כשרבי דוד התעלף

הפרוש הצדיק נפל באמצע בית הכנסת בשערי חסד בחג הסוכות ולא התאושש שנים ארוכות

המצווה הכי מפורסמת בפרשת עקב היא ברכת המזון, וממנה יסוד לכל הברכות שאנו מברכים. רבנו המהרש"א כתב יסוד מעניין: שלפי שמזונותיו של אדם קשים כקריעת ים סוף, לכן ציווה הקב"ה שהאוכֵל יברך והדבר יגרום לו שפע, שיהיו לו מזונות בריווח. "כי יש לאדם מקטרגים בדבר מלתת לו מזונותיו… והברכות הם המליצים יושר וסנגורים טובים נגד המקטרגים".

בספר 'שפתי כהן' כתב דבר מבהיל: "שמעתי שכל המברך על מה שאוכל ואינו מכניס שום דבר בלא ברכה ראשונה ואחרונה – כשמת, אין התולעים שולטים בגופו, לפי שהתולעים הם מן הקללה… והברכה היא היפך מן הקללה, שנאמר 'להניח ברכה אל ביתך'".

ובספר 'נר יהודה' הביא מקור נפלא לזה ממדרש – "אם אכלת וברכת… מבלה אני כל הטובות בגופך, וגופך אינו בלה".

סיפר הגאון רבי אריה לייב בקשט, ראש ישיבת 'עטרת מרדכי' בדטרויט: "זקן צדיקי הדור, מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, הגיע ברכבת ללידא, על מנת לחזק את היהדות בעיר. מגודל ההתרגשות שאחזה בי, הצלחתי להזכיר את שם אבי, מתוך שידעתי שה'חפץ חיים' מכירו.

"ואז שמעתי את ה'חפץ חיים' לוחש כביכול לעצמו: 'רבונו של עולם, ראה, ילד עוזב את אביו ואימו ואחיותיו רק כדי ללמוד תורה וכדי לחזקני ולאמצני'. ואז אמר לי ה'חפץ חיים': 'בני, היזהר בברכות ותנצל מכל צרה וצוקה'". סיים הרב בקשט:  "קיבלתי עלי זהירות בברכות, ואכן זכיתי להינצל מכל הסכנות הרבות שעברתי בגלגוליי בסין, ביפן וברוסיה".

בימים ההם, בסביבות ביתו של מרן ה'חזון איש' בבני ברק – במקום שבו שוכן כיום תלמוד תורה תשב"ר – לא היו כמעט בתים, רק פרדסים, ולכן הציבו שומר שהשגיח מפני גנבים.

באחד הבקרים, כשה'חזון איש' יצא לחצר ביתו, נשמעה קריאה: 'תזדהה!' ה'חזון איש' לא שמע את הקריאות והשומר ירה כדור שעבר מילימטרים ספורים מעל ראשו של ה'חזון איש'. מהומה אדירה נוצרה במקום. כולם נבהלו, מי יודע מה קרה בבית ה'חזון איש'? אך כשנכנסו ראו את הרב מתכונן כדרכו לתפילת שחרית.

המעשה היה ביום שני, שבו יש קריאת התורה. ה'חזון איש' חרג מדרכו, ניגש אל הגבאי וביקש שיתן לו עלייה לתורה. חשב לעצמו הגבאי שה'חזון איש' רוצה לברך 'הגומל'. אך ה'חזון איש' סיים את הקריאה וחזר למקומו ללא שבירך הגומל.

כששאלו את ה'חזון איש' מדוע לא בירך הגומל, השיב: "בגלל שהשומר לא יודע לנצור נשק, אני צריך לברך הגומל?" הוסיפו אפוא לשאול: "אם כן מדוע ביקש הרב שייתנו לו עלייה?" השיב ה'חזון איש': "בזמן שהכדור עבר מעל ראשי, הייתי באמצע ברכות התורה והרעש הסיח את דעתי מהברכה. חששתי שהברכה לא הייתה כהוגן, לכן ביקשתי לעלות לתורה כדי שאברך שוב ברכות התורה בלי היסח הדעת".

הגאון הצדיק רבי דוד בהר"ן מפורסם היה בזהירותו הרבה בענייני ברכות. אביא כאן מעשה אחד שילמד על הכלל: הצדיק רבי חיים טודרס הרשלר מ'שערי חסד', חלה ואושפז בבית החולים. הוא ביקש מכמה בחורים שיבואו להתפלל אצלו ביום הכיפורים. גם אני הייתי אחד מהם. אחר התפילה ביקש מאיתנו, שמאחר שפגע בעבר ברבי דוד בהר"ן, לכן מבקש מאיתנו שנאמר לו 'מחול לך'.

הסקרנות שלנו גדלה. ביקשנו לדעת במה פגע ברבי דוד בהר"ן, אך רבי חיים לא רצה לגלות. אנו, כבחורים נועזים ושובבים, אמרנו: 'אם הרב לא יספר, אנו לא נאמר מחול לך'… מחוסר ברירה נאנח והחל לספר המעשה:

"רבי דוד בהר"ן הגיע פעם בחול המועד סוכות לבית הכנסת בשערי חסד ובירך על נטילת לולב. שמתי לב, שבטעות נשמטו לו הערבות ומיהרתי להעיר לו על כך. רבי דוד נבהל מאוד, חזר אל ביתו והביא את הערבות ושוב בירך על נטילת לולב. ואז הערתי לו, שלפי ההלכה באופן כזה עליו לברך 'על נטילת ערבה'. באותו רגע רבי דוד בהר"ן קרס תחתיו והתעלף, מרוב פחד שלא אמר הברכה הנכונה.

"ועתה בחורים יקרים, בקשו בעדי מחילה. הרי זה כבר היה לאחר מעשה, ולמה הייתי צריך להעיר לו ולצערו? תבקשו בעדי מחילה".

לאחר כמה ימים סיפרתי למרן הגרש"ז אויערבאך את המעשה. הוסיף לי הגרש"ז ואמר: "אתה יודע כמה פעמים ביקש רבי חיים טודרס מאנשים שיאמרו לו 'מחול לך' – על שפגע ברבי דוד בהר"ן? אולי עשרות פעמים".

ובאותו עניין מסופר שהרה"צ רבי שלום שבדרון סיפר, שפעם אחת נכנס לבית הכנסת ב'שערי חסד', וראה את רבי דוד בהר"ן מניח ראשו על השולחן ובכה בכי מרורים. כששאלו מדוע הוא בוכה, סיפר לו את הסיפור על הערבה שנשמטה ממנו לפני שנתיים וגרמה לו ברכה לבטלה. בכל  פעם שנזכר בזה, היה יושב ובוכה.

המשנה מספרת על יוחנן כהן גדול, שאחרי שמונים שנות כהונה נעשה צדוקי. ולכאורה, כיצד ייתכן שאדם שנכנס לקודש הקדשים ויצא בשלום – הפך לצדוקי?

הדבר מבואר בכתבי האר"י הקדוש, שכתב: כי ידוע שבכל מזון מגולגלים נשמות שמצפות לתיקונן ועל ידי הברכה שמברכים על המזון – מתקנים את הנשמות. ואם חלילה לא מברכים כראוי, המזון לא נתקן והוא נכנס פגום אל תוך גוף האדם ומשפיע עליו לרעה.

זה מה שקרה ליוחנן כהן גדול, שפעם אחת אכל מזון ולא כיוון כראוי בברכה לפי מדרגתו, ונתעברה בו נשמה של רשע שהייתה מגולגלת באותו מזון וקלקלה את נשמתו. עד כדי כך.

ואסיים במעשה רב: מרן הגרש"ז אויערבאך, מעולם לא היה חוזר על פסוק או על תיבה פעמיים, בגלל ספק. אירע פעם שאמר את המילים 'נודה לך' שבברכת המזון, וכשסיים את הקטע חזר שנית ואמר בסוף את המילים 'נודה לך', והיה לפלא לבני ביתו.

כששאלוהו לאחר מכן, אמר: "הרגשתי שבפעם ראשונה היה לי בשעת האמירה קצת היסח הדעת, ולומר 'נודה לך' בלא כוונה – זו לא הודאה. איך אפשר לומר 'נודה לך' ולא לכוון אמיתת הדברים?" ולכן חזר שנית.

ומכאן נלמד, שבכל ימות השנה, בכל עשרות השנים שחי ולא חזר שנית על 'נודה לך' – זה היה 'נודה לך' בכוונה רצויה ונכונה כדבעי.