לפני כעשרים שנים או קצת יותר נפשתי עם אמא שלי בעיירה קטנה באלפים השווייצריים. כדי לעודד את התיירות, שהיא החמצן של האזור, חתמה אותה עיירה על הסכם עם עוד שתי עיירות סמוכות, וביחד הן הרימו מיזמים שונים שימשכו אליהן תיירים. וכך מייד כשהגענו אמרו לנו 'אל תחמיצו את המופע של יום שלישי'.
לא רצינו להחמיץ, כי באמת מה שהיה שם היה משהו שישראלית לא ראתה בישראל. היום זה לא ממש נפוץ אבל כבר ידוע, ואז זה היה סוג של קסם פוער פיות. הם 'ציירו' בלייזר על השמיים השחורים של האלפים, במקום שאם מכבים בו את האור פשוט נראה שהתעוורנו מרוב שהחושך סמיך.
עד שיתחיל המופע, כך אמרו לנו, תעלה מקהלת בית הספר לשיר. מנהל המקהלה שהוא גם מנהל בית הספר המקומי שבו לומדים ילדי שלוש העיירות, עלה על הבמה והסביר באנגלית שגם אני הצלחתי להבין, איזה בית ספר מפואר הוא מנהל וכמה מיוחדים התלמידים שלו ואילו הישגים יש להם. למשל, בשנה האחרונה הם קטפו את המקום הראשון בתחרות האופניים וכו'. אנחנו כבר חיכינו לראות את כל ילדי בית הספר על הבמה, כי היה ברור שאחריהם יתחיל המופע, ואני – בוגרת סמינר 'בית יעקב' של הרב לוין בירושלים, שבו כל מחזור מנה יותר מארבע מאות תלמידות, ואם לבנות שבכל מחזור בבית הספר שלהן היו ארבע כיתות מקבילות – קצת תהיתי לעצמי איך יעלו כל התלמידים על הבמה הלא גדולה. לא שחשבתי שבבתי הספר השווייצריים יש מחזורים כל כך גדולים, אבל בכל זאת, כמה הם יכולים להצטופף…
המנהל ירד ובמקומו עלו, לא תאמינו, ספרתי, עשרים ושלושה ילדים, והם ככככלללל בית הספר של שלוש העיירות פיס, סרפהאוז ולעדיג, כל התלמידים! שזה אומר שלושה כפרים, שמונה שכבות מא' ועד ח', משהו כמו שלושה ילדים לשכבת גיל משלושה כפרים.
רק אחר כך, משדעתי הוסבה אל התופעה הזו, גיליתי שבכל סרפהאוס אין שום חנות ולא מחלקה בשום מקום לקניית בגדי ילדים, שלא לדבר על עגלות ולולים ומשחקים ואפילו תמ"ל. פשוט אין. כי אין ילדים.
כמה שנים אחר כך שוב הייתי בשווייץ וגיליתי שמכיוון שאין ילדים ואין דור עתיד, אין גם מי שיעבוד בכל מיני עבודות שלשווייצריים לא נאה לעשות (תקבילו את זה לישראלים ולעובדים זרים וערבים) ולכן לא הייתה ברירה, ופתחו את שערי אירופה למוסלמים, שנטבחו אז בכל ארץ מוסלמית בשל מחלוקות ומריבות, ורבים ביקשו לברוח. אירופה שסגרה בתחילה שערים, כי הבינה מה שעלול לקרות, פתחה אותם, אולי באין ברירה, ומה שקרה זו השתלטות מוסלמית עוינת על אירופה.
מי שנתן לפליטים להיכנס מגלה שיש לו עכשיו שכונות שאירופי נורמלי לא שם נפשו בכפו ולא נכנס לשם בכלל. יש בשוודיה וגם בבריטניה ראשי ערים מוסלמים, וערים שרוב תושביהן מוסלמים, וזו רק ההתחלה.
יש תהליכים בעולם, ואני לא נביאה. רק אמרתי כבר אז, כשראיתי את מיעוט הילדים והבנתי שיש תחילת זליגה של מוסלמים לארצות מערב אירופה השבעות, שאירופה הולכת לקראת התאסלמות, ומי שצחק לדברים שלי אז, אוכל עכשיו את הכובע.
ואת כל זה אני כותבת רק כי חברה סיפרה לי השבוע, שהיא ראתה באנשהו מודעת פרסומת לחופשות קצרות בלונדון ופריז – שלושה לילות, ארבעה ימים וטיולים מאורגנים – והחליטה שמתאים לה. היא התקשרה לקבל פרטים על הטיולים האלו, והמזכירה בחברה אמרה לה שלא מוציאים השנה טיולים, הם בוטלו. למה? תמהה חברתי, כבר פרסמתם ושיווקתם ושילמתם על זה הרבה כסף, מה קרה? והמזכירה אמרה לה שמטעמי ביטחון הם לא מוציאים טיולים, לא ללונדון ולא לפריז, כי הכי גרוע שם כרגע מבחינת אנטישמיות!!!
כלומר מסוכן ליהודים לטייל בפריז ובלונדון! זה אולי לא הפסד כזה גדול. עדיין יש באירופה מקומות בטוחים לישראלים לנסיעות עסקים ועוד, אבל התחושה שעוד רגע אירופה נסגרת בפנינו כיהודים וכישראלים היא קשה. במיוחד למי שהם דור שני לשורדי שואה.
זה לא המקום לנבואות שחורות, אבל אם טילים מגיעים אלינו מאיראן, הם יכולים להגיע גם מפריז, חלילה…
נכון שלא היה עולה על הדעת לפני שנה לחשוב שתהיה סכנה מוסלמית ממערב אירופה? ובכן זה כבר כאן.
מילה בסלע
בדידות חלק 2
כשאדם מרגיש שאין מי שמבין אותו באמת, גם אם הוא מוקף אנשים, הוא חווה נתק רגשי. זה נוגע בצורך הכי בסיסי שלנו – להיראות, להיות. אפשר להיות מוקף באנשים: משפחה, חברים, קולגות ולהרגיש לגמרי לבד. זה קורה כשלא רואים אותך באמת, כשאין שפה משותפת רגשית, או כשאתה נושא משהו עמוק שאין לך עם מי לחלוק. בדידות מסוג כזה הרבה יותר כואבת. היא יוצרת תחושת ניכור כאילו אתה חי בעולם משלך, שאף אחד לא מבין או לא שומע. לפעמים, גם מי שנמצא סביבך לא מצליח להבין מה אתה באמת צריך, ואז הבדידות אפילו מועצמת.
בדידות גורמת לסטרס כרוני, המעלה את רמות הורמון הקורטיזול ופוגעת במערכת החיסונית. היא גם גורמת לסיכון מוגבר לבעיות לב, שבץ, לחץ דם גבוה והשמנת יתר וכן להפרעות שינה.
בדידות, גם פיזית וגם נפשית, נוגעת כמעט לכל אדם בשלב כלשהו בחיים. אבל חשוב להבדיל ולחבר בין חלקיה: בדידות פיזית היא התחושה של להיות לבד ממש: אין מגע, אין קול, אין נוכחות של אחרים. לפעמים זה נובע מבדידות כפויה, אדם שגר לבד, רחוק ממשפחה, או מנותק מסיבות בריאותיות, גאוגרפיות או חברתיות, אבל לפעמים היא גם בחירה. יש אנשים שמעדיפים להיות לבד כדי לנוח מהעומס האנושי. בדידות כזו של חוסר מגע, קול אנושי ומבטים, משפיעה על הנפש, המוח מפרש את הסיטואציה כסכנה קיומית (להיות לבד זה סיכון). לכן נוצרים מתח, חרדה ולעיתים דיכאון.
כשהבדידות הפיזית והנפשית נפגשות נוצרת אולי אחת התחושות האנושיות הקשות ביותר, להיות לבד בעולם, בלי מגע ובלי הדהוד רגשי. זה כואב.
לעיתים, בדידות היא לא האויבת אלא קריאה פנימית להעמקה, שינוי, יצירה של קשרים אמיתיים יותר. היא מאלצת אותנו לפגוש את עצמנו, לחשוב מי אנחנו באמת כשאין הסחות, מה חסר לנו, ומה אנחנו רוצים לחפש מחדש בעולם. ואז אפשר לבדוק אפשרויות ריפוי. הריפוי מתחיל כשאדם מרשה לעצמו להפסיק להעמיד פנים שהוא לא לבד, ולהתחיל להיות כן עם עצמו, ואז לאט לאט, גם אחרים מתחילים למצוא את הדרך אליו.
ההכרה בבדידות היא הצעד הראשון בדרך להתמודד איתה רגשית או מעשית ולהפוך אותה להזדמנות לצמיחה.
נושא הבדידות הוא עמוק ורחב והרבה מאוד אנשים סובלים ממנו. גם כאלו שנראים שהכל טוב ושמח להם, בפנים הם חווים תחושות כואבות וקשות. לכן במונח הזה אכניס קצת תרגילים ושאלונים, כל אחד יוכל למצוא מה שיעזור לו להכיר יותר את עצמו, למצוא אופנים לצאת מהבדידות שהוא חי בה. קצת נאריך באפשרויות שונות לעזרה קלה עצמית, והלוואי שהמילים הבאות יעזרו להרבה אנשים לצאת מכלא הבדידות.
במוסדות ובתי יתומים באירופה ובארה"ב, במיוחד בתחילת המאה הקודמת, טיפלו פיזית בתינוקות באופן מושלם. הם קיבלו אוכל, ניקיון ומיטה חמה, אבל לא חיבוק, לא מבט, לא קול אנושי רגשי. הצוותים הונחו לשמור על סטריליות ולא להרבות במגע, כדי למנוע מחלות. בפועל, למרות כל הטיפול הרפואי, תינוקות רבים מתו. האחוזים היו גבוהים בלי שיהיה כל הסבר לכך: לא רעב או מחלה, אלא הם פשוט "כבו". גם אלו ששרדו, הפגינו עיכובים חמורים בהתפתחות רגשית, קוגניטיבית ופיזית. התופעה המזעזעת והמכוננת בהיסטוריה של הפסיכולוגיה והטיפול בילדים נקראה 'תסמונת מוסדות' (hospitalism) או מאוחר יותר 'ניסוי הבדידות של האהבה', שנבע ממחקרים של תחילת המאה העשרים על תינוקות שגדלו ללא מגע וחום אנושי.
בשנות הארבעים של המאה שעברה תיעד את זה הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ בצורה מדעית. הוא השווה בין מוסדות ובדק תינוקות שגדלו אצל אימהות בבתי כלא עם מגע ואהבה, אך בתנאים פיזיים קשים, ותינוקות בבית יתומים סטרילי ומסודר, אך בלי מגע ויחס רגשי. התוצאה הייתה חד־משמעית: רוב התינוקות בבית היתומים פיתחו דיכאון, הם הפסיקו לחייך, הפסיקו לאכול, וחלק מהם מתו תוך חודשים. לעומתם, התינוקות של האסירות חיו, התפתחו ושיחקו.
המסקנה של ספיץ ואחרים הייתה מהפכנית: חום אנושי, מגע, קשר עין ודיבור הם לא מותרות רגשיים. הם צורך ביולוגי בסיסי, כמו חמצן או מזון.
מכאן התפתחו בהמשך כל התובנות של תאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) – בעיקר על ידי ג'ון בולבי ומרי איינסוורת', שהראו איך הקשר הראשוני עם דמות מטפלת מעצב את כל יכולת האהבה והקשר שלנו בבגרות. אבל לא זה הנושא כאן אלא ההבנה שאי אפשר לחיות בבדידות בלי קשר אנושי, וגם אם חיים – האיכות נפגעת מאוד.
המשך בשבוע הבא בעזרת השם.
חסד של אמת
אני כותבת לך על אישה יקרה ניצולת שואה שנפטרה בד' באלול ואין מי שיאמר עליה קדיש… אנחנו (הילדים הקטנים ואני) היינו עולים אליה כל ערב שבת לומר לה שבת שלום. היא נפטרה בת 95 צלולה. הייתה טובת לב וענווה, כזאת שלא כולם מכירים. אישה מיוחדת.
קראו לה לאה ליליה בת יחזקאל ופרלה. תנצב"ה
