כשהקן מסרב להתפנות

ישראל וינגרטן, אהרון מינץ

מה עושים כשהקן מסרב להתפנות?

על התמודדות משפחתית  עם  בנים בוגרים שנשרו  מהמסלול במגזר החרדי ועדיין גרים בבית ההורים.

בתקופת הכשרתינו  כסטודנטים לעבודה סוציאלית  בשירות בריאות הנפש הקהילתי  בישוב חרדי, נתקלנו בתופעה  מטרידה  במספר מקרים  שכפי הנראה הולכת ומתרחבת  בשנים האחרונות בחברה הכללית ובמקביל  לה בחברה החרדית: תלות תובענית של בוגרים צעירים נושרים ממסגרות לימוד במשפחותיהם.

בני הזוג לוי (שם בדוי), הגיעו במר ייאושם ליעוץ ולטיפול  בבעיה שהולכת ומחריפה בביתם וטורדת ומשפיעה על כל בני ביתם. אורי  בנם בן ה-24 היה על סף נשירה מהישיבה הגדולה שבה למד כאשר הפסקת הלימודים עקב משבר הקורונה נתנה לו את הדחיפה האחרונה לעזוב את הלימודים סופית.  גם הניסיון להוציאו לשידוכים במשך הזמן לא צלח. אורי התבטל  בביתו, קנה למורת רוחם של הוריו טלפון חכם   שעזר לו למלא את שעות היום בצפייה מתמשכת. עם הזמן היה נראה היה, שלא ניתן להפרידו מהמסך ולמותר לציין כי מצבו הרוחני התדרדר בהתאם. ניסיונות רבים נעשו מצד ההורים  לכוון אותו לעבודות שונות או לכיוונים טיפוליים אך הניסיונות עלו בתוהו ונראה שהוא אינו מתכונן לשנות את מצבו.  מעבר לקושי שעברו ההורים בראותם את ילדם שאינו מצליח להביא את עצמו לפעולות מעשיות ההשפעה על האחים הקטנים הסבה להם עוגמת נפש מרובה. סביב קושי זה עלו קצרים רבים בין האחים לבין אורי, בן אורי להוריו והאווירה בבית הפכה להיות עכורה ורעילה עד שהחליטו בני הזוג שעליהם להתייעץ.

גם אבי  בחור בוגר בן 28,  פרש את מצוקתו בבואו למרכז הטיפולי, הוא אינו מצליח להזיז את עצמו לשום כיוון תפקודי. מספר שהוא מרגיש אשמה ובעקבותיה דיכאון תסכול ומירמור כלפי משפחתו  שמנסה להצר את צעדיו בבית.  היחסים עם בני המשפחה  הולכים ומסתבכים והוא נגרר לישון עד שעות מאוחרות  ביום כדי להימנע ממבטים נוקבים ומאוכזבים ויכוחים ותוכחות של בני הבית החוזים בצער בהתדרדרות הנפשית/רוחנית ונפשם כלה. החוויה מזווית ראייתו של אבי,  היא שאין לו ברירה אלא לקבל חסות מהוריו ולהישען עליהם כדי להימנע מחרדה או מתחושת הכישלון שהוא נוחל בכל פעם שנחשף  למציאות החיצונית. אולם, החסות באווירה המוגנת של הבית מורידה עוד יותר את תחושת היכולת שלו ובכך יוצרת מלכוד. הוריו, מצדם, מרגישים חמלה עמוקה כלפיו ונדחקים להקל על סבלו.

בניגוד למסלול הקונבנציונלי והמבורך שאותו ברוב המקרים עוברים בחורים בוגרים הלומדים בישיבה גדולה עד אשר הם נישאים נוכחנו לראות שישנם מקרי נשירה ממוסדות הלימוד הייעודיים  שבהם לרוב הבחור שנאלץ לעזוב, משתלב בעבודה או  לימודי מקצוע בשנים האחרונות ואילו ישנם בחורים בוגרים  בני 20-30  שהנשירה מהמסלול הרגיל גורמת להם למצב של  קיפאון תפקודי, הישארות בכותלי הבית ללא תעסוקה, ללא יכולת לעצמאות ותלות חריפה בשירותי הבית. בהרבה מקרים הנשירה מהמסלול מהווה בסיס הולך ומתרחב לתופעה זו. לדאבוננו  הנשירה מהישיבות  היא תהליך שהחל עוד לפני הקורונה והתעצם רבות בהשפעתה. מחקר חדש  שהתפרסם  המעיד על נתוני נשירה עגומים  בציבור החרדי  עוד משנת  2018 (מלאך,.2020)

במקרים רבים תופעה זו גורמת למצוקה רבה ומתחים  בלתי נסבלים  הן להורים והן לילדים הבוגרים וכתוצאה מכך גם שאר בני המשפחה האחרים  סובלים מכך. היות ותופעה זו היא במגמה של  עלייה,   ברצוננו לטעון כי יש לתת על כך את הדעת ולפתח  מענים  הולמים שיתמכו  ביצירת  הכרת התופעה ונרמול היחסים והעלאת התקשורת במשפחה שתקל ותפחית את הסבל  במשפחות אלו. יש לציין  שבעבר תופעה זו  כמעט ולא הייתה מוכרת בחברה החרדית היות והמסלול בה מובנה  אחיד ותכליתי לכיוון הקמת משפחה בגיל המוקדם ואילו  השינויים החברתיים והמהפכה הטכנולוגית  שחלו בעשור האחרון בעולם  ובחברה הישראלית הכללית נותנים את אותתם אמנם באיחור, גם בציבור זה.

בסקר החברתי  על החברה הכללית שבוצע על ידי  הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה  רואיינו כ־7,450 בני 20 ומעלה, המייצגים כ־5.6 מיליון בני אדם. מהסקר עולה כי אחד מכל שלושה צעירים ישראלים בני 25־34 עדיין גר עם ההורים (33%). אחד הנתונים המעניינים בסקר הוא שבקרב הגברים הערבים התופעה רווחת עוד יותר מאשר בפלחים אחרים באוכלוסייה – כ־45% מהגברים הרווקים הערבים מתגוררים בבית ההורים ההשערה היא כי אצל הערבים בדומה לאוכלוסייה החרדית הגברים יוצאים מבית ההורים כאשר נישאים. מדובר בתופעה אוניברסאלית  השייכת לתקופה זו. ברחבי העולם צעירים אלו זכו לכינויים לא מחמיאים  אשר שמה את התופעה הזו באור שלילי ומגונה: באיטליה הם נקראים "במבוצ'יוני" (ילדים מגודלים); באנגליה הם מכונים "kippers",  ראשי תיבות של "ילדים בכיסי הוריהם השוחקים את החיסכון לפנסיה". בארצות הברית הם "דור הבומרנג",  בקנדה מדברים על "הקן הצפוף" (41% מבני ה- 20-29 הקנדיים גרים עם הוריהם), ואילו ביפן מכנים אותם כ "טפילים רווקים"  בעברית זכתה התופעה לכינוי "תסמונת הקן הבלתי מתרוקן" (שיר, 2011).

תמר ועוז אלמוג בספרם שיצא ב 2016 :"כאילו אין מחר "  מתארים את הבעייתיות ההדדית המעיקה על המשפחה. לאחר שמסתבר להורים כי הבעיה איננה זמנית אלא מתמשכת ומעמיקה, כלומר ילדם אינו מתכוון לצאת מהבית ולבסס את עצמאותו,  לעיתים שוקע ומסתגר בתוך עצמו  בעזרת טכנולוגיות שונות, מופיעות תחושות קשות של כעס, תסכול, אשמה, בושה וחוסר אונים. רגשות קשים אלה גורמים  לקונפליקטים טעונים בין שני הצדדים על סוגיות של כסף, ניקיון, סגנון דיבור ויחסים. אלו יוצרים מנגנון מורכב  ביחסים שלעיתים קרובות גורם לדיכאון, מתח הסתגרות  ונסיגה כתוצאה מהמצב שנראה תקוע וללא מוצא הנראה לעין.

מנגד גם הילדים כתוצאה מהשיפוטיות ההורית תחושת האשמה, החרדה והבושה גואה בצעירים אלו ותורמת לירידת דימויים העצמי ותחושת כישלון המשתקים אותם ביתר שאת ונוצר מעגל  קסמים  משתק בן ההורים לילדם וחוזר חלילה.

לאור הפניות  אשר באו אל פתחנו וסיפורים אחרים שאליהם נחשפנו בקהילה נוכחנו לדעת   שאין  מענים הולמים דיים בקהילה ומרפאות הציבוריות, לתופעה זו שלאחרונה מתרחבת גם בציבור החרדי. כתוצאה מהקורונה בחורים שאחיזתם בישיבה הייתה רופפת ממלא התקשו לחזור לאחר ההפוגות הרבות שנכפו על הישיבות לאור התחלואה.   נראה שתופעת הנשירה והשהיה בבית ללא מעש ותכלית  גורמת לסבל כפול  במשפחות חרדיות היות והמבט ההורי החרדי הוא לא רק על התעסוקה אלא  במיוחד על ההתדרדרות הרוחנית  של הצעיר והשפעתה על  שאר בני הבית ובנוסף רבים המאמצים  שלעיתים משקיעה המשפחה בהסתרת המקרים מעיני הסביבה. מאמצים אלו לעיתים גורמים לאיזשהו נתק מהחברה.

בני הזוג אלמוג בספרים (2016),  מציעים במצבים אלו נדרש טיפול נפרד ומתואם בצעיר ובהוריו. זאת משום שמדובר במעגל משתק והרסני שבו מצוקתו של צד אחד מחריפה את מצוקתו של הצד השני. על פי גישה זו, הקלה במצוקתו של צד אחד תביא להקלה במצוקתו של הצד השני. יכולתו של צד אחד להיחלץ מן התקיעות שבה הוא מצוי ולהתגייס לחשיבה קונסטרוקטיבית עשויה לסייע להיחלצותו של הצד השני וחוזר חלילה.  מענים נוספים מתפתחים לאחרונה  בקהילה הטיפולית  הכללית בארץ ובעולם עבור משפחות אלו. פרופ' חיים עומר וצוותו הטיפולי  פתחו מודל התערבות עבור   ההורים  המתמודדים עם מצבים של הסתגרות ותלות תובענית של ילדיהם הבוגרים. מודל זה נקרא "ההתנגדות הלא אלימה" (עומר, 2009) לעבודה עם הורי ילדים ונוער. על פי מודל זה ההורים מקבלים הדרכה ספציפית עבור המקרה הפרטי שלהם הכוללת: ניסוח הכרזה משותפת כלפי המצב,  גיוס תומכים והיעזרות  בהם, איחוד השורות מול הבוגר, צמצום שירותים הניתנים בבית, ויתור על אשליית השליטה, הפסקת ההטפה והימנעות מהסלמה. צעדים הוריים אלו מחייבים הכנה מדוקדקת בלווי אנשי מקצוע מיומנים, שבלעדיה הם עלולים להיכשל ואף להביא להעמקת המלכודת התלותית שבה שרוי הבוגר. התערבות המתוכננת היטב תיצור סיכוי מרבי לתפנית חיובית.

במאמר זה מטרתנו  הייתה  להציף בעיה כאובה זו ולזעוק את זעקתם של אותם משפחות  שחוסר האונים וההסתרה משתקים אותם  מלפעול לעבר פתרון נאות של בעיה זו ולהשפיע על לשכות הרווחה ובריאות הנפש לתת  הדעת על תופעה זו ולפתח טיפולים הולמים, קבוצות תמיכה, טיפולים משפחתיים,  שיכירו בתופעה וייסעו למשפחות רבות המתמודדות עמה בימים אלו.

הכותבים הם סטודנטים לעבודה סוציאלית