הגאון רבי אליהו מאיר פייבלזון
ז' אב התשפ"ד
איך אפשר להתגעגע למשהו שאבד לפני אלפיים שנה? ובעיקר, מה עושים כשלא מצליחים להרגיש את החלל והחסר? | וגם: מדוע תשעה באב הוא המועד הגדול ביותר?
יש משהו מוזר בניסיון להסביר לאדם שחי ללא מצוקה – שהוא אומלל. תחושה זו חשים רבים כשהם מזדמנים לשיחה שבה מנסים להסביר להם שחבל שאין לנו בית מקדש. אין טבעו של אדם להצטער ולהתאבל על דבר שלא הכיר מעודו, ק"ו שלא על דבר שגם אבותיו ואבותיהם זה אלפיים שנה לא ראו. דרכו של אדם להסתגל לכל חיסרון וללמוד לחיות בלעדיו. זו תכונה אנושית ברורה מאוד, והיא גם יעילה ופרקטית. כיצד, אם כן, נגיע לתחושה כנה של אבל וצער על חורבן בית מקדשנו?
דורות רבים של יהודים, בהם גדולי ומאורי העם לדורותיו, נולדו לתוך המציאות הגלותית הזו וסיימו את חייהם בטרם באה הגאולה. קשה לנו מאוד לחשוב ולהרגיש שעולמם הרוחני היה חסר ודל. הרי הם כוללים גם את רבותינו, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים! מנגד, יהודים בכל הדורות, עד ימינו שלנו, חשים אבלות ומרבים להצטער ולבכות על החורבן. מהו סוד האבלות שלהם? כיצד ניטול גם אנחנו חלק באבלות ירושלים?
לכאורה נראה כי ככל שנדע ונרגיש כמה הייתה מעלת ישראל בעת ההיא גדולה ועצומה, כך נבין מה חסר לנו היום. ואכן, ספרים רבים התחברו במגמה להראות מה חסרנו בחורבן הבית.
אך השאלה נשאלת: האם זהו המהלך הנכון כדי לעורר בליבנו אבלות על חורבן המקדש? האם די בהרחבת ידיעותינו על המקדש ומשמעויותיו כדי לחוש את הכאב ולהתחבר אליו? או שמא כוחם של אלו יפה כתוספת, להעמקת האבל, אבל צריכים דבר בסיסי יותר כדי להתחבר לעניין?
עוד עלינו להתבונן: מהי החשיבות העליונה של האבלות? יודעים אנו גם יודעים כמה הגדילו חז"ל בחובה זו. כך אמרו: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה". שכרה של האבלות הוא גדול וההחמצה שיש בהעדרה עצומה. אבל אולי כדאי שנשכיל ונבין מה האבלות הזו אמורה לתת לנו במצבנו היום? מדוע באמת החשיבו חז"ל כל כך את העניין הזה?
נקודה נוספת שברצוננו לבאר כאן היא ההלכה שתשעה באב נקרא 'מועד', כמו שהזכירו הפוסקים. איזה מין מועד הוא שכולו אבלות וצער, בכייה ומספד? מהי המשמעות הפנימית של המועד הזה?
נציג כאן מבט חדש במקצת על הדברים, בתקווה שיועיל לנו להתקרב לתחושת החסר, הצער והכאב על גלותנו.
האבלות והצער על החורבן אינם על מה שהיה ואיננו עוד. אין אנו אמורים לבכות על דברים שלא הכרנו. אם חז"ל מדברים על אבלות, חייב להיות שכוונתם לכאב שהוא מציאות ממשית בחיינו כיום.
המעיין בתורה שבכתב, בתיאורים הרבים המתייחסים לחיים שמייעד השם יתברך לעם ישראל, ימצא שהקו הבולט הוא הקשר בין ישראל להקב"ה. אפשר למצות את כל התיאורים האלה בביטוי אחד: דו שיח. מצוות רבות בתורה בנויות על ההופעה האלוקית בחיי העם. נצטווינו להקריב קורבנות, והשם שולח אש מן השמיים כדי לקבל את עבודתנו; ארון הברית הולך לפני ישראל במלחמותיהם, ויד השם ניכרת בזה שהם מנצחים את אויביהם; הכהן הגדול עובד בבית המקדש, על ליבו נמצא חושן המשפט עם האורים והתומים, וכאשר העם נצרך לשאול איזו שאלה, מתקבלת תשובה; אדם פרטי המתלבט באיזה ספק בהנהגת החיים יכול ללכת אל הנביאים, שיאמרו לו את תשובת הקב"ה לשאלתו; ביום הקדוש, אחרי העבודה המופלאה שעובד הכהן במקדש, רואים כל ישראל את חוט השני האדום מתלבן, ויודעים בבירור כי סלח להם השם על חטאיהם. כל ספק בהלכה מוכרע על פי הוראת הסנהדרין, ושכינתו יתברך מרחפת בבית דינם כדי לסייע בידם להגיע לאמת.
כל זה הוא תיאור של היחס של הקב"ה לעם ישראל. כנגד זה פונים ישראל אליו באהבה וביראה, בתורה ובעבודה. עלינו להבין, התורה והמצוות יש בהן כוח ויכולת ליצור את הקשר המלא בינינו לבין בוראנו. קשר זה אינו אמור להתקיים בליבנו פנימה, הוא אמור להיות דו-צדדי והוא אמור להיראות במציאות. אנחנו פונים אליו, ברגשות הלב, בדיבור ובמעשה, והוא משיב לנו ופונה אלינו בגילוי ובפרהסיה, בהשגחה גלויה על ישראל, בעניית התפילה ובדיבורו עם הנביאים. כל זה נקרא השראת השכינה, ועיקר הגלות הוא סילוק השכינה מישראל והמעבר לחיים של הסתר וחושך.
הקשר שבין הקב"ה ובינינו נמשל בפסוקים לקשר שבין אב ובנו ולקשר שבין איש לאשתו. שני משלים אלה באים לבטא שתי בחינות של קשר. האהבה שיש בין אב לבנו מתייחדת בזה שאין לה ביטול והפרה, לעומת קשר של נישואין, שגירושין ומיתה יכולים להפקיעו. אב ובנו יכולים להתגורר בשני קצוות של העולם, ואין בכך שום סתירה לקשר שביניהם. לעומת זאת, קשר של איש ואשתו כל מהותו היא ביחס ההדדי ובחיים המשותפים. הקשר בעצמו מחייב דו שיח מתמיד. האהבה שבין ישראל לאביהם שבשמיים נמשלה לקשר שבין אב לבנו, כדי ללמדנו שקשר זה אינו ניתן להפרה לעולם, גם אם יחטאו ישראל וישולחו מביתו ומארצו של אלוקיהם עדיין הם קשורים אליו, כדברי רבי מאיר על מילות הפסוק בנים משחיתים, בין כך ובין כך קרויים בנים.
אבל חלק בולט וחשוב של הקשר נמשל לנישואין. המובן בזה הוא שהשם יתברך חפץ בקשר פעיל, בדו שיח חי עם ישראל. בקודש הקודשים, מעל ארון הברית, היו הכרובים, והם באו לבטא את אהבת הכלולות שבין הקב"ה לישראל. דבר השם למשה, שהוא התורה שבכתב, יוצא מבין שני הכרובים, והכוונה שהתורה מבטאת את היחס הקרוב שבין השם לישראל. זוהי צורת הקשר שבחר ריבון העולמים, וכל קשר אחר אינו יכול למלא את מקומו.
משחרב הבית בטלה הופעתו של הקב"ה בעולם. חז"ל דרשו: "מי כמוכה באלים השם – מי כמוכה באלמים". משחרב הבית גזר השם יתברך על עצמו אילמות, כביכול. הוא אינו נוטל חלק פעיל בקשר. מכאן ואילך השיח הוא חד צדדי. הנבואה ועבודת הקורבנות בטלו, נוכרים משתעבדים בישראל ואין השגחה נגלית על עם ישראל.
אפשר להמשיל זאת לאדם הכותב במחשב. המקלדת, המעבד והדיסק הקשיח פועלים כראוי, אבל המסך אינו עובד. קשה מאוד לפעול כך. הרי אדם צריך לחוש מה נפעל על ידי מעשיו. דומה לזה מצבנו בזמן הגלות. גם היום יש משמעות לכל מעשה שלנו, תורתנו ומצוותינו פועלות בעולמות העליונים וקובעות את עתידנו לעולם הבא, אבל אין אנו יכולים לחוש שום תוצאה של מעשינו.
אנו פונים אליו יתברך, ואיננו זוכים לתשובה ממנו. תפילותינו, בלי שום ספק, נשמעות גם בגלות, אבל איננו יכולים לראות זאת בגלוי. על פני השטח, אנו חיים בהסתר פנים. למרות שחזרנו לארץ ישראל, עדיין הצליחו בני השפחה להרוג בנו ביום שמחת תורה, ולא ירדה אש מן השמיים כדי לשרוף אותם.
כמובן, כל זה הוא למראית עין. מתחת לפני השטח רוקם הקב"ה כל הזמן מחשבות של אהבה אלינו. כל מאורעות ההיסטוריה אינם אלא הדרך של הבורא להוביל אותנו אל הגאולה ולקרב את העת שבה יתחדש הקשר בגלוי. אבל העולם הנסתר הזה, שבו מתנהלת ההשגחה העליונה והאוהבת, אינו ניתן להשגתנו. בעולמות שלנו אנו חיים במציאות של פנייה אליו בלי לזכות לתגובה. הנסתרות להשם אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו. אנו חיים בעולם הריאלי ובו אין אנו שומעים את קול אלוקים מתהלך בגן. אנחנו מתאמצים לקיים את הקשר הזה עם השם, אבל הוא יתברך אינו מגיב בקול רם, הוא מדבר איתנו רק ברמז.
הכאב והצער של האבלות אינם רק על דברים שהיו פעם וכעת נעדרים מחיינו. עיקר הכאב הוא על החושך ועל המרחק. העובדה שהאמונה נעדרת במקומות רבים בעולם ובישראל, והעובדה שהאהבה האלוקית והקשר עם השם אינם נראים ואינם מורגשים.
קל לתאר את צערה של אישה שבעלה עזב אותה. כל עוד הקשר חי בליבה והיא מנסה לממש אותו, היא חשה כאב עצום. יש כאן נקודה הראויה להתבוננות. הכאב של האישה הזו תלוי בבחירה. כל עוד האישה בוחרת לחיות ולחוות את הקשר, נכון לה כאב קשה מנשוא. ברגע שתרצה להסיט את מחשבתה למקום אחר היא יכולה לפתוח בחיים חדשים לגמרי, כמעט בלי שום כאב. מה יכול למנוע ממנה לעשות זאת? מי הוא שבוחר בחיים של כאב וצער? התשובה הנפלאה לשאלה הזו היא שהקשר הממלא את ליבה הוא שמחזיק את האבלות. בזיכרון של הקשר מונח עונג רב, עונג בלי גבול. אבל העונג הזה מהול בכאב ובאבל אין סופיים כאשר הבעל אינו נמצא קרוב.
נפנה נא לאדם שקרובו נפטר. מה גורם לו אבל וצער? זיכרון האח, האב והבן. ככל שהזיכרון חי בלב האבל, כן גדולה עוצמת האבל. אבל איזה אבל ישמע לנו לשכוח את המת? הזיכרון הזה, עם האבל הכרוך בו, הוא האופן היחיד להשאיר את האהבה חיה ולו במעט. גזרה על המת שישתכח מהלב, אבל לולא הגזרה הזו לא היה אדם שוכח לעולם את מתו. יכולים אנו לתאר אמא המעיינת באלבום התמונות של בנה שהלך לעולמו. כל התעוררות של זכרו מחיה את הכאב מחדש, אבל היא אינה פוסקת מלעיין. עם הכאב הנורא היא חשה גם עונג ללא גבול. הזיכרון שבליבה מחזיר את בנה לחיים, במובן מסוים, אבל דווקא העונג המתעורר מעורר גם את הכאב ואת האבל, שהרי הקשר לא ניתן כרגע למימוש.
גם האבלות על חורבן המקדש וגלות השכינה היא עניין של בחירה. יכול אדם לחיות בגלות בלי שום צער ואבלות. הוא יעסוק בענייני העולם ולא יחסר לו דבר. הוא יהיה פטור כמעט לגמרי מייסורי הגלות. יתר על כן, יכול אדם לעסוק בעבודת השם, בתורה ובתפילה, בחסד ובתיקון המידות, ולהתעלם לגמרי מן הקשר הלבבי עם הקב"ה, לא להיות מוטרד מן החושך וההסתר שממלאים את עולמנו. הוא יכול לחיות חיים נעימים לגמרי וגם לקבל את שכרו לעולם הבא, שהרי אין הקב"ה מקפח שכר כל ברייה. אבל הוא החמיץ עניין עיקרי ביותר. הוא חי את חייו בלי קשר חי עם בוראו. הוא לא יטעם את טעמו של העונג הנפלא של אהבת השם. אנחנו נקראים לבחור בין חיים שאין בהם קשר ישיר עם הקב"ה, אין בהם כאב וצער, אבל גם אין בהם את טעמו של הקשר, לבין חיים של קשר ואהבה, שהם מלאי כאב על החורבן ועל הגלות, אבל גם מלאי עונג של יחס אישי אל בוראנו.
כל מי שינסה, לפחות בימים המיודעים לכך, לחיות את הקשר, לחפש את הרגש שבלב, ייתקל בעונג נפלא עם כאב עצום. עונג של אהבת השם וכאב של גלות. בדרך הזו אנחנו מעלים את רמת היהדות שלנו לגובה אחר לגמרי, אבל גם כואבים ואבלים את ההעדר ואת החיסרון. בתשעה באב אנו מעיינים, כביכול, באלבום התמונות. אנו מעמידים מול עינינו את המציאות העקרונית כפי שהיא צריכה להיות, ומנסים לסרב להתאמה של הרצוי למצוי.
אנחנו שואלים את עצמנו בכנות פנימית אם מצבו של עם ישראל אמור להיראות כפי שהוא, אם זה סביר בשבילנו שיהודים רבים כל כך, עצמנו ובשרנו, רחוקים מאמונה, ואם ציבור שומרי התורה נראה בכל הדרו, כפי שאמורים להיראות יהודים הנאמנים להשם. הנטייה האנושית הטבעית להשלים עם כל מציאות הרגילה אותנו לקבל ולהפנים את תופעת הנשירה. התרגלנו לכך שילדים שגדלים בבתים מוארים באור השם עלולים לעזוב את הדרך ולהתרחק מהקב"ה. התרגלנו לכך ואנחנו מוצאים הסברים שונים ומשונים לכך. אבל האם זה באמת סביר? האם אין כאן חושך מיוחד במינו שאיננו מבינים מדוע השם שם אותנו בו?
בתשעה באב אנחנו בוחנים אם מציאותנו שונה ורחוקה מהמציאות הרצויה, וזה מכאיב לנו. הכאב הוא באמת גדול. קשה מאוד לחוות קשר עם מי שאינו עונה. אבל יחד איתו בא גם העונג העצום. גם בגלותנו יכולים אנו להשיג תחושה של קשר ואהבה. תשעה באב נקרא מועד, משום שהאבלות היא האופן היחיד לחיות את הקשר.
ביום עצוב זה מתעורר הקשר מחדש. יציאת צדיק מן העיר עושה רושם, פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה. תחושת החיסרון היא רושם שנשאר מהזמן שהצדיק ישב בעיר, והיא משהו שנשאר ממנו. האבלות על החורבן ועל הסתר הפנים היא דרך להשאיר את הרושם של העבר המפואר, של החיים עם קשר ישיר עם הקב"ה. המילה המרכזית של תשעה באב היא 'אֵיכה'. ביום הזה אנו מתבוננים במציאות ומתמלאים זעקה: איך זה יכול להיות! המציאות בעצמה איננה סבירה כלל.
כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. האבלות היא עצם הקשר עם הבורא, כפי שהוא מתבטא בגלות. מו"ר הגאון רבי משה שפירא זצ"ל היה אומר שבמובן מסוים תשעה באב הוא המועד הגדול ביותר. כל מועדי השנה אנחנו מנסים לקיימם עד כמה שאפשר בזמננו. אם היינו עסוקים ביום כיפור במה שחסר לנו מקדושת היום, לא היינו יכולים לקיים את מצוות היום. אבל בתשעה באב אנחנו מנסים לטעום את המציאות כפי שהיא אמורה להיראות בטעם העליון. זה באמת מגביה אותנו עשרת מונים, אבל גם מכאיב ומצער עד מאוד.
מי שחווה היום את העונג ואת הכאב, ישמח עד מאוד בשוב השם ציון. כאשר יופיע הקב"ה ויתגלה בגודל אהבתו לישראל, תמצא אהבתו שלו מנוחת אמת, מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה.
