כנגד ארבעה בנים

ולא ניכר שוע לפני דל: תפקידם של בני הגבירה בבניית משכן לכל השבטים בעם // הרהורים לחג הפסח תשפ"ה

אנו ניצבים לפני תקופה רבת אתגרים עבור הציבור החרדי בארץ. הקהילה החרדית בארץ הקודש התרחבה והתעצמה באופן מבורך, אך לצד צמיחתה היא חסומה מכל עבר. מה שהיה פעם מובן מאליו, הן בהיבט הרוחני והן בהיבט החומרי, כבר אינו יציב כבעבר.

הנציגות החרדית בכנסת, למרות מאמציה, מוצאת את עצמה כבולת ידיים, ללא יכולת ממשית להשפיע ולחולל שינוי עבור שולחיה. תחושת ההגבלה הולכת וגוברת מכל פינה, למרות שהציבור החרדי צומח ומתחזק.

בעוד חלק מהאתגרים נמצא בידי מנהיגי הציבור ופרנסיו, חלקים מהם מונחים לפתחו של כל אחד מאיתנו. אנו עדים לקשיים הגוברים: בני ישיבות נאבקים על זכויותיהם הבסיסיות; אימהות חרדיות מדירות שינה בדאגה לשלומם הרוחני של ילדיהן; וניסיונותיהם של הקמים עלינו לעמעם שוב ושוב את אור היהדות הצרופה, ועלינו להתבונן מחדש בדרכנו.

כציבור היודע ששימור מבצרי התורה והתפילה הם-הם משכן השכינה, עלינו לשאול: כיצד נצליח, למרות החסמים, ליצור מפעל רוחני משותף שיאחד את כל חלקי העם? אין זאת אלא שהגיעה העת לחשיבה מחודשת על הכלים העומדים לרשותנו להשראת השכינה בימים מאתגרים אלה.

מאסף לכל המחנות

אחד הפלאים הגדולים שניבט אלינו מבניית המשכן, שחנוכתו הייתה בראש חודש ניסן, נעוץ בחיבור של שתי דמויות מנוגדות בייחוסן לצוות אדריכלי מלאכת המשכן: בצלאל ואהליאב.

בצלאל, בן לשבט יהודה המפואר, נכדו של חור שביקש למנוע בנפשו את חטא העגל, סבתו הגדולה היא מרים, סבו היה כלב בן יפונה, ודודו הזקן – נחשון בן עמינדב שקפץ ראשון אל הים. יחסן מופלא זה, שדם מלכות נמסך בעורקיו, זרמי אצילות מהולים בכהונה ומסירות נפש מובנית, היה בסך הכל נער בן 13 וכבר ניצב בראש אדריכלי המשכן.

לצידו ציווה הקב"ה להציב אומן נוסף: אהליאב בן אחיסמך. על דמות זו כותב רש"י הקדוש: "אהליאב – משבט דן, מן הירודים שבשבטים, מבני השפחות. והשווהו המקום לבצלאל למלאכת ביתו, והוא מגדול השבטים, לקיים מה שנאמר 'לא ניכר שוע לפני דל'". כלומר, שני ניגודים קוטביים בייחוסם נבחרו להוביל את מלאכת המשכן, דבר שאומר דרשני.

גם בחירתם של שני האומנים הללו מוצגת בתורה באופן מיוחד. תחילה, הקב"ה פונה למשה רבינו ואומר: "ראה קראתי בשם בצלאל…" אך כאשר משה מעביר את הדברים לעם, הוא שב וקורא אל העם: "ראו קרא השם בשם בצלאל, ואיתו אהליאב בן אחיסמך". הרמב"ן מתעכב על הלשון המיוחדת הזו ושואל: מה מבקש משה להראות לבני ישראל? מהו פשר המילה 'ראו'? ומבאר: התבוננו בפלא הגדול. שני אומנים, שכל חינוכם המקצועי היה בעבודת טיט וחומר ולבנים ב'בית הספר המצרי לאומנות', מגלים פתאום יכולות מופלאות. הם רוקמים בחוטי זהב, מלטשים אבנים יקרות, אורגים בגדי כהונה, ובה בעת הם גם תלמידי חכמים היודעים את סודות היצירה והכוונות הנדרשות בעשיית כל כלי.

הפלא מתעצם עוד יותר כי הם היו גם מורי דרך מעולים לאומנים אחרים. התורה מציינת: "ולהורות נתן בליבו, הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן", כלומר, הם מסוגלים ללמד אחרים את המלאכה המורכבת הזו. היכן מוצאים אדם שהוא גם רוקם, גם יודע לצרוף זהב, ללטש ולשבץ יהלומים, כבר כבחור צעיר, בר מצווה? אין זאת, אלא שזהו הסוד הגדול שהקב"ה מגלה למשה כאשר אמר "ראה קראתי בשם", ואף משה מבקש מהעם להתבונן בו: "ראו קרא השם".

שותפים שווים

ועדיין נותרו דברי רש"י על הפער העצום שבין ייחוסו של בצלאל לפחיתות מעמדו של אהליהב, מופלאים. יתרה מכך: בתורת החסידות מבקשים לברר מדוע דווקא השניים האלה נבחרו מכל בני ישראל להשכין את שמו יתברך מחדש בארץ, תשעה חודשים אחרי חטא העגל שבו הסתלקה השכינה?

המדרש מתאר קולות שטענו כי מינויו של בצלאל נבע מקרבתו המשפחתית למשה. אך בהתבוננות עמוקה יותר מתגלה תבנית מכוונת בבחירת שני האומנים. אם נשווה את האופן שבו התורה מתארת את שתי הדמויות, נבחין בהבדל משמעותי. על בצלאל נאמר: "ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת… ולחשוב מחשבות" – תכונות שלא צוינו ביחס לאהליאב. יתרה מזאת, על בצלאל מסופר שמשה רבינו שאלו בפליאה: "וכי בצל ק-ל היית?" הכיצד ידעת לכוון לרצונו יתברך? – הפלגה שלא מצאנו אצל אהליאב.

בהעמיקנו בדברי רש"י מתגלה לנו מסר מהותי. הקב"ה מבקש לשכן את שמו כאן, בארץ, במשכן, והוא מצפה ליצירה המאגדת את כלל חלקי עם ישראל. רש"י מדגיש את הניגוד: בצלאל מ'גדול השבטים' – יהודה, ואהליאב מ'הירודים שבשבטים' – דן, מבני השפחות. בכך מודגש העיקרון 'לא ניכר שוע לפני דל' – אין העדפה למיוחסים על פני הפשוטים.

'שוע' ו'דל' אינם נמדדים רק בכסף. אביונות או עשירות יכולות להתבטא גם בחוכמה ובאמונה, בתורה ובמצוות. ובעת הקמת המשכן כביכול אומר הקב"ה לבני ישראל: אם רצונכם במשכן עדות לישראל שנמחל לכם מעשה העגל, לא ייתכן שתהיה העדפה כלשהי לקבוצה אחת על פני רעותה. כל בני ישראל משתתפים בשווה בנדבת המשכן. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. לכן, מקפיד הקב"ה שמלאכת המשכן תופקד בידי שני אישים המייצגים ניגודים, לכאורה, מבחינת ייחוסם.

הזוהר הקדוש חושף רובד נוסף בהבנת היחס בין שני האומנים. בפירושו על הפסוק "ואיתו אהליאב בן אחיסמך", מלמד הזוהר יסוד גדול: אהליאב לא עשה מלאכה לבדו, אלא 'ואיתו', עם בצלאל. מכאן למדנו, אומר הזוהר, שהשמאל תמיד הוא בכלל הימין. בצלאל הוא בחינת 'ימין' ואהליאב הוא בחינת 'שמאל', והשמאל נכלל בימין ופועל עימו.

המסר העולה מהדברים חד וצלול: אי אפשר לבנות את המשכן בלי שכל ישראל יהיו שותפים בו יחדיו. משבט יהודה ועד שבט דן, בני הגבירה עם בני השפחה. יהודה מבני לאה, עם דן מבני השפחות. המנהיג עם המאסף, הימין עם השמאל. אם אין שותפות אמיתית המאחדת את כל חלקי העם, אין אפשרות לבנות את המקדש ולהשכין את השכינה בתוכנו.

ובשפתנו, אם לשבט יהודה לא אכפת ממצבו של שבט דן, ואם שבט דן אינו קשוב לשבט יהודה, לא תהיה תקומה למשכן והקב"ה לא ישכון, חלילה, בתוכנו. רק כאשר בצלאל פועל עם אהליאב, "ואיתו אהליאב בן אחיסמך", אפשר להוריד את השראת השכינה אל עם ישראל. ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, כפי שחידש האלשיך הקדוש.

השבטיות בישראל אינה רק עניין של קשרי משפחה וייחוס. י"ב השבטים מייצגים את המגוון האנושי של העם: הצדיקים ושאינם צדיקים, החשובים והפשוטים, תלמידי החכמים והנבערים מדעת, המאמינים השמורים ומי שיצרם, חלילה, שולט על ליבם ומעשיהם. כשמגיעים לנדבת המשכן ולהקמתו, הקב"ה רוצה את כולם כשותפים שווים ואינו מוכן לוותר על אף אחד.

הריני מקבל עליי

כשם שהמשכן בירר והעלה את עבודת הלב של בני ישראל, כך גם התפילה בדורנו שלנו. לא לחינם תפילת שמונה עשרה היא כנגד ח"י הפעמים שבהן כתוב 'כאשר ציווה' בנוגע למלאכת בצלאל ואהליאב. מדוע? כי בסופו של דבר כדי שהתפילה תתקבל, עליה לכלול את כל חלקי עם ישראל יחדיו: את הצדיקים והרשעים, החלשים והחזקים, היחסנים והפשוטים, ה'אהליאבים' וה'בצלאלים', הירודים והנעלים.

זו הסיבה שהאר"י הקדוש קבע את אמירת "הריני מקבל עליי מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'" כבר בראשית התפילה, בתחילת היום. משמעותה הפשוטה של מצווה זו, חידש אור שבעת הימים הבעש"ט הקדוש, היא לאהוב כל יהודי, גם את הנמצא בקצווי תבל, שלא ראינוהו מעולם ולא נכיר או נפגוש אי פעם. וכשאנו עומדים להתפלל, אחרי הכנת הלב והגוף, רגע לפני ההתנתקות מעולם המעשה והעלייה להיכלות התפילה הנעלים לפני בורא כל עולמים, אומר הבעל שם טוב: עכשיו, קבל על עצמך מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'.

שכן, אם לא התחברת ליהודי שנמצא בקצה העולם, ולא רק פיזית, גם בקצה העולם הרוחני והמנטלי שלך, תפילתך לא תעלה מעלה. אהבת ישראל היא יסוד כל התורה כולה, והיא ההכנה האמיתית לתפילה: לרומם לא רק את 'בצלאל' שבתוכנו, אלא גם את 'אהליאב' שבכלל ישראל.

מסירות הנפש שזרמה בעורקיו של בצלאל היא שהכשירה אותו להיות אדריכל המשכן, האומן. אך עם כל ייחוסו הרם והידע התורני האדיר שלו בסודות הקבלה, למדים אנו כי כל יהודי, בכל דור ודור, אינו יכול להיות בצלאל ללא אהליאב. 'ושכנתי בתוכם' מתקיים רק כאשר כל הקבוצות בעם ישראל מתאחדות לעשייה אחת.

אם לא נפנה מקום בהיכל העשייה הרוחנית לכל אחד מהשבטים, אם לא נשכיל להבין כי גורל המשכן תלוי בכל נשמה ונשמה מבני אברהם יצחק ויעקב, ולא רק באצילי הרוח והיחסנים, אף שהם המובילים והמאירים את הדרך, הרי שלא נשיג את מטרתנו.

ה'בצלאלים', בכל גדולתם והדרם, ללא ה'אהליאבים' לצידם, אינם יכולים להוריד את שכינתו של הקדוש ברוך הוא אל משכן הארץ. ואם הציבור המיוחד שלנו לא ילמד לאחד כוחות ולהעניק מקום של כבוד בעשייה הרוחנית לכל נפש מישראל, הן לפשוטי העם שבקרבנו והן לאלו שטרם זכו להיקרא שומרי תורה ומצוות, יקשה עלינו להתנהל כקהילה מאוחדת, ולא נוכל, חלילה, להעיד על עצמנו כי עשינו כל שביכולתנו להציל את בתי היוצר הרוחניים, עולם התורה, נשמת אפו של דורנו.

להתאחד ולצאת ממצרים

בעומדנו על סף חג הפסח, כאשר כל אחד מאיתנו כמה לצאת ממצריו האישיים ולחוש חירות אמיתית, להשיל מעליו את כבלי השעבוד ולהתקרב אל אבינו שבשמיים, באותה שעה נושא הקדוש ברוך הוא כביכול את עיניו אלינו ברחמים ובאהבה אין קץ, ושואל: איה הם כל בניי? היכן נשמעת התפילה המשותפת המאחדת את כולם? האם שמי שגור על שפתי כלל ישראל?

כשרבנו 'אור החיים' הקדוש פתח את ישיבתו בירושלים בשנת תק"ג, היו בה שני מעגלים: לומדי תורת הסוד שייחדו ייחודים בלילה, ואחרים שנחשבו גבוליים ברמתם הרוחנית, ואף אותם הוא חיבק ורומם, עד כדי שהיו מבני ירושלים של מעלה שהרהיבו עוז ותהו כיצד לצעירים אלו יש מקום בהיכל הישיבה. זה היה תפקידם של גדולי התורה והחסידות ואת זאת לימדונו האר"י הקדוש, אור החיים, הבעש"ט והרבי מליובאוויטש זיע"א.

וזו העת לתהות בינינו לבין עצמנו: האם כל אחד מאיתנו מסר עצמו בכל מאודו למען כל רובדי היהודים, על שלל גווניהם וסוגיהם, בתוך החברה החרדית ומעבר לגבולותיה? האם יצאנו לחפש ולגלות את אותן נשמות יקרות שהבורא יתברך משתוקק וכמה לשמוע את שירתן ותפילתן, שיאמרו ולו 'שמע ישראל', שיכוונו ליבם אליו ולו מעט מן המעט?

את שכינתו יתברך, שאליה אנו כמהים, נזכה להשרות בתוכנו רק כאשר יתלכדו יחדיו אנשי העמל עם לומדי התורה, אנשי הרוח והמחשבה עם אנשי העשייה והיזע, וכולם כאחד יקרינו אחדות שתעורר את ניצוץ האמונה הטמון בלב כל יהודי באשר הוא.

וככל שנרחיב ונעמיק את נקודת האמונה הזו, כך נזכה להשראת שכינה נפלאה יותר, לצאת ממצרים הפרטית והכללית, ולהיגאל גאולת עולמים בקרוב ממש.