעים את כל היופי המופלא הזה.
כך יוצא שמכל העולם מגיעים לטיראנו, ואם כבר מגיעים ומחכים לרכבת (בין בהלוך ובין בחזור) יוצאים לשוטט ליד התחנה. המקום מפוצץ במסעדות, כי יש מי שהגיע לכאן אחרי נסיעה של שעות ויחזור למקומו אחרי נסיעה של שעות, ובאמצע הוא דואג שלא יהיה רעב. אחרי מתחם המסעדות מתחיל מרכז העיר, שדרת חנויות, כמו בכל עיר באירופה.
יש לנו שעה ועשרים דקות ליהנות מהעיר, וכיוון שאין בה שום דבר מיוחד יותר מהערים השווייצריות שבהן אנחנו מטיילים כבר זמן מה, אנחנו מתמקדים בשדרת החנויות. האופנה האיטלקית הרבה יותר מתאימה לישראלים מהאופנה השווייצרית, שלפעמים נדמה לי שארזו ממנה את החבילות שסבתא שלי קיבלה בשנות השישים מאמריקה… אז זו הזדמנות להצטייד בכמה פריטים איטלקיים. אבל אויה, רחוב ראשי, עשרות חנויות, וחוץ ממסעדות וגלידריה אחת מפוצצת, הכל סגור. הכל הכל הכל. סניף דואר ובנקים, חנויות פרחים ובגדים, כלי כתיבה ומתנות, כלים משגעים לבית ובגדי תינוקות מהממים… הכל הכל. בחלונות הראווה שלטי ענק של מכירת סוף העונה באיטלקית, 'סלדי חמישים אחוז!' אבל אין כניסה. הכל סגור.
כי הגענו ביום ראשון.
אני מצטערת בגלל שתי סיבות. הראשונה שאני כבר כאן ולא יכולה לקנות, והשנייה היא המהותית ומלווה אותי ימים אחר כך: איך הגויים מבינים מה שחלק מהיהודים מתקשים להבין? יום מנוחה שבועי הוא מתנה! מתנה ענקית! נפלאה! לא נתפסת מרוב שהיא מיוחדת! יום מנוחה, יום הפוגה מהעמל השבועי, יום של התכנסות משפחתית. איך זה שבכל העולם מבינים את זה ורק יהודים (חלק מהם) שקיבלו שבת כמתנה גמורה לא מחבקים את המתנה הזו בשתי ידיים?
יום ראשון. דווקא אז, כשאלפי תיירים נשפכים אל רחובות טיראנו, היה מתבקש שהמקומיים יפתחו את החנויות. הפוטנציאל לרווח ענק, אלפי אנשים משועממים שיצאו לחופשה מגיעים, והם שבויים ואסורים בתחנת הרכבת לזמן מה, עד שיגיע זמן היציאה של הרכבת שלהם, וכולם באים בכיסים מלאים כיאה לתיירים, ונכונות לגהץ כרטיסי אשראי יותר מהרגיל כי הם בחופש, וכל שדרת החנויות הגדולה והיפה הזו הייתה יכולה להרוויח הון. זו הזדמנות.
אבל לא. הכל סגור. יום מנוחה עכשיו.
מרגישה שהכאב מציף ומנסה להבין, ואז נזכרת במה שכתוב: גדול המצווה ועושה. אולי זו הסיבה. היצר הרע עובד שעות נוספות דווקא בגלל הציווי ומצליח עלינו, אף על פי שאפשר היה לכאורה למצוא במנוחה הזו את כל הערכים שבשמם דווקא רוצים לפתוח: זמן משפחתי, יום מנוחה לעובדים, אוויר לנשימה לכל השבוע, התחשבות… אבל כשהיצר הרע יוצא לטיול השבועי שלו, קשה לו לראות שיהודים שומרים שבת, והוא מתחיל לקלקל בשם הכפייה הדתית את כל הערכים האנושיים, ולדאבוננו יש מקומות שזה ממש מצליח לו. בואו נקווה שבמאבק נגד השבתתה של הרכבת הקלה בתל אביב זה לא יצליח, והרכבת החדשה תוסיף לשבות בשבת.
הלוואי שיזכו אחינו התועים להרגיש מתיקות של יום מנוחה אמיתי, וישמחו לשבת בבית עם המשפחה וליהנות מהשקט ומהביחד. ביחד.
פנקסנות
חווי ויפי הגיעו לגור באותו שבוע בשכונה צעירה וחדשה, ומהר מאוד מצאו שפה משותפת. שנה עברה, הקשרים התהדקו, גם הילדים התחברו, אבל חווי התחילה לחוש סוג של אי נוחות. "את מבינה", היא מסבירה, "אני בצד המקשיב, המכיל, השומע, הנותן. זה כאילו אני מתחזקת את מערכת החברות כל הזמן ויפי לא צריכה להתאמץ". חווי מתעייפת מהמערכת הזו ומרגישה שזה חד צדדי. היא חושבת שהחברות הזו אולי לא טובה לה ובאה לברר איך זה נראה אצל אדם אובייקטיבי, כי בכל זאת החברות חשובה לה.
עשינו ברור יסודי והתברר, כמה לא מפתיע, שיפי תורמת לחברות הזו לא מעט, אך לחווי זה היה נראה מובן מאליו. יפי אכן רואה חברות בצורה שונה, אבל דווקא הסך הכל הוא שעושה את החברות לכל כך יפה עד שחווי לא רוצה לנתק אותה. עכשיו נותר לבדוק עם חווי דווקא למה היא בודקת ומחשבת… האם זה רק בחברות עם יפי או שמא הפנקסנות הזו מקלקלת לה בעוד מערכות יחסים?
במערכות יחסים אחת ועוד אחת לא תמיד שווה שתיים, כי לעולם כל אחד הוא שונה. כל צד נותן את מה שהוא יכול. לפעמים זה יותר ולפעמים זה פחות, לעיתים בגלל היכולת או העדרה, לפעמים בגלל הנסיבות, לפעמים בגלל שיקולים שונים. זו לעולם לא אותה נתינה, בכמות ובאיכות, ולכן אין טעם למדוד.
פנקסנות היא אבן נגף במערכות יחסים. כל מערכת יחסים. בין חברות, שכנות, כלה וחמות, גיסות, אחיות, ובמיוחד ובעיקר במערכת נישואין, כי שם מדובר במערכה שלא עוזבים אותה אם מרגישים אי נוחות בגלל פרמטר כזה או אחר, אבל הפנקסנות מרעילה את המערכת, וככל שהיא מכה שורשים הרעל גדל ומזיק יותר.
אלי ומלי נשואים שנים לא מעטות, אבל למלי תמיד היו טענות כלפיו. היא עושה הרבה יותר, היא משקיעה בקשר שלהם, היא זו שזוכרת ימי הולדת ונישואין, היא זו שבודקת שלא יחסר כלום, אם היא לא מבקשת ממנו הוא לא מציע וכן הלאה. הוא אומר שהיא מתחשבנת איתו, אז נכון שהוא עוזר פחות בבית, אבל הוא המפרנס הראשי ועובד קשה, וכשהוא מגיע הביתה הוא עייף. ההכנסה שלו מאפשרת לה לעבוד פחות ולהיות יותר פנויה, ובכלל, אף פעם הוא לא אמר לה 'אל תלכי לנוח, כי גם אני עייף, ואני לא יכול לנוח'.
נישואין הם קשר מיוחד המבוסס על הרבה דברים טובים כמו אמון ונתינה הדדית. עם זאת, לא פעם אנו עדים לכך שבני זוג מתחילים לחשב חשבונות ומתחשבנים על כל דבר, החל בכסף, דרך משימות בבית ועוד. זה מקלקל את האווירה ומרעיל את האוויר, וסופה של הפנקסנות הוא מריבה.
לפעמים קצת קשה לדעת אם הפנקסנות היא שגרמה לריחוק ביחסים או שהיה משהו אחר שגרם לריחוק ומשם החלה הפנקסנות, אבל אין ספק שלהתחשבן כל הזמן זה לבזוק חומר רעיל על מערכת היחסים, כל מערכת יחסים, אבל זוגית בעיקר. זו תופעה פוגענית, שיכולה להוביל למתח, לוויכוחים ואף לפרֵדה.
פנקסנות יכולה להשפיע על מערכות יחסים כי היא מעידה על חוסר אמון. אדם פנקסני לא מאמין באהבה ללא תנאי, אלא רק אם הוא מקבל מה שהוא רוצה או צריך. פנקסנות יכולה ליצור תחושה של חוסר שוויון במערכת היחסים. כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שהוא נותן יותר ממה שהוא מקבל, הוא עלול להרגיש מושפל או לא אהוב. זה יכול להוביל לתחושות של כעס, תסכול וחוסר ביטחון, מרירות ואף… שנאה.
למה לעשות חשבונות אם ברור שזה לא יוביל לתוצאה חיובית בסופו של התרגיל החשבוני?
פנקסנות מייצרת מתח וסכסוכים במערכות יחסים, מריבות, ויכוחים ותחושה כללית של חוסר שביעות רצון מהקשר.
כאשר מתחשבנים וזוכרים כמה לא החזירו לנו, מתמקדים בעצם בדברים השליליים ושמים עליהם דגש, ולפעמים עלולים להתחיל לשכוח את הדברים החיוביים בקשר, מה שגורם לחוסר אושר ולפעמים לפרֵדה.
חווי ויפי, אלי ומלי לא רוצים לנתק את הקשר, הם רוצים לחזק אותו ולבנות אותו נכון. מה עושים?
באופן פשטני, התמקדו במה שאתם יכולים לתת, ולא במה שאתם מקבלים. המטרה היא ליצור מערכת יחסים מספקת ונעימה ולא לנסות להרוויח על חשבון הבעל / האישה / השכנה / החברה. אל תשוו! כל אדם הוא שונה, ויש לו היכולות שלו, החוזקות והחולשות שלו. אל תסתכלו על מה שהזולת עושה, אלא על מה שאתם יכולים לעשות כדי לשפר את מערכת היחסים שלכם.
אם אתם מזהים שאתם נוטים לפנקסנות וזה לא חד פעמי אצלכם, כדאי לדעת שאופי פנקסני לא קורה במקרה. משהו קרה אי אז בגדילה שלכם, משהו שהשפיע עליכם עמוק ופירשתם בצורה מוטעית, או שחוויתם התנהלות שקיפחה אתכם. משהו קרה, שרט שריטה בנפשכם, וגרם לצורת ההסתכלות הזו. אבל אפשר להיפטר ממנו כמה שיותר מהר.
והכי חשוב: תסלחו. גם אם באמת נפגעתם והנתינה היא חד צדדית בצורה ניכרת. תזכרו שכולנו טועים. אם אתם זוג, לכו לטיפול זוגי. כיוון ששניכם חפצים בקשר אמיתי לכו ללמוד איך לקשור נכון את הקשר כך שכל הצדדים שמחים בו.
מלמול:
לשרי בת הארבע היה פוני שהוחלט לגדלו ולהכניסו לקוקו. אבל עד שהשערות יתארכו כמו שצריך הן בינתיים נופלות על העיניים, ולכן אמא שלה עושה לה כמה קוקיות קטנות כדי שהשיער ייאסף. כששואלים את שרי למה לחברות יש שתי קוקיות ולה לפחות שמונה, יש לה תשובה מקורית: "לחברות שלי יש המון אחיות ולאמא שלהן אין זמן לעשות הרבה קוקיות. אבל לי יש רק אחות אחת ולכן לאמא יש המון זמן לעשות המון קוקיות".
