כפשע מניצחון

1.
במוצאי בחירות 77', כשהשחר עלה והתוצאות בישרו מהפך, טען מי שטען ששמע את יצחק בן אהרן, מבכירי מפא"י, רוטן על בחירת העם. "אם זה רצונו של העם", אמר, "צריך להחליף את העם".
מאוחר יותר, בן אהרן הכחיש את המיוחס לו. הגרסה המדויקת שמאחוריה עמד הייתה: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אומנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה".
כך או כך, המשמעות מזעזעת. היא שיקפה תפיסה פטרונית של הנהגה מושחתת, מסואבת, שאריכות ימיה בשלטון פגעה ביכולת השיפוט של נבחריה. אם אני לא, אומר השליט המזדקן בתפקידו, אף אחד אחר לא.
דוגמה לכך ראינו בממשלה הקודמת. לילות לבנים היו לילותיה וימיה טרופים. האופוזיציה מיררה את חייה עד לנפילתה. אם אנחנו לא, אמרו מנהיגיה, אף אחד אחר לא. בסאב טקסט, בעצם הוסיפו: אם אנחנו לא נשענים על רע"מ, אף אחד אחר לא. על הפודיום הכחישו בבוטות קיומן של ארבע פגישות פרונטליות, פלוס עשרות שיחות טלפוניות עם מנסור עבאס.
זה מה שקורה אחרי שנבעטים מהכיסא. בימים אלו אנו צופים בתסריט הפוך: הכיסא מתנדנד והיושב עליו נאחז בו בכוח. אם ייעקר, שייעקר; אם צריך להחליף את העם, שיוחלף. הוא והכיסא נועדו זה לזה.
אזרחי ישראל, מתנגדי הממשלה ותומכיה, יכולים לחיות בשלום עם כל החלטה שמקבלת ההנהגה ובלבד שתהיה חפה משיקולי הישרדות. זה לא מגיע לחטופים, זה לא מגיע לנופלים, זה לא מגיע לנו.
תרגיע אותי, הפצרתי לפני ימים אחדים בשר בכיר בקבינט. "לצערי", אמר, "איני יכול". עד כדי כך? שאלתי. "עד כדי כך", אמר. הוא תיאר ישיבת קבינט. מוזמנים אליה ראשי הארגונים: רמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ, אחראי שו"ן. ניתנת סקירה; המשתתפים מביעים עמדות. אחרי שעתיים, שלוש, מגיע הזמן להתכנס להחלטה. חיי אדם מונחים על הכף; צריך להכריע.
"איכשהו", אמר, "תמיד נמצא תירוץ לדחות את ההכרעה לדיון הבא שמתקיים שבועיים-שלושה אחרי". הוא סיפר על הפעמים שהתקבלו החלטות. "אף החלטה שהתקבלה", אמר, "לא נותרה כפי שהיא. אחר כך שמענו שהיו לחצים מכל מיני שרים וההחלטה השתנתה".
אני לא צריך את בן גביר וסמוטריץ' כדי לגבש דעה ולעמוד מאחוריה, אומר בכעס, שלא לומר בעלבון, נתניהו בשיחות סגורות. הוא כן צריך. עובדה: בקבינט המלחמה הביע לא מעט פעמים עמדות מרוככות יותר מגנץ ואיזנקוט. אחרי שיחת נזיפה מהשניים התיישר.
אתה בעד, אומר השר, תהיה בעד. אתה נגד? תהיה נגד. תהיה אתה. זה מה שאזרחי ישראל מצפים ממך. אל תנהל את סדר יומך לפי השיקול הפוליטי. זה טוב, אולי, לימים רגילים, לא כשגורל אזרחים חטופים תלוי ועומד על בלימה; לא כשחיילינו מוסרים נפש במלחמה.
מקורבי נתניהו דוחים את הדברים. בן גביר, הם אומרים, עושה מעשה בנט: הוא קולט מהי עמדתו של ראש הממשלה ואז יוצא לתקשורת, מאמץ אותה ומאיים בפירוק הממשלה אם לא יפעלו על פיה. נתניהו לא צריך אותו בשביל להתעקש על עסקה טובה.
ומהי עסקה טובה? שאלתי. התנאים שפורסמו השבוע, נאמר לי. אגב, הוסיף אחד מהם, זוהי גם עמדת מערכת הביטחון; הביקורת הייתה על העיתוי.
העיתוי, טענתי, נועד לקבור את העסקה. ההפך, נאמר לי, הוא נועד להעביר מסר ברור מה הם הקווים האדומים. הרצון הוא רצון אמיתי להתקדם.
אם זה נכון, זה אומר בחירות. אני לא רואה מצב שעוצמה יהודית נשארת בקואליציה. עסקה, משמעותה פירוק הממשלה.

2.
בשבוע שעבר פרסמתי כאן דברים ששמעתי מגורמי צבא בנוגע להשמדת תוואי התת-קרקע של חמאס. זה ייקח עוד שנים רבות, אמרו. המשמעות ברורה: הניצחון המוחלט הוא פיקציה; מונח שנתפר לבייס. אנחנו בוודאי לא כפסע ממנו.
השבוע הדברים ראו אור גם בחדשות 12. עמית סגל חשף כי חמאס מצליח לשקם מנהרות שכבר טופלו בידי כוחותינו והחשש מפני חדירה נוספת עדיין קיים. זאת ועוד: על פי סגל, חלק ממפעלי הייצור שבו לפעול.
אמור מעתה: לא כפסע, כפשע. הניסיון להסיט את הקשב מגדול המחדלים, הזרמת כסף לחמאס שבאמצעותו נבנתה עזה תחתית – גס מדי. עם כל הכבוד למחדל המודיעיני המחפיר, הטקטיקה לעולם לא תנצח את האסטרטגיה.
הטקטיקה התנקזה ליום אחד; האסטרטגיה מכה בנו כבר תשעה חודשים.
הנה מדגם מייצג: דו"צ דיווח השבוע על 1,600 מחבלים הרוגים ברפיח מאז הכניסה אליה ו-150 שחוסלו בשוג'עייה בשבוע האחרון. לפי חישוב גס, נדיב, כוחותינו מחסלים כ-1,500 מחבלים בחודש. כלומר: בעוד חצי שנה נגיע ל-9,000 מחבלים נוספים שחוסלו, מתוך עשרות אלפים, כ-30,000, שעדיין בחיים.
זאת חכמה קטנה מדי לדרבן את צה"ל לשנות אסטרטגיה. 19 שנות התנתקות בשבילנו הן 19 שנות התעצמות בשבילם. אילו המנהרות לא היו קיימות, למרות ההיקפים, המשימה הייתה מסתיימת מזמן.
רה"מ אירח בימים האחרונים מפקדי שטח בכירים. הוא התרשם עמוקות מההישגים. אני מניח שבראש חלק מהנוכחים חלפו אי אלו מחשבות מתסכלות על הפער הבלתי נתפס בין ההישגים הסטטיסטיים שהושגו למה שעוד נותר במעלה הדרך.
כל התסכולים זורמים לעזה תחתית.

3.
בצהרי יום שני, בישיבת סיעת 'הציונות הדתית', בהצהרה המקדימה לעיתונאים, בצלאל סמוטריץ' שלף את תמונתו של יחיא סנוואר מניף ידיים בתנועת ה-V המפורסמת לאות ניצחון. הגימיק נועד להרתיע את מקבל ההחלטות מפני עסקה. זאת תהיה התוצאה, הזהיר, סנוואר יצא מנצח.

אני מסכים איתו, אבל ברשותו, רק שאלה: האם לא אתה אמרת בעבר שחמאס הוא נכס עבור ישראל?
ובאשר לעניין עצמו: הטיעונים בעד ונגד עסקה ראויים וחייבים להישמע. מתנגדיה האותנטיים, לרוב אלו שלא מברברים בתקשורת, חוששים חשש אמת. התקפלות תזמין, לכאורה, אירועים דומים בעתיד.
כשנחשפים לעבודה הרבה שעוד נותרה כדי לנקות את הרצועה, החשש גובר שבעתיים. הפוגה ממושכת כעת, בלי שיקום ההרתעה, בלי השמדת מנהרות התקפיות, בלי עיקור היכולת לשקם את מפעלי הייצור – משמעותה אסונית למדינה חפצת חיים וטרגית לתושבי העוטף. לעזוב באמצע יהיה בלתי נסלח.
לפני הניצחון המוחלט, נדרש קודם ביטחון מוחלט, לתושבי העוטף. זה מה שנקרא: ניצחון אמיתי. הטרגדיה נוראה, האסון גדול, בלתי נסלח, התגובה אמורה לאפשר לתושבים לשוב הביתה בבטחה ולדעת שלעולם לא עוד! השבעה באוקטובר לא יחזור על עצמו.
האם אנחנו שם? זה מזמין דיון. מערכת הביטחון סבורה שכן. לא יהיה עוד שבעה באוקטובר, טוענים הרמטכ"ל ואלופיו. נתניהו, דרעי וגלנט, סבורים כמותם. החברים לשעבר בקבינט המלחמה, גנץ ואיזנקוט, באותה עמדה.

"אתה נגד? תהיה נגד. אתה בעד? תהיה בעד. תהיה אתה". נתניהו השבוע בגבול הצפון צילום: לע"מ

זה אומר, אמר לי השבוע אחד מהחבורה הזאת, שהגיע הזמן לומר כן לעסקה שלא מסיימת את המלחמה, אך מסיימת בשלב הזה את הלחימה. נצא להפוגה של כמה חודשים, נשחרר חטופים, נתפנה לצפון, ואז נחזור להשלמת המשימה ברצועה. ההפוגה לא תסכן את תושבי העוטף, הם יכולים לשוב הביתה.
נוכח הפרסומים השבוע, אני לא בטוח שזאת איננה קונספציה נוספת.
בוא נדבר על העיקרון, הצעתי. נניח שההרתעה שוקמה. האם תשלום תמורה מופקעת, שחרור המוני של מחבלים, לא מזמין חטיפות נוספות בעתיד?
"תסתכל על מה שקורה בעזה", השיב, "ההרס טוטלי, עשרות אלפי מחבלים חוסלו, אנחנו שולטים בצירים אסטרטגיים וחמאס איבד דה-פקטו את השלטון.
"עזוב את סנוואר – שרואה בעצמו גרסה מעודכנת של סלאח א-דין – אני מדבר על הבכירים האחרים בחמאס. הם רואים מה שקורה ושואלים עצמם האם זה היה שווה? האם זה יהיה שווה? בנקודת הזמן הזאת, התשובה מבחינתם ברורה: יום ניצחונם, הפך ליום אסונם".
ההתכתבויות הפנימיות שנחשפו השבוע שלפיהן ראשי הארגון להוטים להפוגה, תומכות בתפיסה הזאת. הדיווחים על כך שגם סנוואר נסוג בו מדרישתו להפסקה מוחלטת של האש, מחזקים את התחושה שחמאס במצוקה אמיתית.
"נניח", הוסיף השר הבכיר, "שממשלת ישראל מקבלת החלטה מופקרת ומשחררת 3,000 מחבלים. מחציתם מבוגרים שיושבים כבר עשר או עשרים שנה בכלא. זה עדיף לחמאס על פני חיסולם של 20,000 מחבלים פעילים, בהם בכירים שחוסלו ועוד יחוסלו? זה שווה את המחיר של פירוק שלטונו והשתלטות על צינור החמצן שלו במעבר רפיח?
"הפעילות הצבאית בתשעת החודשים האחרונים", הוסיף השר הבכיר, "מיגרה את התיאבון של חמאס לשוב על אירוע שבעה באוקטובר. כל מה שהוא מבקש כעת הוא יכולת הישרדות. אנחנו צריכים לשאול עצמנו אם בשלב זה אנחנו יכולים להניח לזמן מה את הדיון על חיסול חמאס והשמדה טוטלית של תשתיותיו הצבאיות, כדי לאפשר לחטופים לחזור הביתה, ואחר כך לעבור לשלב השני שמבקש להשלים את מלאכת השמדת חמאס".
ומהי עמדתך? ביררתי. "אני סבור", אמר, "שמתווה ביידן, שהוא בעצם מתווה נתניהו, מצדיק עסקה".

4.
הגישה הישראלית, רגל פה רגל שם, יד אחת חותרת לעסקה ויד שנייה מסכלת אותה, מרתיחה את הגורמים המתווכים.
בקהיר זועמים על נתניהו. "הוא הופך אותנו לליצנים", אמרו מקורות בכירים לתקשורת הזרה. "אנחנו עובדים קשה מאוד על העסקה הזו ובכל פעם שיש התקדמות הוא מתעקש לייצר משהו שיבלום אותה".
כך או אחרת, חשוב להיצמד למפת העקרונות שפרסמה השבוע לשכת רה"מ: יכולת לשוב ולהילחם עד להשגת מטרות המלחמה, מניעת הברחות נשק ממצרים לעזה, מניעת חזרת חמושים לצפון הרצועה, מקסום של כלל החטופים החיים שיוחזרו מהשבי.
הסעיף השני, מניעת הברחות נשק, מעלה חשד קל, אך מבוסס, כי ישראל ויתרה על ההישארות בציר פילדלפי וכי היא שוקלת בחיוב את ההצעות השונות, בהן ההצעה המצרית, להעביר את השליטה בצד העזתי במעבר רפיח לידי כוח בין־לאומי, ובמקביל לרשת את הציר במצלמות שיאפשרו לצה"ל לעקוב אחר המתרחש.
הימים הקרובים יהיו מכריעים.
הרבה צמתים יפגשו אותנו: יכול להיות שחמאס יקשיח פתאום עמדות וייסוג ממה שכבר הסכים. זה קרה בסבבים הקודמים, זה יכול לקרות גם עכשיו; יכול להיות שישראל תבהיר לגבי סעיפים מסוימים שלא מדובר בעיזים אלא בעקרונות; ויכול גם להיות שפתאום נגלה נתניהו חדש. ישנה עסקה, ישנו מתווה, החטופים שבים הביתה.
וכמו שכתבתי לעיל: אירוע כזה הוא בעצם הכרזה רשמית על פירוק הקואליציה. בן גביר וסמוטריץ' לא יישארו דקה בממשלה עם הסכם שתכליתו שחרור מאות מחבלים והפוגה ממושכת. לתפיסתם, הפוגה ממושכת משמעותה הפסקת אש.

5.
לפני שבועיים סיפרתי כאן על בליץ תדרוכים שנתניהו מקיים עם עיתונאים ומובילי דעה חרדים. החשש מפרישת החרדים מהקואליציה מרוץ אותו לעיתונות כדי שזו תפעיל לחץ על נבחרינו.
הרגעתי אותו אז, ואני מוסיף ומרגיע אותו עכשיו: החרדים לא יעזבו אותך; הם לא יפרקו לך את הממשלה.
טעית, אמר לי השבוע גורם פוליטי. הנה, ביום שני בערב גנץ נפגש בביתו עם איש 'אגודת ישראל' מוטי בבצ'יק.
ביום שני בצהריים, השבתי לו, עבדך הנאמן נפגש עם גנץ בלשכתו. שתי הפגישות לא יקדמו במילימטר את החרדים לקואליציה שלו.
מכיוון שאין לי מושג מה נאמר בפגישה ביד מרדכי, רק על עצמי לספר ידעתי: בשלב הזה, אין יכולת לצדדים להתכנס לכדי קואליציה. לא בכנסת הזאת ולא בכנסת הבאה. בוחריו של בני גנץ, חלקם אנשי ימין מובהקים, דורשים מתווה גיוס הרבה יותר רדיקלי מזה שהציג 'המחנה הממלכתי' בעבר. החרדים לעומת זאת, מתקשים לחיות גם עם מה שמוצע כיום, בממשלת ימין על-מלא.
הכעס על גנץ מזכיר לי את הכעס על ביידן. הזמן חולף, העניינים יגעים, נמרחים, ואז, כשנזכרים לזוז, כבר מאוחר מדי. היד שהושטה נתחבה חזרה לכיס. גם לה יש עניינים לסדר.
חמישה סבבים חתמו החרדים על כתבי נאמנות לבנימין נתניהו. סבב אחרי סבב דחו על הסף את ידו המושטת, או במקרה הזה, את הנייר הריק שהגיש בני גנץ. עכשיו הם נזכרים לבחון אופציות.
הייתי השבוע אצל רב גדול בישראל. הוא הביע תרעומת על סירוב החרדים בכנסות הקודמות להקים ממשלה עם הרמטכ"ל לשעבר. הרב בירר אם ישנה היתכנות לעשות זאת לפחות בשלב הזה. "אני בספק רב", אמרתי. "מה שהיה נכון אז, לא בטוח נכון עכשיו".
במילים אחרות: החרדים לא יפרקו את הממשלה. מי שיביא, אולי, לפירוקה, הוא איתמר בן גביר. בחישוב קר, נטול אמוציות, גם הוא יחשוב טוב-טוב לפני מהלך כזה. עשרה מנדטים באופוזיציה שווים הרבה פחות משבעה מנדטים בקואליציה.
לפי שעה, בן גביר לא מתכוון לפרוש. הוא ימרר את חייו של נתניהו, ימשיך לנהל קטטות פנים-קואליציוניות, אבל יימנע ככל יכולתו מפרישה.
במקרה שלו, הוא מעדיף בית מלא זבחי ריב מפת חרבה.