כשהשולחן הופך לארון

כאשר אבי עולם הישיבות שוחח עם גביר והעניק לו תפריט מותרות מיוחד לארוחת בוקר, הייתה לו כוונה גדולה

בני ישראל בקושי התאוששו מאותו מעמד נשגב שבו הבורא בכבודו ובעצמו ירד על הר סיני ודיבר אליהם, והנה הם מקבלים בשורה עוצמתית ומרעידה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הר סיני לא יהיה עוד מופע חד פעמי. בורא העולם מבקש מבני ישראל להקים לו משכן שבו תשרה שכינתו בתמידות.

כל מה שנדרש כדי להקים את המשכן הוא נדיבות לב וציות. שורה ארוכה של פסוקים מפרטת כיצד זוכים להשראת השכינה. מקימים חצר, מקיפים אותה בקלעים, אדנים. בפנים ניצב המשכן, המכוסה בעורות אילים מאודמים.

ולפני הכל יש הכלים הקדושים, שעשויים לשמש. אלו כלים מיוחדים. אין שום אדריכל בעולם שיודע להסביר מה פשרן של מידות האורך והרוחב. למה המנורה חייבת להיעשות מקשה אחת זהב, ואילו הכיור צריך להיות נחושת. הכל בכתב מיד אלוקים. אין לנו באמת הבנה כיצד פועלת השראת השכינה ומה הסודות שטמונים בכל טפח ואמה.

אך רבותינו לאורך הדורות נתנו לא מעט טעמים ורמזים פנימיים לכלי הקודש. כך למשל רבנו בחיי אבן פקודה בפירושו לפסוק "ועשית שולחן עצי שיטים" (שמות כה, כג) נעצר ומנסה לבאר לשם מה הוזקק המשכן לשולחן. יש כמובן הפשט הפשוט, שהשולחן היה לצורך לחם הפנים.

אלא שיש גם רמז והוא רלוונטי גם לכל אחד מאיתנו בזמן הזה, שכן הבית היהודי הוא משכן לשכינה, אם וכאשר נוהגים בו כהוגן. השולחן יש בו רמז חשוב לרעיון שמופיע בדברי חז"ל: "שולחנו של אדם מכפר עליו, ולחמו הוא כקרבן על המזבח".

במסכת ברכות (נד:) דורשים חז"ל את הפסוק בספר יחזקאל ולומדים ממנו שיש דמיון בין שולחנו של אדם – למזבח. קודם לכן אומרים חז"ל ששלושה דברים מאריכין ימיו ושנותיו של אדם, ואחד הדברים הוא "המאריך על שולחנו".

הדבר נראה תמוה מעט. מדוע המאריך בסעודתו זוכה לאריכות ימים? לכאורה דווקא האיש שממהר לגמור לאכול, שמקצר בצורכי הגוף, ראוי יותר לאריכות ימים. אלא, מסבירה הגמרא, ככל שתתארך הסעודה יש סיכוי שבמשך הסעודה יבוא עני ויתדפק על הדלת. "דילמא מתרמי ליה עניא" – אולי יזדמן לו עני – "ורמי ליה ריפתא" – והוא ייתן לו מפתו. כאשר האדם מאריך בסעודתו בתקווה שאף העניים יזכו להשתתף בה, הוא זוכה לכך ששולחנו נהיה כמו מזבח, וכאילו אכל משולחנו של מקום.

על אבי הישיבות מרן רבי חיים מוולוז'ין זי"ע מסופר שפעם הזמין אליו גביר מן העיירה. אותו גביר יצא שמו לשמצה כקמצן מופלג. תמהו תלמידיו של ר' חיים: מה לרבם הצדיק ולאותו קמצן? פליאתם גברה כאשר האזינו לשיחה שהתנהלה בין השניים.

ר' חיים שאל את העשיר: "מה אתה אוכל לארוחת בוקר?"

"שום דבר מיוחד", השיב הלה. "אני אוכל קצת לחם, גבינה וביצה".

"לא טוב", נענה ר' חיים ואמר: "עליך לאכול לארוחת הבוקר לחמניות בחמאה, פירות וירקות".

כך המשיך ר' חיים והכתיב לאיש המופתע תפריט עשיר ומגוון לכל היום, כפי הראוי לאיש אמיד כמותו.

כשעזב הגביר ופנה לדרכו, הסביר ר' חיים לתלמידיו המופתעים את פשר השיחה ששמעו זה עתה.

"ידעתי שהאיש הזה אינו נוטה למעשי חסד, שהוא ממעט בצדקה ובהכנסת אורחים. רציתי לברר מהו המניע להתנהגות זו.

"כשהתחלתי לדבר איתו התברר לי", המשיך ר' חיים, "כי עינו לא רעה רק בשל אחרים, אלא הוא מקמץ גם בהוצאותיו האישיות. ברור כי אדם שמקמץ ביחס לעצמו אינו רואה צורך לחלק לאחרים. אדם שמסתפק בלחם, במעט גבינה ובביצה לארוחת בוקר, וזאת בשעה שיש לו אפשרות ליותר מכך, מה יהיו השגותיו לגבי צורכיהם של העניים?

"אם עשיר כמוהו אוכל לחם טרי, ברור שיסבור כי לעני די בלחם יבש. אולם אם הוא יאכל ארוחה דשנה, יתענג על חמאה, מעדנים וממרחים למיניהם, הוא יבין כי לעניים מגיע לפחות לחם עם גבינה".

סיים ר' חיים את הסברו ואמר: "לכן דרבנתי אותו להעלות את רמת החיים שלו, כך עשוי להשתפר גם יחסו לעניים".

זוהי גם הסיבה שהמאריך על שולחנו זוכה להשראת שכינה על שולחנו. שולחנו מביא אותו לכך שירחם על העני. אכילתו היא מקור לחסד לזולת ולפיכך ראוי הוא ששולחנו ייחשב כמזבח המביא טובה לעולם. המאריך על שולחנו הוא אדם שמחשבתו נתונה לעניים. אדם כזה הופך את השולחן שלו לשולחן שיש בו קורבנות ולחם הפנים.

זו הסיבה, אומר רבנו בחיי, שבורא העולם ציווה לעשות שולחן במשכן. יש כאן רמז לדורות. השולחן חייב להיות מלא וממנו על האדם לחלק ולהיות טוב עין, להאכיל ולתת מפתו לעניים.

רבנו בחיי מספר על מנהג ייחודי ומפתיע שנהגו בו ה'חסידים בצרפת' – לעשות משולחנם ארון קבורה לעצמם, בבוא עיתם. הם ציוו להפוך את השולחן של האכילה לארון שילווה אותם בדרכם האחרונה. בכך רצו להדגיש כי האדם אינו נושא איתו לבית עולמו מאומה מכל עמלו, לא את הכסף שצבר ולא את האוכל שאכל. הכסף נותר ליורשיו והאוכל יורד עם הגוף לקבר, היישר אל הרימה והתולעה.

אין מלווים את האדם בהמשך דרכו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שולחנו, אותו שולחן שכעת משמש לו כארון.

לכן עשוי השולחן מעצי שיטים, שהרי ראשי התיבות של המילה 'שטי"ם' הם ש'לום ט'ובה י'שועה מ'חילה. שולחן שיש בו שלום וטובה יש בו ישועה ומחילה, וזה שאמרו רבותינו: "המאריך על שולחנו זוכה לכך שמאריכין לו ימיו ושנותיו".