המדור הזה היה צריך להיות אחר, מדושן עונג מחגים, מלא אופטימיות לקראת השגרה הברוכה הבאה עלינו לטובה.
ואין שגרה. מה ששומעים, רואים, חווים, לא מתכתב בשום צורה ואופן עם היגיון כלשהו או עם משהו שהכרנו אי פעם. אני בוגרת מלחמת יום הכיפורים, זוכרת את המילים 'צו שמונה' נאמרות ברעדה, וזיכרונות המלחמה ההיא שלפני חמישים שנה לא עושים לי טוב עד היום הזה… לכן, כששמעתי בחג מהגברים שחזרו מבית הכנסת שגברים מגויסים ב'צו שמונה', היה לי ברור שקורה משהו איום ונורא, וזה לא עוד מבצע בעזה.
מה קרה ואיך ולמה, על זה תקום ועדת חקירה, ולקחיה עוד יילמדו. התקופה הקרובה תיכתב בהיסטוריה והנכדה שלי כנראה תלמד אותה למבחן חוץ, בתפילה שיבוא משיח הרבה קודם. אנחנו אלו שנאלצים לחיות כאן ועכשיו את הזוועות שאנחנו מודעים להן, את הפחד המשתק לשמע בשורות האיוב ואת הלב שמתכווץ ולא כמטפורה. הקווץ' הזה בלב הוא אמיתי. אבל כיהודים מאמינים, אנחנו נאחזים באמונה ובידיעה שיש מי שברא את העולם ומנהל אותו בטובו, בכל יום תמיד, וזה מה שמחזיק אותנו.
שולחן החג שלנו, שנחוג בירושלים אצל הוריי, היה מלא באורחים צעירים שחזרו מהתפילה עם אלפי איש אצל הרבי, כשהם לא יודעים כלום וגם לא ניסו לשאול, לא את השוטר שאמר להם בפינת רחוב ירמיהו לא להתקהל, ולא את השומר בבית המדרש שיש עליו כל הזמן את 'המכשיר', ולא אף אחד שהיה ברחוב ונראה כמי שיודע. כי כשיש חג יש חג, וזה אומר לא להיות בהוויה של יום חול אף על פי שהיא מותחת במיוחד.
כשהם נכנסו הביתה שאלתי בסקרנות: "מי יודע מה החדשות?" כי אני לא יכולתי לצאת. הייתי בתורנות עם אבא, ולא הייתה לי שום דרך לדעת מה ועל שום מה האזעקות שנשמעו בירושלים. לא הצלחתי להבין איך הם התאפקו, ולהם היה מובן לגמרי: מה זאת אומרת? שבת היום! חג היום! שהם ישאלו מה קורה ועוד ממישהו שמחלל שבת??? איך עלה על דעתי בכלל.
היכולת הזו להפריד בין טפל לעיקר, לבנות את סדר העדיפויות הנכון, לבדוק ולזקק את מה שצריך ומה שיכול לחכות, היא חלק גדול מיהדותנו. כי לשמוע מה קרה ולמלא את הסקרנות המובנת מאוד באותה שעה אולי מותר, שהרי מדובר במצב של ספק פיקוח נפש, אבל למרות הכל, זה מה שנקרא באידיש 'סְ'פַּאסְט נִישְׁט', ובתרגום מאוד מאוורר – זה פשוט 'לא שייך'. זה אולי לא עבירה, אבל לא שייך לעשות את זה, כי עכשיו חג והוא קודש להשם.
(במאמר מוסגר, ברגע שאפשר היה לשמוע ולדעת במוצאי החג, והאסון התגלה, כל מי שיכול היה לעזור, להצטרף, להתנדב ולעשות, מייד פנה לעשות מה שצריך כי לא מדובר בניתוק!)
הפעם זה היה עם הנייעס, אבל זה בכל עניין. זה כשמתחיל זנב לשון הרע מרתק, מסקרן ומלא עסיסיות, וישנו הרגע הזה שאדם אומר: "גם אם לא עבירה – זה 'סְ'פַּאסְט נִישְׁט'", ומתאפק ולא אומר. זה בקניית ביגוד שמבחינת הכללים אולי הוא נחשב בסדר, אבל משהו בו, דק מן הדק, הוא לא בדיוק, ומישהי מוותרת כי זה 'סְ'פַּאסְט נִישְׁט' שבת ישראל תיראה כך.
בכל תחום בחיים, לכל אחד ולכל קהילה, יש הוויתורים וה'סְ'פַּאסְט נִישְׁט' שלהם. הדברים שלא צריכים לחפש להם היתרים כי הם מותרים, אבל לא מחפשים כי לא רוצים למצוא.
ועם זכות ה'סְ'פַּאסְט נִישְׁט' הזו של כולנו נבוא בשעה כזו לפני בורא עולם, ונגיד לו שאין לנו כוח לאסונות ולשמועות רעות, אנחנו לא מסוגלים לשהות בבתי חולים ובוודאי לא בבתי חיים, אין לנו כוח למתחים ולבשורות רעות, ואנחנו מבקשים שגרה ברוכה, בריאה, יציבה, מלאה בבשורות טובות ובנחת. ותן לנו ריבונו של עולם, כי אנחנו מהדרים בשבילך ב'סְ'פַּאסְט נִישְׁט'. תהדר בבקשה בשבילנו. מלחמה זה 'סְ'פַּאסְט נִישְׁט'!
מילה בסלע
הנורמלי של הלא נורמלי
ברגע שיצא החג וכל ישראל התוודעו לזוועות, התחילה הנפש של כולנו להתקומם. פעם הטילים היו נחלת אזורים מסוימים, הפעם רובנו חשופים אליהם. אבל יותר מהם, הטבח ההמוני, הסיפורים המזעזעים והפחד מפני הבאות, נוגעים בהרבה יותר אנשים. מאז מגיעות שאלות ופניות ובקשות, על הנורמלי שלנו שהשתבש, כשהלא נורמלי קפץ באכזריות לבקר בלבבות כולנו. הנה חלק ממה ששמעתי ומה שעובר עלינו בימים טרופים אלו:
"הברכיים שלי גומי, אני לא מרגישה יציבה" (מנוחה מחיפה).
"אני הולכת לישון בבגדים ולידי מזוודה קטנה עם דברים הכרחיים, מוכנה להימלט בכל רגע. מובן שגם השינה לא ממש שינה טובה…" (דסי מאשדוד)
"ב'אסרו חג' אכלנו כולנו יחד ארוחת בוקר איטית, לא היה לאן למהר, הילדים אמרו חכמות מתוקות, אני טיגנתי חביתות ובעלי האכיל את הקטנה. ואני הסתכלתי על הכל, ופתאום נפל לי הלב. ממש נפל. אמרתי לעצמי: את רעה, חסרת לב, איך את יכולה ליהנות? יש ילדים בשבי החמאס! ומאז אני לא מצליחה ליהנות מכלום. הכל רע" (שרי מחצור).
"בעלי חזר מהתפילה וראה מישהו עומד ליד תיבות הדואר וקורא בעיתון היומי שמגיע אלינו כל יום. הוא אמר לו: 'אתה יכול לבוא לקחת את העיתון שלנו כל יום עד סיום המלחמה הזו. אני לא רוצה שייכנסו אלינו חדשות'. יש לנו ילדים קטנים, הגדולה בת ארבע ואף אחד לא יודע לקרוא, אז זה לא כדי שהם לא ייחשפו לזוועות, זה כי אנחנו לא יכולים, ומצד שני מרגישים כל כך רע על כך שאנחנו אפילו לא רוצים לדעת בסבלותיו של עם ישראל. אבל זה לא מאי אכפתיות, זה מאכפתיות יתר. אנחנו קרועים" (רוחי מערד).
"אני מזיעה, רועדת והלב שלי דופק על מיליון, זה מזכיר לי את תקופת החרדות שלי. מה, הכל חוזר אחרי כל הטיפול?" (שבי מירושלים)
"אני כל הזמן עובדת בלהכין מזוודה. דואגת שלא יהיו בגדים מלוכלכים בארגז הכביסה, שלא יהיו כלים בכיור, שיהיו לילדים מקסימום הפריטים שצריך לכמה ימים, מוכנים וארוזים. הראש כל הזמן בהתארגנות לבריחה שאני לא יודעת מתי תהיה. זה לא רק הפחד מהטילים, אף על פי שטיל אחד נפל ב'אבו גוש' קרוב אלינו, זה בגלל שאנחנו גרים באזור מוקף ערבים" (נעמי מטלז סטון).
"עמדתי ליד הארון כדי להוציא בגד ללבוש. ברגיל זה לוקח לי דקה, אבל היום מצאתי את עצמי עומדת ובוהה בבגדים ולא מצליחה להחליט. וזה לא כי יש לי ארון מלא, אלא כי המוח שלי הוא עכשיו עיסה דביקה של כל מיני דברים, ואין לי יכולת להחליט על דברים פשוטים" (פנינה מחיפה).
"אני עורכת מקצועית, אוהבת את העבודה וקל לי לעשות אותה. עכשיו אני קוראת את אותה שורה עשר פעמים עד שאני מבינה מה כתוב בה, וכשאני מגיעה לסוף פסקה אני לא זוכרת מה כתוב בתחילתה. הריכוז שלי באפס ומטה" (עדינה מבני ברק).
"אני חושבת על האימהות האומללות שאיבדו ילדים, ועל אלו שלא יודעות מה קורה לילדים שלהן, והעיניים שלי כל הזמן דומעות. הילדים שואלים מה קרה, ואני אומרת להם שזו דלקת בעין. לא מצליחה להפסיק את זה" (חיה מאלעד).
"הבן שלי בן השש לא מפסיק לשאול שאלות. על רובן אין לי בכלל תשובות. זה כבר באובססיה ולי אין טיפת סבלנות. אני אומרת לעצמי, תתביישי לך, אימהות קוברות את הילדים שלהן ואת מתלוננת…" (נחמי מפתח תקווה)
"הייתה לי סחרחורת איומה וזה לא דבר שאני מכירה כלל. רק כששאלתי את עצמי מה קרה, נזכרתי שממוצאי החג, עת התבררו ממדי האסון, לא שתיתי ולא אכלתי. זה אומר יממה וחצי. מרוב לחץ פשוט שכחתי, ואני אדם שאוהב לאכול. הלכתי לשתות, הסחרחורת עברה, אבל איבדתי את הטעם, אני לועסת ואין לאוכל טעם" (פרידה מנתניה).
התקופה הנוראה שעוברת על עם ישראל כולו, הזוועות שנחשפנו אליהן… חוסר היכולת לעכל את כל הרוע… כשאין אפשרות לחבר את המציאות לסוג של היגיון, אנו נחשפים לרגשות שלא יוצא לנו להכיר ביום-יום שגרתי ונורמלי. אין ספק שאנחנו חיים בתקופה לגמרי לגמרי לא נורמלית. הכאב נמצא היום בכל מקום, אצל כל אחד, גם אם לא שמע שריקת טיל או יירוט אחד בחייו. ממש אי אפשר להכיל את הזוועה.
וכשאי אפשר להכיל, התגובות שלנו הן תגובות לא רגילות ולא נורמליות. לפעמים קשה לנו להכיר את עצמנו, לעיתים קרובות זה סבל אמיתי והרבה סימני שאלה.
אנחנו כעת בעיצומה של טראומה. טראומה אישית, טראומה לאומית. האוויר מלא בחוסר ודאות ובסימני שאלה, הביטחון האישי התערער וגם הביטחון הלאומי. המתיחות היא באוויר, ומשפיעה גם על מי שלא חווה אותה מעשית.
בכל מקום כבר נכתב ונאמר על איך להתנהל במצבי חרדה, איך לנשום ואיך להוריד את הסטרס. במדור שלי כאן אני רוצה להגיד שכרגע, בואו נקבל את זה שקורים לנו דברים לא רגילים, שאנחנו לא במיטבנו, שההתנהלות שלנו ושל בני משפחה קרובים יכולה להיות שונה מהרגיל, שהעצבים מתוחים.
כשהכל יעבור נבדוק מה נשאר, מה עבר, נדבר על איך להשתחרר, איך לשכוח. נדבר על לחזור לנורמליות כשיהיה נורמלי. כעת פשוט ננסה לנשום ולקבל את עצמנו. ככה, כמו שאנחנו כעת.
אם המצב ממש לא נסבל וגרוע, פנו לעזרה מקצועית. גם רופא משפחה יכול לתת כדור שיעזור בינתיים.
בשורות טובות!
מלמול
סבתא מחפשת את רחל בת השנתיים ורבע בבית, קוראת בשמה והיא לא עונה.
בסוף היא מוצאת אותה בפינת החדר.
סבתא: "רחל, כשקוראים לך תגידי: 'אני פה'".
רחל מסמנת לה באצבע לאות שקט, מתנדנדת מול ספר וקוראת: "מודה אני לפניך…"
