לאן נעלמה הרוח

תקופת רגעי המתח והדריכות שאליה הכניסה המלחמה המתגלגלת עם איראן וביירות את יושבי הארץ, זכורה היטב לישישים שבָּנו מהתקופה המתוחה ששררה בארץ בערב מלחמת ששת הימים. באותם ימים התושבים במדינה הצעירה למדי היו יושבים דרוכים ליד מקלטי הרדיו, מבוהלים ואינם יודעים את נפשם. נאצר המצרי, גנרל יהיר ונשיא שחצן, היה משחיז סכינים בכל יום מחדש בקול רעש גדול ומאיים בהצהרותיו להעלות את תל אביב וחיפה בלהבות.
תחושת הדריכות של הימים האחרונים מחזירה את מדינת ישראל לימי ההמתנה של אייר תשכ"ז. כאז כן היום, היו רגעים של הומור שחור ובדיחות שמטבע הדברים היו מקומיות ולא הפכו לוויראליות ולעוסות בן רגע, אך גם בימים ההם לא היה ילד במדינה שלא ידע לפזם את המילים "נאצר מחכה לרבין".
אולם הפעם המאבק הוא לא רק על אחיזה בחבל ארץ או למי יש נשק מתקדם יותר, אלא על משהו עמוק יותר: על הרוח והמורל של העם. בניגוד להערכות הרווחות בקרב מומחים צבאיים, שלפיהן ניצחון ותבוסה הם משקל של אבדות בקרב, התנקשויות ללא עקבות וחיסולים מוצלחים, הרי שניתן לזהות חסר של ממש בחוסן האזרחי והלאומי. העובדה שאויבינו הצליחו להכניס את כל תושבי המדינה לטלטלת נפש, באיומי רהב שמעלים את הרף מרגע לרגע ומגובים בעליית מדרגה משלב לשלב, מלמדת שני דברים מהותיים שהתפתחו בחודשים האחרונים באקלים הישראלי.
מצד אחד אפשר לשמוח על המקום החדש שאליו הגיעה ישראל, אחרי יותר מ־300 ימי לחימה: סוף סוף בחודש האחרון נוחלת ישראל בחסדי שמיים הצלחות ניכרות בחיסולי בכירים. מעזה וביירות ועד טהרן. איראן נחשפת בקלונה כמארחת שאינה חסינה מפני ידו הארוכה של המוסד הישראלי (לפי פרסומים זרים. ישראל לא קיבלה על עצמה אחריות רשמית עד לרגע זה.), ולבנון מקבלת גלויות דואר אוויר בדמות רעמים על קוליים של מטוסי חיל האוויר שחגים מעל ביירות. כל אזרח ברובע הדאחייה הביירותי יודע שהבא בתור הוא נסראללה. מפגן הכוח הזה מוכיח כי ישראל התעשתה סופית ממתקפת הפתע של חמאס בשמחת תורה ובמובן כלשהו ייתכן שהיא אף מצליחה והוביל את המערכה.
מצד שני העובדה שאויבינו מצליחים להכניס מדינה שלמה לתבהלה, וישראל לא לוקחת את ההגה לידיה ביציאה למתקפת מנע על קיני הטרור בלבנון ומשגרי הטילים הבליסטיים של איראן, מלמדת על סיטואציה לא פשוטה שאותה מנצלים אויבינו עד תום. במובן הזה, לצערנו, הם מנצחים אותנו עוד לפני שנשלח הטיל הראשון מטהרן, והרבה לפני שהמטחים שנורים בכל יום לעבר הצפון בחתירה מתמדת דרומה, יעברו חלילה אל אזור המרכז וירושלים.
קשה לכתוב זאת, אבל זו האמת. הנאום התקיף שנסראללה נשא השבוע מלמד מה איראן וכוחותיה האזוריים הצליחו לעשות לנו בעשרים שנות גלות, שבהן נרדמו ממשלות ישראל על ההגה. ההתעוררות הגיעה, תודה לק-ל, רק אחרי שהאויבים הצליחו להתפתח ולהקים תשתית מסוכנת ואימתנית. ההתפכחות אירעה לאט מדי, ובהרבה תקווה שלא מאוחר מדי.

היעדר מנהיגות
דווקא בתקופה הזו חסרה לנו מנהיגות. מדינה אינה יכולה להסתפק רק בראשי מוסד ושב"כ טובים ובראש ממשלה מוצלח, שמחזיקים בידע נרחב בתורת הלחימה ובניהול זירות קרב. מדינת ישראל זקוקה עתה למנהיגות שיוצאת אל העם ומדברת איתו בשפה ברורה שיש בה כדי לרומם את הרוח ולהחדיר אמונה ותקווה, ללוחמים ולאזרחים כאחד. מנהיגות שמשדרת עוצמה, איתנות, ביטחון שנצא מהקרב שלפנינו חזקים פי כמה, ונוטעת את הנחישות בצדקת הדרך שעלינו לעשות כדי להנחיל את הניצחון גם בלבבות. ידע כל ילד וילדה מדן ועד באר שבע: הגיע הזמן לחסל את מכונת המוות רבת הזרועות של איראן, שישראל לא עשתה דבר עד כה כדי לעצור אותה.
לא מדובר על נתניהו לבדו. כל ראשי הממשלות בעשרים השנים האחרונות לא ביצעו פעולות מעשיות כדי לבלום את האיום האיראני. התוצאה המרה ברורה: משטר האייתולות לפת אותנו מכל כיוון אפשרי. הוא ושלוחותיו ייצרו נשק בכמויות מפלצתיות, בשעה שאנחנו כיסינו עיניים ואטמנו אוזניים. האזעקות התריעו, ואנו החרשנו. עכשיו הגיע הזמן לפרק את המפלצות הללו מנשקן ולהשיב את ההרתעה, למרות הקושי הרב הכרוך בכך.
אבל כאמור, עוד הרבה לפני שפוגעים בראשי הנחש, לפני שמנהלים את הקרב הגדול, צריך לזכור שהקרב על המורל, על הכלכלה, על החיים, על הרוח, אינו פחות חשוב מכל ניצחון אחר. כיהודים השוכנים בארץ המובטחת עלינו להפנים כי לאחר כל מה שעברנו בחודשים שחלפו מאז פרצה מלחמת שמחת תורה, יש לנו משמיים כוחות לעמוד על שלנו מחדש, להילחם כאריות וגם לנצח. והרוח הזאת, שהייתה נוכחת במוחש בערב מלחמת ששת הימים – אבדה.
נכון, ישראל יוצאת למבצעי חיסול מוצלחים מאוד, אבל אילו אריק שרון המנוח היה כיום ראש הממשלה, אין ספק שהוא היה יוצא למתקפת מנע אדירה שהייתה מבעירה את כל אתרי הגרעין ובארות הנפט לאורך כל חבל הארץ הפרסי הענק. שרון לא היה מחכה שישראל תספוג מטחים אדירים כדי לדעת כיצד להגיב. מנהיגות בסדר גודל של לוחם נחוש כמותו, הייתה מוציאה אותנו מהמשוואה המטופשת הזו עוד לפני שהתחילה. לא היה צורך לחכות לרוטינה הקלוקלת, שבמסגרתה הם משגרים ואנחנו מגיבים בזריקת כדור תגובתית. זו התנהלות שמתאימה למגרש משחקים. לא למלחמה קיומית.
ברור כשמש לכל מי שבקי מעט בהיסטוריה הלא רחוקה, שאם יצחק שמיר היה מכהן כיום כראש ממשלה הוא היה יוצא למהלך בלתי מתפשר בדאחייה בביירות, ונסראללה כבר לא היה בין החיים. יש לאיראן בנק של מטרות רגישות בתוך גבולותיה, ואין אף יעד גלוי שאיננו נמצא בתוכנית מגירה כלשהי במערכות הביטחון. מישהו רק צריך מספיק אומץ כדי לשלוף אותן, לאבק ולהעביר למצב משימתי. אלה לא רק מתקני הגרעין הידועים לשמצה. שמיר או שרון המנוחים היו מוצאים דרך לטלטל את איראן מהנמלים ועד שדות הנפט והגז. מבסיסי משמרות המהפכה לאורך המפרץ הפרסי, ועד הפצצה אווירית על מפעלי תעשייה אזרחיים לכאורה, שהבעלות האמיתית עליהם ברורה כשמש.
הקרב הנוכחי אינו רק על השטח ועל עוצמות השימוש בנשק, אלא על המורל והרוח. אנו נמצאים בתקופה של חוסר מנהיגות, ואם לא נתעורר, האויבים ינצחו אותנו עוד לפני שהכטב"מ הראשון יחצה את צומת זיכרון יעקב בואכה ירושלים והמרכז. כדי לצאת מהמצב הזה עלינו להתעורר ולהחזיר את הרוח של ערב מלחמת ששת הימים: רוח של ביטחון עצמי, נחישות ואמונה בצדקת הדרך. רק כך נוכל לנצח במלחמה הגדולה על עתידה של ישראל.

הקרב הגדול
בעוד רבים מבקרים את ראש הממשלה בנימין נתניהו על היסוס ופחדנות, יש לתת לו מקום של כבוד על עמידתו האיתנה נגד הצעות לעסקאות חטופים מופקרות ועל הניהול הנחוש של הקרב בעזה. אך עדיין נתניהו נמנע מלנקוט בצעדים הנחוצים ביותר כדי להבטיח ניצחון אסטרטגי בעקבות האיום האיראני הגובר.

ראש הממשלה בנימין נתניהו באתר פגיעת הרקטה במג'דל שמס שממנה נהרגו 12 ילדים צילום: קובי גדעון / לע"מ

נדגיש שוב כי למרות ההשמצות המגוחכות, נתניהו אינו מסתתר מאחורי ההליכים המשפטיים נגדו. ההפך. הוא טורף את כל הקלפים כדי להגיע לניצחון אמיתי בעזה. מה שישראל חוותה בעזה נחשב לניצחון נגד כל הסיכויים, המעיד על כוחה ועוצמתה ועל הארת פנים שהולכת ושבה אלינו ברחמי שמיים מרובים.
ועדיין ראש הממשלה נמנע מנקיטת צעדים שאין חולק על דחיפותם בהתמודדות עם האיום הקיומי הגובר מצד איראן וזרועותיה. נתניהו נעדר את אותה רוח גבורה שליוותה את המדינה מאז הקמתה ועד לשני העשורים האחרונים. חסר לו האומץ לצאת למהלך, שאגב, איש אינו חושב כי הוא נטול סיכונים. אך שום דבר במזרח התיכון אינו חף מסיכונים. וכשיש צורך לצאת למתקפת מנע בלתי מתפשרת, יש לעשות זאת. על אף הסיכון; למרות המחיר.
ישראל יודעת היטב שמנעד ההתקפות האיראניות והלבנוניות יכול להגיע לכל מקום רגיש. ממחנה המטכ"ל בקריה בתל אביב ועד אסדות הנפט והגז של ישראל. כל המקומות האלה חשופים ופגיעים. ומי מדבר על פגיעה המונית רח"ל, באזרחים. נתניהו צריך להבין שאין לו ברירה אלא לצאת למתקפת מנע נגד איראן, על אף הלחץ האמריקני. עכשיו הזמן להפגין אומץ ולא לחפש תירוצים.
ויש דרישה נוספת ממי שעומד בראשות הממשלה בעת הזאת. עליו לצאת משטף העשייה המלחמתית אל העם, ללכד אותו, לדבר אליו כמנהיג יהודי שאומר: נקלענו למלחמה שלא בטובתנו, אך בסייעתא דשמיא אנחנו ננצח. מנהיג של ממש אמור להסביר לעמו כי האיראנים והלבנונים חזקים הרבה פחות מכפי שהם נראים. הם אולי איתנים ברוחם, דבקים באמונתם ובעלי גאווה ישמעאלית שמעניקה להם אומץ, אבל מעשית, פיזית, אין לאיראן יכולת לפגוע בישראל כפי שהיא מתיימרת ומצהירה. נכון, הזירה בלבנון מורכבת מארגון טרור ענק שיש לו כלים מדויקים שאותם נשמיד ובראשי הארגון נפגע, אבל כדי לנצח את בני המוות הללו עלינו להיות אמיצים, חזקים ונחושים יותר ברוחנו ובאמונתנו.
אמת, קשה להתנהל כשמנגד, בוושינגטון הידידותית לכאורה, מכהן ממשל אמריקני שמסנדל את ישראל כמעט בכל יוזמה. אבל דווקא תקופת הבחירות לנשיאות שאופפת את ארה"ב מכל כיוון, מאפשרת לנצל את תקופת הדמדומים הזו. המועמדים יתקשו כעת לעצור פעולות ישראליות גדולות, מחשש לאובדן קולות. אפשר לנצל גם את העובדה שהנשיא ביידן מתפקד רק למחצה, ומלבד שיחות קשות עם נתניהו, שבהן הוא גוער בו על כך שראש הממשלה הישראלי מאכיל אותו באטריות מחוממות בפעם המי יודע כמה ובולם עסקאות עם חמאס, אין בכוחו של ביידן לעצור פעולת מנע גדולה בלב לבנון ואפילו באיראן.
אין זה הזמן לחפש תירוצים או לתדרך כתבים מבוקר עד ליל על כך שלישראל אין מנדט אמריקני למתקפת המנע וכי האור הירוק יינתן רק אם חלילה ייהרגו אזרחים רבים. זו חשיבה פחדנית, לא פרקטית ובעיקר לא מתאימה למזרח התיכון. נתניהו היה צריך להמשיך בגל החיסולים ולא לעצור אחרי איסמעיל הנייה ורמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר. במקום להמתין לתגובה, היה אסור לישראל להרפות עד שהמנהיגים הערבים של ארגוני הטרור יתחננו להפסקת אש רב זירתית. במילים אחרות: יחיא סנוואר לא היה אמור להספיק להתמנות כמחליפו של הנייה.
זה הפרופיל של הישמעאלי המצוי. זו השפה שהוא מבין. כך ניצחנו במלחמת ששת הימים, כך ניצחנו גם במלחמת יום הכיפורים. אין לנו מתכון אחר לנצח את הקרב.

מסלול ידוע מראש
בינתיים, הצדדים מנהלים מחול מורכב ומורט עצבים של איתותים ואיומים. ביידן אולי ישנוני משהו כפי שטראמפ אוהב לכנותו, אבל בממשל שלו בכל זאת ישנה ערנות סביב הנעשה באזור. בימים אלה מגיעים גורמים בכירים מארצות הברית כמו גם ממדינות אחרות לישראל, במטרה לתאם את ההיערכות ההגנתית לבלימת המתקפה המתוכננת מכיוון איראן וחיזבאללה.
איראן, חשוב לציין, נמצאת במשחק מורכב למדי. אם לשפוט לפי ההתבטאויות של בכירים איראנים, נראה שהמשטר שמתנהל עם הנשיא החדש שנבחר לאחרונה עדיין מנסה לגבש את אופן התגובה על ההשפלה שבחיסול הנייה. מנגד, כפי שכבר נכתב בשבוע שעבר, אפילו איראן לא מעוניינת במלחמה אזורית. האפשרות שאיראן תגיב באופן מתון, כמו במתקפת הטילים והכטב"מים בתחילת הקיץ, נשקלת לא מעט בקרב מנהיגיה הרוחניים.
כאן המקום לציין בהערת אגב כי איראן מצפה שבת בריתה רוסיה תיחלץ לעזרתה, ובסוף השבוע ביקשה מראש המועצה לביטחון לאומי של רוסיה סרגיי שויגו, שביקר בטהרן, לספק לה מערכות הגנה אוויריות מתקדמות ומטוסי תקיפה. לא מדובר על עסקת נשק שיוצאת לפועל ביום אחד. זו הייתה הצהרת כוונות עתידית, עם השלכה פסיכולוגית עכשווית. גם תגובתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין הייתה מתוזמנת ולפי הספר והוא העביר לאיראנים מסר שלפיו עליהם להשתדל, בעת שיתקפו את ישראל במסגרת התגובה לחיסול הנייה, לא לפגוע באזרחים חפים מפשע. נאום המנהיג הדגול שרוממות חיי אדם בגרונו וחרב פיפיות מדממת בידו.
ואחרי הכל, חשוב לזכור שאיראן איננה רק ציר רשע שמטרתו היחידה היא לפגוע בישראל. יש לה אינטרסים מדיניים נרחבים נוספים, כמו יחסים עם שכנותיה ושאיפות שיעיות לשליטה בלתי מוגבלת בחבלי ארץ ניכרים במזרח התיכון. לשם כך היא הקימה טבעת אש שאמורה להגן עליה מפני מתקפות של יריבותיה. טבעת האש הזו נפרצה אומנם בקיץ האחרון, כשאיראן עצמה בחרה לתקוף את ישראל משטחה, אך השלוחות האיראניות בשטחים הקרובים לישראל חשובות לאיראן בזכות עצמן, ולא רק ככלי תקיפה נגד ישראל. ומשכך, מכה ישראלית בהן היא פגיעה בטבעת האש שמקיפה את איראן ומגוננת עליה.
לכן איראן ככל הנראה אינה שואפת לחולל מלחמה כוללת, והנחת העבודה של מקבלי ההחלטות בישראל היא שאיראן תעשה שימוש באחת או ביותר מהשלוחות האזוריות שלה, אך בלי להרחיב את מעגל הלחימה לכיוון טהרן. מצד אחד היא לא רוצה לאבד נכסים אסטרטגיים אזוריים שיבצעו עבורה את התגובה ויזכו לכתישה ישראלית מיידית בתגובה לתגובה, ומצד שני אם איראן תצא ללא תגובה על חיסולו של הנייה על אדמתה (שנעשה תוך ניצול אנשי משמרות המהפכה שהחליפו צד, לפי פרסומים זרים, תמורת בצע כסף) ותשאיר את הזירה ללא תגובה כלל, היא תצא מושפלת עד עפר בעולם הערבי וכוחה הסגולי יפחת.
לעומת זאת, האיום הממשי יותר נמצא בארסנל של חיזבאללה. נסראללה נשמע השבוע בנאומו כמי שכבר קיבל את ההחלטה לנקום את מותו של רמטכ"ל הארגון. שיהיה ברור: במקרה של איבוד בלמים – התקפה מלבנון יכולה להיות מכוונת אל יעדים צבאיים ואסטרטגיים בצפון הארץ ובמרכזה, ולכלול ירי כבד בהיקפים שישראל לא נתקלה בהם בעבר. זאת ועוד, האיום מלבנון מסוכן כרגע עוד יותר מהאיום האיראני בעיקר בשל היקף הטילים שעומד לרשות חיזבאללה, המספר הבלתי מבוטל של הטילים המדויקים שהוא מחזיק בו, וכמובן המרחק הקצר יחסית לישראל.
למעשה, כבר השבוע הרחיב חיזבאללה את טווח הפגיעה שלו דרומה, וברור שהוא מנסה להמחיש לתושבי ישראל שבידו יכולת תקיפה קטלנית יותר. למה מחכה נסראללה, איש אינו יודע. הוא נהנה ממתיחת העצבים של ישראל. לדבריו, זה חלק מהמטרה, ולצערנו, היא הושגה.
לצד ההיערכות ההגנתית של ישראל במערך ההגנה האווירית ובטייסות מטוסי הקרב שאמורות לסייעו ביירוט הכטב"מים, בימים האחרונים מתגברים את האבטחה האישית סביב אישים בכירים ומחדדים הנחיות בטיחות. מספר שרים ביטלו השבוע ביקורים שתוכננו עבורם בצפון. ראשי המועצות המקומיות זעמו, אבל זו הייתה הוראת האבטחה לפחות לחלק מהשרים הבכירים. החיסולים שמיוחסים לישראל, כך חוששים במערכת הביטחון, עלולים לגרור תגובה דומה. לא בכדי שקלו השבוע להעביר את מרכזי הדיונים מהבור בקריה בתל אביב למתחם הממוגן והמבוצר היטב שנמצא אי שם בהרי יהודה, בעומק הקרקע.

ללכת על הקופה
דווקא בתקופה מורכבת זו, רווית התמודדות עם אתגרים ביטחוניים חסרי תקדים, הדרישה למנהיגות אמיצה ובעלת חזון מעולם לא הייתה גדולה יותר. נרצה או לא, ראש הממשלה נתניהו הוא כלי הנשק הטוב ביותר שיש לישראל, אך הוא נכנס לעיתים לתקופות של היסוס והססנות. סוג של מעצור בנשק. עליו לצאת אל העם, לדבר אליו כמנהיג יהודי אמיץ ולרומם את הרוח. הוא צריך להפסיק לאפשר את המצב שבו אזרחים יושבים בבתיהם, מפוחדים ומחכים לטילים.
עכשיו הזמן לגלות אומץ ולהביא ישועה לעם ישראל. על נתניהו לצאת אל העם, לדבר אליו ולרומם את רוחו. אי אפשר לתת לכלכלה להמשיך להידרדר בינתיים, ובלתי אפשרי לחשוב על מציאות כזו, שרבבות הגולים ימשיכו להסתובב מפורקים נפשית. מעגל היתומים והאלמנות גדל בקצב מחריד בכל יום שחולף, ושום דבר לא מתקדם. אנחנו זקוקים לאומץ ולגבורה ולרוח חזקה, את כל השאר יש לנו.
ישראל, כך על פי דיווחים ממקורות זרים, יודעת היטב שמנעד ההתקפות האיראניות והלבנוניות יכול להגיע לכל מקום. ממחנה המטכ"ל בקריה בתל אביב ועד אסדות הנפט והגז של ישראל, כל המקומות הללו חשופים ופגיעים. מלבד נתניהו אין למדינת ישראל אופציה אחרת ועלינו לחזק אותו, אך במקביל ללחוץ עליו לעשות את מה שצריך, בלי להסס ובלי לחשוש. המהלכים שלפניו עתירי סיכון, אבל בימים כאלה צריך להיזכר כיצד הכתה ישראל בערב ששת הימים את המחנות הצבאיים הקדמיים של אויבינו והעלתה באש את נמלי התעופה המרכזיים.
מותר גם לקבל השראה מהאומץ של אהוד אולמרט, שעל פי פרסומים זרים שיגר את סיירת מטכ"ל לפגוע במתקן לא קונבנציונלי בדמשק; רצוי לקבל מעט מהאומץ של אריק שרון שחיסל את אחמד יאסין על כיסא הגלגלים שלו. עלינו להמשיך ולתקוף את אויבינו בלי רחמים ובלי להתפשר, והדבר הכי חשוב: להפסיק ליצור את ההפרדה המטופשת בין מסיתים ואנשי דת שבהם לא נוגעים, לבין מחבלים וראשי ארגוני טרור.
כל אותם מסיתים ואנשי דת שקוראים לטרור, הם מכונת המוות. אותם צריך לחסל תחילה. בהם תלוי הקולר שהפך את הפלסטינים לחיות אדם צמאות דם. הם מזינים אותם בים של דעות ואידאות, מסיתים בפראות וכשהברזל מתחמם דיו משסים אותם בנו. הם הפכו את הצעירים הערבים לחיילים בצבא הטרור.
שיהיה ברור. העם היהודי אינו יוצא לקרב מתוך תאוות ניצוח וכיבוש. במובן מסוים עד שבעה באוקטובר נתניהו התנהל כמו עסקן ברשת חינוך חרדית, שמזיז את השמיכה במשיכות מימין לשמאל, בניסיון לסדר את המשוואות העקשניות בטבלה ובתקווה עזה שכל מה שלא הסתדר השנה עם הגירעונות והאיזונים, יסתדר בשנה הבאה. אבל כל זה נגמר בשמחת תורה. מדינת ישראל לא רצתה לצאת לקרבות בעזה. לא רצתה לתקוף בלבנון. כעת, מחבלי חמאס, חיילי כוח רדואן והמורדים החות'ים לא הותירו לה ברירה.
עמדת המנהיגות של ישראל צריכה להיות בהליכה על כל הקופה, בגבורה, ברוח איתנה, בלי פחד. בשעה כזו דרושה לעם ישראל מנהיגות שסוחפת את כולם אחריה עד לניצחון, והוא לא יבוא בלי מתקפת מנע מפוארת.
על נתניהו להיחלץ מהמעצורים ולצאת למתקפה יזומה נגד איראן, כפי שישראל עשתה בעבר. עליו להשתלט על המצב, ליטול יוזמה ולא לאפשר למהלכים להידרדר עוד יותר. עליו להתעלם מהלחץ האמריקני ולהפגין את האומץ והגבורה שהובילו את ישראל לניצחונות בעבר, כמו בערב ששת הימים וביום הכיפורים. עכשיו הזמן לפעול בנחישות, ללא מורך לב ובלי כל פחד ממה שתאמר הקהילייה הבין־לאומית.
בתקופה קריטית זו, עם האיומים הביטחוניים הגוברים, ישראל זקוקה למנהיגות אמיצה ובעלת חזון. בנימין נתניהו הוכיח את עצמו במערכה בעזה, אך עליו לצאת עכשיו מקונכיית ההסתגרות וההמתנה, לשחרר את המעצור בנשק ולהפגין אומץ ונחישות כמו בעבר. רק כך תוכל ישראל להבטיח ניצחון אסטרטגי וישועה לעם היושב בציון.