שמעון ברייטקופף
ב' שבט התשפ"ב
כשהלב שותת דם
זה אולי התנקז להשבוע, אבל זה מרחף כאן כבר הרבה זמן.
תחושה שהכל סוגר מכל כיוון.
אולי מאסון ל"ג בעומר, אולי כבר קודם, מאז הקורונה. קשה לשים את האצבע על נקודת הזמן המדויקת. אבל מה שהיה קורה בעבר בכמה דורות קורה היום בכמה שעות, וצבר האירועים מעיק על הנשמה, ממלא את הכל. לא משאיר מקום לנשום.
אנחנו רצים מטרגדיה לטרגדיה, מטלטלה אחת לשנייה, שום דבר לא בטוח, אין על מה להישען, הכל מעורער. העולם נהיה אכזר, אגרסיבי, מיידי, רודף סיפוקים מיידיים, אפס סבלנות, אפס יישוב הדעת.
כולם רודפים בכל הכוח.
אחרי דם חדש, אחרי ריגוש חדש. שום דבר כבר לא מספק. שום חוויה כבר לא מרגיעה.
והלב, הלב כבר לא עומד בעומס הטלטלות.
וזה לא רק הלב הפרטי של כל אחד מאיתנו שזקוק למעט נחמה, אלא הלב הציבורי.
הלב של המגזר החרדי, רמוס, שותת דם, מפורק לרסיסים, מחפש לשווא נחמה.
אפילו אלו שמתפרנסים מגיבוש עמדה חד משמעית בכל נושא בשל מה באה לנו הצרה הזו, אלו שבעוד הדם רותח ידעו להפנות אצבע מאשימה לסיבה המדויקת שהובילה לאסון הנורא – נאלמו דום. גם להם – אלו שחייהם מורכבים מרצף בלתי נגמר של סימני קריאה – נגמרו המילים.
אל דאגה, הם יתעשתו מהר מאוד, יימצאו האשמים, והעולם – מבחינתם – יחזור למה שהיה. זה תמיד יהיה השכן, הקהילה ליד, העיר ליד, העיקר להעיף את הצרות האלה מחוץ לגדר. מחוץ לחומה. כמה שיותר רחוק.
אבל לפחות בימים האלה, ימי התוהו והבלבול הנוראים, הימים שבהם הדעת נטרפת ומחפשת מעט שלווה ונחמה, אולי יהיה אפשר למצוא דווקא בתוך כל הכאוס הזה משהו אחד שיטתי, שחוזר על עצמו ונותן לנו סימן אחרי סימן שאנחנו מסרבים לקלוט.
אולי הלבבות הפתוחים עכשיו כשירים לשמוע.
אולי.
חורבן הבית
כבר אלפיים שנה אנחנו מקבלים תשדורות משמים. לעיתים רמזים, לעיתים אמירות ברורות וחדות, ועדיין לא למדנו כלום.
זה נשמע כל כך פשוט, שבטוח שכל אחד שקורא את הטור הזה יצקצק ויגיד: נו, באמת.
אבל לפעמים המטבע נמצא מתחת לפנס. בדיוק איפה שחושבים.
אלה אנחנו שמעדיפים לכוון את הפנס לכל מקום חוץ מאל המקום האמיתי. המקום שאליו מכוונים אותנו. אבל דומה שכבר אין ברירה.
נחזור קצת אחורה לימי בית שני.
עם ישראל למד תורה, גמל חסד, קיים הלכות טהרה, היו בו משמרות צניעות ומשמרות חסד, משגיחים ובודקים, עמותות וארגונים. מלאה הארץ דעה את ד'.
והוא חרב.
הוא חרב בגלל השנאה בין איש לאחיו. מפני שדווקא התורה – זו שאמורה לרומם את האדם ולהפוך אותו לנעלה יותר, לרוחני יותר, לקדוש יותר – הפכה לקרדום לחפור בו.
למה לי רוב זבחיכם, אמר ד'.
אל תביאו לי קרבנות שלא ביקשתי – תכבדו זה את זה. זה הכל.
ולא כיבדנו. ואיבדנו את בית המקדש והלכנו לגלות הנוראה שבעיצומה אנחנו נמצאים.
אף אחד לא משלה את עצמו שהוא יוכל ללמוד בדרגה גבוהה יותר מתנאי בית שני. אף אחד לא חושב שהוא יגיע לדרגת טהרה גבוהה יותר מכהני בית המקדש, או לעשות חסד נעלה יותר מהצדיקים שחיו באותה תקופה.
הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות שהם לא עשו, זה פשוט להתנהג בכבוד זה לזה.
חלק מהשיטה
הצד השווה בכל האסונות של התקופה האחרונה ממירון דרך הקורונה וכלה בטרגדיה האחרונה, זו העובדה שראו בחוש איך יד איש באחיו.
לא באופן מטאפורי, לא מְשָׁלִים, לא קרוב ולא ליד. יד איש באחיו במובן הכי פיזי שיש.
רמיסה עד מוות אחד את חברו. חוסר אכפתיות מכבוד הזולת, ממשפחתו, פגיעות של איש באחיו שהופכות לרציחות.
הטרגדיות האלה הן תמונת מראה לסגנון חיים שהתרגלנו אליו.
מאבקי אגו שהופכים למסעות ציד אכזריים וחסרי הבחנה. הצידוקים למסעות הצלב הללו יכולים להיות רבים: תורניים, חברתיים ואפילו מוסריים. אבל אין תורה ואין מוסר במסע ציד שמתנהל בלי כללים.
הבעיה הגדולה היא שהתרגלנו לזה.
התרגלנו לשימוש בערכי התורה לצורך מאבקים חברתיים. התרגלנו לרמיסת אנשים. במקרים רבים, גם כשאנחנו רואים עוולה שנעשתה, אנחנו מפחדים לדבר כי אולי זה יפגע בנו, או בילדים שלנו, וככה מתקיימות תופעות מזעזעות שנראות לנו כמובנות מאליהן. מעדיפים להסיט את העיניים הצידה, לא לראות, לא לשמוע.
ניקח לדוגמה סוגיה שמוכרת לכל אחד מאיתנו. גם בשעת כתיבת שורות אלה – ילדות בכל רחבי הארץ יושבות בבית בלי מוסד לימודים, כי "ככה זה". כי האבא עובד, בעל תשובה רחמנא ליצלן, או מהעדה הלא נכונה או רבש"ע יודע איזה תירוץ ניתן בשביל לרצוח ילדה בת ארבע עשרה.
ואף אחד לא רוצה להביט למצוקה בעיניים. אנחנו מעדיפים להשפיל את המבט בחדר המדרגות, ולא להתקשר למנהל או למנהלת ולמחות על העוולה. מי צריך צרות, עוד מעט יחפשו גם אותי. אני התקבלתי? שלום עלי נפשי.
להתחיל מלמטה
ככה בדיוק, בהדרגה ובשיטתיות, הערכים שלנו מתעוותים.
אם יהודי חרדי מקבל בשוויון נפש את העובדה שילד לא מתקבל למוסד לימודים כי "עברו את השלושים אחוז", וזה נראה לו הגיוני ומתקבל על הדעת והוא לא יוצא לזעוק על העוול שנגלה לעין כל – זה כי הוא חלק מהשיטה.
ואלו רק דוגמאות קטנות.
נוצרו אצלנו עיוותים חברתיים ומוסריים שאנחנו מקבלים בשוויון נפש, וכך נוצר עיוות מחשבתי ומוסרי – ואחר כך מתפלאים שהגלמים קמים על יוצריהם.
זו הזעקה שנשמעת מכל מקום. מכל אסון. מכל טלטלה. אנחנו חייבים לראות את העניין הזה, כעניין הכי קריטי על סדר היום הציבורי. ואם הצעקה לא באה מלמעלה, היא צריכה לבוא מלמטה.
אם בציבוריות שלנו היה ברור שלא פוגעים באנשים – לא בילדים ולא במבוגרים. שאצלנו בציבור שאמור להיות אור לגויים, אין פגיעות. לא נפשיות, לא חברתיות – כל פגיעה מכל סוג שהוא הייתה מחוץ למחנה. היה לנו מקום בטוח. לא היו פוגעים באף אחד. שום סוג של פגיעה. זה היה מחלחל לכל מקום.
אילו היה בלתי אפשרי לפגוע ביהודי אחר, וכל נימוק כלכלי או טצדקי הלכתית כביכול לפגיעה בזולת היו משהו שעוצרים בשבילו הכל, היינו מייצרים אקלים אחר.
האסונות הגדולים מתחילים מקלות הדעת בפרטים ה'קטנים', ולכן שם צריך את התיקון. לא להסכים לוותר על צער של ילד, לא לקבל פגיעה באף אחד, כן, גם לא בבעל תשובה או במשפחה שאחד מילדיה ירד מהדרך. לא לקבל בשום אופן השפלה, דחייה והשתקה של כאב, גם אם הן מכוונות כלפי אדם מקהילה אחרת, או שנראה קצת אחרת.
החלונות השבורים
זה היה ראש עיריית ניו יורק רודי ג'וליאני שקיבל את העיר בסוף שנות התשעים במצב הגרוע ביותר שידעה. הפשיעה וההזנחה היו בכל מקום, העסקים ברחו ממנה, ומי שנשאר נאלץ להתמודד עם פשיעה וגביית דמי חסות.
ג'וליאני הבין שבשביל שינוי הוא חייב לעשות משהו דרסטי, והחליט על מדיניות של 'אפס סובלנות'. מה זה אומר? אם יש לך חנות שחלון הראווה שלה שרוט, סוגרים לך אותה מנהלית לשלושים יום. גנבת משהו קטן? כנס לכלא לשלוש שנים. הבנתם את הרעיון. ענישה לא מידתית.
בהתחלה המהלך היה קשה. היו גם הרוגים לא מעטים בהתפרעויות. אבל תוך תקופה קצרה ירדה הפשיעה בשישים אחוז. העיר ניו יורק חזרה לגדולתה. גוליאני זכה לתהילת עולם.
לפעמים בשביל לעשות תיקון, צריך לשבור לקיצוניות השנייה. אם בעקבות המאורעות האחרונים כל אחד יקבל עליו זהירות כפולה ומכופלת ביחס לאחר, לא יסכים לקבל שום פגיעה ציבורית או אישית באף אחד, לא יקבל עוולות בשוויון נפש, יזעק נגד פגיעה בכל אדם באשר הוא – אולי נזכה לתיקון הגדול ולגאולה הגדולה, ואולי גם לגאולת ושלוות הנפש, שכל כך חסרות לכולנו.
הלוואי אמן.
