כשפוחדים, לא אוהבים

השבוע זה קורה. רבבות תלמידים פוגשים לראשונה את מוריהם, והרגע הזה קריטי לחיים שלמים

כן, זה הוא. אני בטוח. ככה, משום מקום, בלי הזמנה ובלי התרעה הוא הגיע. בין גלגלי הים לספינות טורנדו; בין פחמים שרופים למשחת שיזוף מרוקנת. מעל המזוודות ומתחת לכנפי מטוסים עמוסים במטיילים ששבים לארץ מרוצים יותר או פחות, הוא קופץ ומדלג, לא מתחשב בחום הנורא, לא בהפגנות ולא בחסימות הכבישים.

בבטחה ובנחישות הוא פותח את הדלת וצועק: אלול! הגעתי.

רגע, בבקשה תן לנו עוד קצת זמן. רק אתמול נפרדנו ממך, מה אתה עושה כאן פתאום? יש מצב לדחייה קלה? לפחות תעשה את זה מודולרי. תתחיל ברגוע. לא מייד שופר ולחץ ואימת הדין ורב'ה חדש וחברים חדשים ומקום חדש. לא הכל ביחד. בבקשה, קצת רחמים.

אבל אלול לא שומע ולא מתחשב. הוא נכנס עם המזוודות. פורק סחורה וצועק בקול: "אני כאן ולא מתכוון ללכת לשום מקום. תרצה ליהנות, לשתף פעולה, מצוין; לא תרצה, תילחם, תתכחש, תעצום עיניים? זכותך. אבל אני חייב להתקדם, יש לי הרבה הספקים ותוכניות לארבעים הימים הקרובים. יצאנו לדרך, אתה מוזמן להצטרף. אתה תקבע איך המסע ייראה".

ואז, אחרי ארבעים יום, בדיוק באותו אופן ש'רבי אלול' הגיע, גם שם, משום מקום בין הקיטל לקרפעלך שנותרו מסעודה מפסקת, מתוך אימה והלחץ של 'כל נדרי' והרוממות של תקיעת השופר בנעילה – אלול נעלם. ובדלת השנייה נכנס בחדווה, עטוף בשרשראות וקישוטים וריח רענן של ירק והדר, מורנו ורבנו הגה"צ ר' סוכות. דווקא אליו אנחנו שועטים ורצים, שמחים ופוחדים מהרגע שיעזוב.

שנים רבות, מאז היותי ילד ואחר כך בחור ישיבה ואברך צעיר, כך הרגשתי כלפי אלול וסוכות הבא אחריו. הם היו בשבילי כמו שני רעבע'ס חדשים בתחילת שנה. אחד קשוח וזועם, והשני מחויך ומסביר פנים. שנאתי את אלול, לא אהבתי את התקופה הזו, לא אהבתי את הילקוט המסודר של תחילת שנה; לא אהבתי את הפרצוף הקפוא של המלמד; שנאתי את הדרך לחיידר ואת כל הימים המפחידים של תחילת שנה.

מאז חלפו לא מעט אלולים, והיום נראה לי שאני יכול לומר, שכאשר ר' אלול פותח את הדלת אני מתרגש ושמח. אני אוהב אותו ומצפה לו, וכשהוא נעלם ועולה בסערה השמיימה עם צאת הכוכבים של מוצאי יום כיפור, אני לוחץ יד בחיבה לר' סוכות, אבל בפנים אני ממש עצוב שזה נגמר. ולא, זה לא עניין של ילד או מבוגר, או שהיום אני צדיק גדול יותר; זה הרבה יותר עמוק. זה עקרון העקרונות של שנאה ואהבה.

שנאה היא תוצאה של פחד. אדם שונא את הדברים שמפחידים אותו ואוהב את הדברים שמשמחים אותו. כל זמן שאלול היה רב אכזר עם שוט ביד שבא לסגור איתי חשבון, רעדתי ממנו אפילו יותר מהסרדינים שבים וזה הרחיק אותי. כשגדלתי ולמדתי שהוא בא לנקות, לחבק, לשטוף את כל האיכס שצברתי במשך השנה, התחלתי ממש לחבב אותו.

וזה מביא אותי גם למחשבות על כל אלפי אנשי ההוראה והחינוך, ומאות אלפי התלמידים שמתכנסים לחדרים ואולמות. מחנך אחד על שלושים, חמישים, ולפעמים מאות תלמידים שתלויים בו. יש מצוינים, שרגועים ובטוחים בהצלחתם; ויש אלו שקופה של כישלונות ואכזבות תלויה על ראשם, והם מבוהלים וחרדים. ופחד מוביל לשנאה.

בתוך ליבם הם כבר שונאים את המלמד החדש ומבועתים ממנו. וגם הוא, מצידו, קצת מפוחד ולא אוהב את אותם שובבים ובלגנסיטים, חלשים וחסרי קשב וריכוז. הוא הרי כבר קיבל את כל האינפורמציה מהמנהל והרב'ה הקודם. כבר הכינו אותו שממוישי עליו להיזהר. לא לתת לו לזוז ו"לתפוס אותו קצר קצר", שלא יהפוך את הכיתה. או ש"קיבלנו אותו לישיבה רק בקושי. טעות קטנה ואנחנו מעיפים".  וכשפוחדים, לא אוהבים.

מאות אלפי מפגשים כאלו בין תלמיד לרב'ה ייחתמו ביום הראשון ללימודים, לחיים או למוות. וההכרעה היא: האם תהיה שם אהבה או שנאה? האם המבט הראשון הוא של ר' אלול שמורכב מאיש לרעהו ומתנות לאביונים, או של אלול של רב ותלמיד מפוחדים  שאומרים אני לעצמי ואתה לעצמך?

יש בחז"ל קורס מורים ותלמידים יחיד וקצר מאוד: "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד". ה'לא' כאן הוא ברור ונחוש, ולא מתייחס לפעולה כמו לאופי. לא כתוב 'לא המקפיד' אלא 'הקפדן'. איש שבטבעו קפדן, לא ילמד, נקודה. יש עומק פסיכולוגי באמירה הזו. הביישן מייצג אופי של תלמיד חסר ביטחון ומנגד, הקפדן, למרות שהוא נראה בעיני הבריות כאיש מלא ביטחון, ההפך הוא הנכון. אנשים קפדנים וביקורתיים, הם חסרי ביטחון ובעלי דימוי עצמי נמוך ביותר.

העיניים הביקורתיות שלהם כלפי העולם מתחילות בראייה שלילית על עצמם, גם אם הם לא יודו בזה. המשנה ב'אבות' כורכת בחדא מחתא תלמיד ורב חסרי ביטחון, שפוחדים זה מזה. זה מסוכן לשניהם וההמלצה של חז"ל היא: "לא!"

כדאי לחתום את הנושא החשוב הזה בפירוש ה'תפארת ישראל' על המשנה ב'פרקי אבות'. על התלמיד הביישן הוא כותב "דחושש שיפגום בכבודו, כשיישאל על דבר עמום או תמוה, שיראה בספר או שישמע ולא יבין, מפני שירא שיחזיקהו כחסר דעת. הוא נשאר חסר דעת תמיד".

ועל המלמד הקפדן הוא מאריך וכותב דברים שצריכים להיות מונחים בכיסו של כל מורה ומורה בישראל:

"מי שהוא קפדן וכעסן, אינו ראוי ומסוגל להיות מלמד לתלמידים או מורה לעדה;  שמלבד שעל ידי הכעס יסתלק ממנו חכמת המלמד באותו שעה להסביר דבריו יפה ויתבלבלו דעת משמיע ושומע. חוץ מזה, איך ישגיח התלמיד על דברי שונאו, הוא הרב או המורה, שהוא ככבשן אש היורה זיקים חיצים ומוות סביבו בזעף ובחמה?

"ואולם 'דברי חכמים בנחת נשמעים'. ומה שאמרו חז"ל 'זרוק מרה בתלמידים' – היינו כשמתעצלים להשגיח יפה, וגם אז לא יעיר כל חמתו, רק כדורש טוב לעמו, שכשיגיע אל השומע כבר נפסק הכעס. שחובת הרב לרחם על הבלתי יודעים ועל התועים שבתלמידיו. בחיקו יישא עלות הנלאים ובדברי חן ואהבה יקרבם תחת כנפי השכינה, למען יכירו כי אוהבם אמיתי הוא המייעצם רק לטובתם".

ברוכים אתם להשם, תלמידים ותלמידות, רבנים, מחנכים ומחנכות.

שתזכו לשנה מלאה באהבה לעצמכם, לתלמידיכם ולרבותיכם.

חג אלול שמח!