שמעון ברייטקופף
כ"ג טבת התשפ"ג
דווקא עכשיו: אחרי פטירתו של מרן הגר”ש בעדני זצ”ל ולפני הכרעת בג”ץ בעניין דרעי – מרתק לבחון את מצבה של תנועת שס ▪️ טור מיוחד
מילות פרידה
גדולים צדיקים בפטירתם – אחרת אין שום דרך להסביר את סיפורה של תנועת שס. איך ייתכן שדווקא בימים שהשמיים הולכים ומתקדרים על ראשה, היא פורחת כפי שלא פרחה מעולם.
תוך מספר חודשים איבדה תנועת שס את שני מורי דרכה הרוחניים. תחילה מרן הגר"ש כהן זצ"ל, ועכשיו נאסף גם השריד האחרון לדור המייסדים, מרן הגר"ש בעדני זצ"ל.
כל תנועה פוליטית שהייתה עוברת שרשרת אירועים כזו בזמן קצר כל כך, הייתה סופגת קרע שספק אם ניתן היה לחשוב על איחויו. ואם מוסיפים לזה את להט החרב המתהפכת על ראשו של יו"ר התנועה, שהמשך תפקידיו במשרדי הממשלה לוט בערפל, היינו צריכים לראות תנועה במשבר קיומי, על סף פירוק, שאנשיה מתפזרים לכל עבר ומחפשים בית חדש, יציב יותר.
אבל באופן מפתיע, קורה ההפך בדיוק.
השנים האחרונות, בהנהגתם של מרן הגר"ש כהן ומרן הגר"ש בעדני זצ"ל הביאו את התנועה לנסיקה כמעט פלאית.
אין ספק שרוחו של מרן הגר"ש בעדני – המתמיד העצום שלמד בישיבות אשכנזיות וספרדיות, החברותא של מרן הגראמ"מ שך והחבר להנהגה של מרן הגר"ע יוסף, שחי בשלום עם כל העולמות התורניים והפוליטיים – חופפת על התקומה הגדולה בעידן של אחרי מרן הרב עובדיה.
עכשיו, עם פטירת השרידים האחרונים – כששס עוברת לדור הנהגה חדש, צעיר יותר, מעורב יותר – הגיע הזמן לחשוב על מסלולה של התנועה שצועדת לעידן חדש, שבו ממועצת החכמים המקורית שהקימה את התנועה, לא נותר איש.
מאין היא באה ובעיקר לאן היא הולכת.
לפני שבע שנים, בשנת 2015, נכתב בעמודים אלו רקוויאם (- הספד) לתנועת שס. סוג של בכי להולך. זה היה אחרי מערכת בחירות סוערת. שס קיבלה שבעה מנדטים, והנחמה היחידה שלה הייתה שהמפלגה שאיימה על הבלעדיות שלה בציבור המזרחי – לא עברה את אחוז החסימה.
העתיד נראה קודר, וההישג המוגבל נראה כמו שירת הברבור של המפלגה. חרף הניצחון, שס הייתה נראית מפורקת לא פחות מיריבתה.
מרן הרב עובדיה, המנהיג הרוחני הבלתי מעורער – הלך זה מכבר לעולמו. ההנהגה הרוחנית התפזרה. חלק נשארו בשס, חלק חצו את הקווים, אחרים ישבו על הגדר לראות לאן נושבות הרוחות. היה נראה שאיש לא גאה להיות חלק מהמותג, בוודאי לא לשמש פרזנטור שלו.
באותן שנים עלה לראשונה הרעיון של איחוד בין שס ל'יהדות התורה'. הרציונל היה שהמפלגה האשכנזית תישא על כתפיה את שס המתפוררת שנאבקת על גורלה. והנה הגלגל מסתובב. היום, אם רעיון כזה עולה, הוא כנראה יגיע דווקא מצד 'יהדות התורה' המזדקנת והמסוכסכת.
זו הייתה הקליפה החיצונית, אבל גם במובן הרעיוני היה נראה ששס, כתנועה, סיימה את דרכה.
חיפשתי את המאמר שכתבתי בזמנו, לא מצאתי, אבל בגדול, הטענה הייתה ששס לא מתה בייסורים או טרם זמנה, אלא להפך, שס הולכת לעולמה כשהשלימה את תפקידה. המשימה הושלמה, העטרה חזרה ליושנה, אפשר לכבות את האור וללכת הביתה.
שלושה עשורים אחרי שקמה, תנועת שס הצליחה במשימת העל שלה: להקים דור מפואר של בני תורה ספרדים. מפלגה היא לא מטרה, היא אמצעי. כשהמטרה מושגת, אפשר לנוח. נגמר. לכל דבר טוב יש סוף.
נזכיר שאלו היו ימי ההנהגה של מרנן הגראי"ל שטיינמן והגר"ח קנייבסקי שהובילו בגאון את הציבור התורני בישראל. ההנהגה הזו הייתה מקובלת גם על הציבור הספרדי, שהלך והסתופף בצילם של גדולי הדור האשכנזים, ומשכך גם של ההנהגה הפוליטית האשכנזית.
היה גם סקר שהתלווה לאותו מאמר שאישש בגדול את הטענות. רק אחוזים בודדים מהמגזר החרדי אמרו שהם 'מצביעי שס'. בגדול, חוץ מלהכריז על מועד ההלוויה וזמני ה'שבעה', הכל כבר נעשה. כך חתמתי את הדברים בשעתו.
מובן מאליו שבשס מאוד לא אהבו את הזווית הזו. עדיין לא נולדה הפרה שרצה להישחט, וגם זקנים מופלגים במצב קטטוני לא ממהרים להתנתק ממכשירי החייאה, בטח לא תנועה פוליטית יצרית וחפצת חיים.
עיקר הכעס על המאמר ההוא, היה בעיקר בגלל העובדה העצובה שהוא היה די מדויק לשעתו. באותם ימים קשה היה לראות אופק לשס. התנועה נראתה באותם ימים קצת כמו חברת טסלה. חברה שהייתה מהפכנית ופורצת דרך, שפתאום מצאה את עצמה מול מתחרים הרבה יותר מוצלחים.
לטסלה אומנם נשמרה זכות הראשונים והכבוד של פריצת הדרך, אבל היא הפכה לעוד חברה חסרת ייחודיות בתוך ים חברות שמציעות את אותו דבר ויותר בזול. את טסלה העניש השוק בירידה של 70 אחוז. מצבה של שס נראה אז די דומה.
תמונת ניצחון
את כל ההקדמה הארוכה הזו, ושימוש בהרגל הנלוז של ציטוטים עצמיים, כתבתי כדי להמחיש את תחיית המתים שאנחנו רואים מול עינינו בימים אלו.
הניגודיות בין אותה נבואת זעם למציאות העכשווית, התחדדה אצלי בדיון שהתקיים השבוע בבג"ץ על עתידו של דרעי כשר בממשלה:
על ספסלי בית המשפט ישבו כל עשרת הח"כים והשרים של שס. רובם ככולם צעירים, פעלתנים, מבריקים, רעבים ומחזיקים בזכות ולא בחסד בשורת תפקידים בכירים. בזה אחר זה הם עלו ואמרו שהם עומדים למשפט לא פחות מדרעי, וההחלטה הזו תפגע בהם ובמה שהם מייצגים לא פחות מהפגיעה האישית ביו"ר.
דווקא חסרונו של חתן השמחה בדיון, העצים את העניין.
לא יודע למה, דווקא התמונה הזו, המחישה יותר מכל את המהפך שעברה שס בשנים האחרונות.
קשה לדעת אם הייתה פה תוכנית אופרטיבית, מסודרת, עם גאנט של לוחות זמנים, מפקדים ותוכניות ביצוע, אבל במבט לאחור אפשר לראות איך קרה המהפך, אריח על גבי לבנה. לא ברור אם דרעי ישב יום אחד באיזה מחסן ותכנן איך הוא עושה את הקאמבק לתנועה המפוארת, אבל דבר אחד ברור: אילו שס הייתה הולכת לעולמה, היה לכך אשם אחד שהיה מחזיק בשני תארים מנוגדים: המקים של התנועה, ומי שקבר אותה בידיו.
אז עכשיו, רגע לפני שבג"ץ פוסק בעניינו ורגע אחרי ששס איבדה את העוגנים הרוחניים שליוו אותה עשרות שנים, מעניין יהיה לצלול לשורת ההחלטות ששינו את דרכה של התנועה, והעבירו אותה ממצב סופני לתחייה עצומה. ממש כמו עוף החול שלפי המדרש, מת בשרפה ואז איבריו נרקמים מחדש והוא קם לתחייה.
אם לוקחים לרגע את אזמל המנתחים, אפשר לקבוע שעל שלוש רגליים עומד השולחן השסי החדש: החינוך, התעסוקה והתרבות.
החינוך: סוף למשתכנזים
עקב האכילס של הציבור הספרדי בעשורים האחרונים היה מוסדות החינוך. בפני משפחה של בני תורה מהציבור הספרדי עמדו שתי אפשרויות, אחת יותר גרועה מרעותה: הראשונה, לעמוד כעניים בפתח מוסד הלימודים האשכנזי, לקוות שיצליחו 'להשתחל' למכסות הארורות.
השנייה הייתה להתפשר על איכות החינוך. כל המוסדות שניסו לקום במהלך השנים, לכל הסגמנטים, בנים ובנות, בתי ספר וישיבות, סמינרים ותיכונים, לא הצליחו להתרומם. זה הגיע למצב שמשפחות של בני תורה העדיפו ללכת למוסדות שנחשבים לסוג ג' עם הסטמפל של 'אשכנזי' ולא למוסד סוג א' ספרדי.
ההשפעה הסוציולוגית הייתה מזעזעת. היא גרמה למה שמכונה 'השתכנזות' המונית. משפחות ספרדיות שבעטו בעברן, התכחשו למוסדות שלמדו בהם, התביישו בהורים ועשו הכל כדי להיטמע בתרבות האשכנזית שתאפשר להם כניסה חלקה למוסדות.
זה התחום הראשון, שנעשתה בו מהפכה היסטורית בשבע השנים האחרונות.
אמת, המהפכה רחוקה מלהסתיים. אבל אם בעבר חלום על מוסד ספרדי איכותי היה נשמע כחזון אחרית הימים, היום הוא קם וגם ניצב.
זה התחיל מתלמודי תורה.
אם לפני עשור, רק בירושלים היו כל שנה 200-150 ילדים ספרדים שהוריהם מרטו את שערות ראשם עד שמצאו להם מוסד – התופעה כמעט נעלמה. שורה של 'חדרים' שהוקמו על ידי הגר"ד אברהם, הגר"י הלל והגר"י עדס לבני אברכים – התפוצצה כמו הביטקוין בתחילת דרכו.
רשימות ההמתנה של ה'חדרים' האלה המיועדים לבני תורה מובהקים, לא פחותות מהרשימות ב'חדרים' האשכנזים.
את המהפך אנחנו רואים בשטח. מרבית משפחות בני התורה הספרדים מעדיפות לשלוח לחדר ספרדי שם בניהם מתקבלים בכבוד מלכים ומקבלים חינוך למורשת ולתפארת. נשארו עוד מעטים שמעוניינים לשלוח לאשכנזים, אבל הם מקבלים הרבה פחות אוזן קשבת בלשכות של נציגי הציבור שמציעים להם הצעה שאפשר להתגאות בה.
במקביל, בשנים האחרונות הייתה תנופת בינוי של מבני קבע לישיבות קטנות ספרדיות וסיוע מערכתי אדיר לישיבות הגדולות הספרדיות. השילוב הזה מיגר כמעט לחלוטין את בעיית החינוך הספרדי לבנים.
יש היום דור חדש שגאה להיות שסניק. הוא מקבל מעטפת 360 לילדים. הוא מחונך מגיל אפס על פי מורשת יהדות המזרח, הוא מקבל דפי קשר עם 'וורטים' ממנהיגי יהדות ספרד, הבית כולו משתנה, הופך ספרדי יותר, גאה יותר.
ואז הגיע היעד הבא שהוא הפצע המדמם בציבוריות החרדית – הסמינרים.
הבעיה בסמינרים נעוצה בהצלחה הכבירה של מודל 'החינוך העצמאי'. בבית הספר מקבלים את כולן, בלי יוצאת מן הכלל, כולן מרוצות ושמחות, ואז מפרידים אותן, בכוח, בגיל התיכון. ההפרדה הזו, היא ניתוח קשה ואכזרי. ילדות בגיל 13 ו-14 לא מבינות למה הן צריכות להיפרד מהחברות שלהן וללכת למוסדות אחרים, רק בגלל המוצא של סבא שלהם.
אין ספק שהפתרונות בסיפור הזה יהיו קשים ומורכבים יותר.
אבל לשבחה של שס החדשה אפשר לומר שזה לא מוזנח. ברוח ההצלחה במוסדות הבנים, יש עשייה בלתי פוסקת בנושא: החל מפתיחת בתי ספר יסודיים לציבור הספרדי, וכלה בפתיחת סמינרי יוקרה שיזכו לתנאים מהפכניים, מה שיגרום לבנות הספרדיות לחוש גאווה במורשתן.
המצב הנוכחי גם יצר הבדל מהותי במשולש היחסים שבין מפלגה, הורים ומנהלי מוסדות. בציבור האשכנזי מי ששולט במפלגה הם מנהלי המוסדות. הח"כים עובדים אצלם. הסיבה לכך היא שהמנהלים מחזיקים במפתחות הכניסה למוסדות, לג'ובים נחשבים שהם מקפצה ציבורית, ולשלל משרות נחשקות.
לעומת זאת בציבור הספרדי, נוצר מודל בריא יותר.
המוסדות הם תוצר של המפלגה, הם קמו בצלמה ובדמותה, הם מעין סניפים מקומיים של שס. הם אוכלים מידה של התנועה ומתקיימים בזכותה. ההורים והמנהלים הם חיילים בחזית הקרב של התנועה, גם כשמגיעות הבחירות. כך המוסדות הם לא רחיים על צוואר המפלגה, אלא מכשיר שלה.
עוד מוקדם לחגוג את הפתרון בנושא החינוך, אבל אין ספק שהעוגן הראשון כבר הוצב. כאן מתחוללת מהפכה כבירה בשבע השנים האחרונות, וכנראה זו רק התחלה.
תעסוקה: מנזקקים לעמידים
אחת המצוקות הקשות של המגזר החרדי היא נושא התעסוקה. העובדה שאברכים רבים שנאלצים לצאת לעבוד מוצאים את עצמם אבודים בשל היעדר כישורים בסיסיים, הפכה את רובם לחוטבי עצים ושואבי מים מודרניים, כלומר: נהגי הסעות, בעלי צ'יינג'ים ומנכ"לי צ'ולנטיות שפעילות בליל שישי במרתפים תחובים.
זה בגדול סל אפשרויות התעסוקה הזמין לבוגרי החינוך החרדי שמצאו את עצמם בגיל שלושים מחפשים פרנסה באופן בהול בשביל שלא יעקלו להם את החשבון.
שוב, אינני יודע אם הייתה ישיבה חשאית באיזה מרתף שבה נפרסה תוכנית אסטרטגית או שזה קרה מאליו. מה שברור, ששס מובילה מהפכה חסרת תקדים בעניין.
אפשר לראות זאת במערכת החינוך של שס שהפכה למקצועית מאי פעם. ואפשר ללמוד זאת במבט על כל הגופים המאורגנים שהמפלגה קשורה אליהם: שרי המפלגה, חברי הכנסת ועוזריהם, רשת החינוך, ההסתדרות, נציגי מועצה, פעילי שטח וכן הלאה. כמעט כולם אנשי מקצוע מוכרים רשמית.
כל אחד במה שמתאים לו. חלק בחינוך, חלק בניהול, חלק דירקטורים. הצד השווה שבכולם הוא, שהם אנשים המזוהים עם שס שהתמקצעו והפכו מומחים בתחומם.
אם עד לפני שבע שנים היה צריך לחפש בזכוכית מגדלת חרדי שעומד בתנאי סף למכרז ממשלתי, היום מדובר בגשם עצום ורב של אנשים מוכשרים ומדופלמים שמחפשים עבודה. ואין לאיש כוונה להשאיר אותם רעבים.
שס, כמנגנון, משלבת מאות אנשים בתפקידי מפתח, לכל אורך ורוחב שדרת הניהול של מדינת ישראל והרשויות המקומיות. אם בעבר הלא רחוק, כל משרה פנויה הייתה נתפסת על ידי חובש כיפה סרוגה, היום הכיפות השחורות שולטות. בוגרי משפטים וכלכלה, חינוך וניהול.
אין מכרז שאין לו מענה, אין תפקיד שאי אפשר לאייש. התופעה הזו תתעצם בשנים הקרובות בעקבות ההתחזקות הפוליטית של שס, וסביר להניח שלא ירחק היום שנראה יועצים משפטיים, סמנכ"לי משרדים ופקידות מקצועית שכולם מגיעים ממחוזות תנועת שס.
הציבור הבורגני הזה הוא עמוד השדרה של המקפצים לגובה שזעקו במוצאי הבחירות: 'אנחנו גאים להיות שסניקים'. הם לא רק גאים – הם גם מאושרים ועשירים יותר. שס היא המפלגה החרדית היחידה שעוסקת בהשמה בפועל של מאות אנשים לתפקידי מפתח. לא קשה להעריך שחבורת השגרירים הזו, דרג א של הציבור הספרדי, תהפוך את השסניקיות למוצר יותר אטרקטיבי ממה שהוא היום.
מי לא רוצה להתפרנס בכבוד.
התרבות: הרוח תנצח
ויש עוד שני נושאים שהולכים שלובי זרוע זה בזה: תרבות תורנית עשירה ופעילות מורלית וחברתית לבחורי ישיבות.
אחד המדדים לחברה מובילה הוא הרכיב החברתי והתרבותי. שום קבוצה לא יכולה להצליח אם אין בה מטען תרבותי עשיר. המנגנונים, המוסדות, הכלכלה והתעסוקה הם הכלים שאמורים לקבל את האור הזה.
אי שם לפני שבע שנים, אחרי שנראה שהמצב לא יכול להיות גרוע יותר, דרעי השכיל להבין שצריך תשתית כדי להפוך את בחורי הישיבות הספרדיים ל'חיילים'. מאז 2015, הוא הקים בכל רחבי הארץ את 'איגוד בני הישיבות הספרדיות'.
יש לזה שמות שונים, מ'לבקר בהיכלו' עד ל'לחזות בנועם ה". המטרה אחת: לחזק את הזהות המפלגתית ולהרים את המורל ואת הגאווה במי שהם.
הפעילים שלו מלווים את בחורי הישיבות לאורך השנה, עורכים להם 'זיצים', תחרות כתיבת חידושי תורה ונסיעות בליל שישי, ובימי 'בין הזמנים' נערכת להם פעילות שלא הייתה מביישת שום מחנה יוקרה. שלל הפעילויות מזקקות את המסר: גאים להיות שסניקים.
בחורי הישיבות היו הראשונים.
הבאות בתור הן הבנות, שלהן ארגון דומה, ואחריהן האימהות שקיבלו את ארגון 'נשות שס' שבמסגרתו דרעי מתכנן להעצים את פעילות התרבות לנשים ולתת גם להן תחושת גאווה בשסניקיות שלהן.
הרעיון ברור: שום מצביע פוטנציאלי לא ילך בגו שפוף. אף אחד לא יתחרט שהוא בחר בשס, ואף אחד לא יסתמך על שולחנות אחרים. הפעילות הזו מזינה את מכונת המלחמה השסית. כל בחור שרואה את הפעילות שיש לחברים שלו, רוצה גם להצטרף. כדי להצטרף הוא צריך ללמוד בישיבה ספרדית, וכך מאופציה שלישית, הפכו הישיבות הספרדיות לעדיפות ראשונה.
מפסיקים להתנצל
את המבצע הזה מגלמות יותר מכל ארבע המילים שצעק דרעי בחגיגות מוצאי הבחירות: 'הספרדים-גאים-להיות-שסניקים!'
לאורך השנים, מצביעי שס התחלקו לשתי קבוצות. היו המצביעים מהפריפריה הדתית של המדינה. אלו הצביעו לבקשת מרן הרב עובדיה או כי השתכנעו ששס בכל מקרה בגוש הימין וכדאי לדאוג גם למסורת ולשכבות החלשות.
והיו המצביעים החרדים. ההארדקור הספרדי. אף שהם הצביעו, הם לא עשו זאת בגאווה גדולה. חלק גדול מהם למד במוסדות אשכנזיים. אם לא למד בעצמו, לפחות שאף לשלוח לשם את ילדיו. מאחורי הפרגוד הוא הצביע לשס, אבל זה לא היה משהו לספר עליו ב'כולל'. איך אומרים, זה אולי מצווה, אבל יותר דומה למרור.
וכאן חל המהפך. השסניקים כבר לא מתנצלים, לא אומרים: 'אנחנו בבית מתחלקים, אשתי שס ואני ג"; לא מתביישים לתלות שלטים במרפסת. יש להם בית שהם גאים בו. קצת כמו האווירה ברחוב הליטאי של תחילת שנות התשעים, אחרי היציאה לעצמאות פוליטית.
וכמו בכל מהפכה תורנית, יש רוח שחופפת מלמעלה. ההנהגה הרוחנית של שס היא שנתנה לכל שורת המהלכים האלה גב מוחלט. זה נראה אולי מובן מאליו, אבל כל מהלך כזה נתקל באין ספור התנגדויות. פוליטיות, רבניות, רוחניות.
דרעי לא פועל בחלל ריק. היו שמחו על הלימודים, היו שצעקו נגד הפעילות לבחורי הישיבות, ויש כאלה שלא מבינים למה צריך להתגאות להיות שסניקים ולא להתגאות בזה שאנחנו בני תורה. אבל מועצת החכמים, שאיבדה השבוע את דור ההנהגה הוותיק שלה, עמדה כצור איתן ונתנה לכל המהלכים גיבוי מוחלט.
צריך לזכור שלהצלחה המטאורית של שס בשנים האחרונות, יש אומנם מפקד אחד, אבל קבינט לא רע. ב-2015, כשהמצב היה נראה היה בכי רע, החליט דרעי לרענן את השורות. כל מי שנמצא בזירה הפוליטית יודע כמה זו משימה בלתי אפשרית.
יש 'חזקות' ארוכות ימים, אנשים שיושבים עשרות שנים, שגילו נאמנות בשנות המהפכה של שס. לכל אחד יש חצר או שתיים שעומדות מאחוריו, ושורת נאמנים שחורדת לגורלה. המשימה לרענן רשימה, ועוד במפלגה חרדית, היא בלתי אפשרית.
אבל דרעי יצא למלחמה ולקח הימור ענק. זו הייתה יכולה להיות מלחמה שתמוטט אותו מבפנים.
תוך כמה שנים הוא החליף כמעט את כל הרשימה, והביא חבורה צעירה, רעבה, חריפה, אחוזת תזזית של עשייה, ובעיקר מעורה בציבור. הציבור הרגיש שיש לו פה וידיים. כל אחד מהנציגים קיבל אזור אחריות. כל ראש קבוצה, מנהל מוסד, חבר מנהל קהילתי, יודע בדיוק למי הוא צריך לפנות כשיש לו בעיה. וכל אחד מהחכים האלה זמין לטפל בכל בעיה.
הוא יודע שאם לא יטפל, הגערה שהוא יקבל נמצאת במרחק מסרון. דרעי הוא אחד הנציגים הנגישים שיש. מספר הטלפון שלו מוכר לכל המדינה, והוא מקבל עדכונים כתובים שוטפים מכל מקום בארץ. הוא יודע בכל רגע נתון מי עושה את תפקידו ומי מחלטר.
וכן, גם לחבורה הזו יש חלק גדול בחזרה הבלתי נתפסת של שס למשחק.
מנהיגים מעטים בעולם יכלו לחולל מהפכה שכזו. מה שאפשר אותה הוא סגנון הניהול של דרעי – ריכוזיות שהפכה את שס למכונה שעובדת כמו עסק פרטי. כל תקלה, כואבת לו אישית. כל בעיה של לקוח, מוציאה אותו מדעתו. לטוב ולרע.
אם להשוות: 'יהדות התורה' היא מנגנון הסתדרותי. זו מפלגה ששייכת לאף-אחד, וכך היא נראית. אם יש לקוחות מאוכזבים, זה לא באמת מדיר שינה מעיני מישהו. בכל מקרה יש חמישה ראשים, עשרות בוסים, וגוף אחד חסר פנים שאין מישהו שישלם מחיר אישי אם ייכשל ציבורית.
בשס, כל בעיה של מוסד, של ראש קבוצה, של בעל משפחה, היא בעיה של המפלגה. היא פגיעה במותג. בעיה שצריך לתת לה מענה.
לפני שבע שנים התכנסנו להספיד את תנועת שס. בצדק.
אבל כמו עוף החול שהותיר אחריו גוש פחם, בשנים האחרונות החלו לצוץ איברים חדשים. הגופה התחילה פתאום לזוז. בהתחלה זה היה לאט לאט, אבל פתאום הציפור הזו, שליווינו לעולם שכולו טוב, החלה פורשת כנפיים וממריאה אל על. מי מילל ומי פילל.
ועכשיו, כל זה עומד בפני ערעור. בג"ץ לא יכריע פה רק את עתידו הפרסונלי של דרעי. במידה רבה הוא יכריע אם המהפכה הבלתי נתפסת שמתרחשת בשנים האחרונות – תימשך או שתיאלץ להתמודד עם זעזוע לא-מתוכנן.
לנו נותר לקוות לטוב, ששס תעבור לדור ההנהגה הצעיר בהצלחה, ושהציפור הזו תמשיך לדאות, תמשיך להמריא, תמשיך לעשות את הבלתי ייאמן.
ובעיקר לייחל ששלושת רועיה הרוחניים שהסתלקו למרומים, ימשיכו להסתכל מלמעלה ולהמליץ טוב בעד כלל ישראל.
