שמעון ברייטקופף ד' תשרי התשפ"ה

מכות מצרים
קשה, שלא לומר בלתי אפשרי, לכתוב טור סיכום שנה. השנה האחרונה הייתה שנה עם אירועים בסדר גודל תנ"כי. חורבן היסטורי, התגייסות טוטלית של העם שקם על רגליו להשיב מלחמה, מחלוקות, פירוד, אהבת ישראל, ניסים מופלאים וגילוי שכינה שרק עם אחד קטן ועקשן יכול לייצר.
לפעמים צריך לעשות 'זום אאוט' בשביל לראות את התמונה המלאה. מה שמופלא עוד יותר הוא שגם המכות וגם הניסים קורים באותה משמרת. בשמחת תורה הצבא היה אותו צבא, הממשלה אותה ממשלה, האנשים אותם אנשים.
רק לפני שנה, חבורה של טייחים, פרחחים שטופי מח, הצליחו לארגן מתקפת פתע, להותיר את מערכת הביטחון הישראלית המומה ופעורת פה, וגם אחרי המכה, נדרשו למערכת חודשים ארוכים להתאושש.
התגובות היו מהוססות ולא הייתה הכרעה. ההרתעה הישראלית התדרדרה לשפל חסר תקדים. התקשורת ביקשה להרים דגל לבן, העולם לחץ להתקפל, נראה היה שאין שום תקומה ומפלט מהמצר שאליו הגיעה מדינת ישראל.
והנה, זה לעומת זה, בחזית הצפונית ישב ארגון הטרור החזק והעשיר והמאורגן ביותר בעולם. ארגון שיש לו מדינה, יו"ר כריזמטי, תקציב בלתי מוגבל מאיראן, מאמנים רוסיים, טילים מדויקים, תוכניות סדורות לכיבוש יישובים, ודווקא הארגון הזה, שנערך עשרות שנים למתקפה נגד ישראל, מתפרק מול עינינו כמו מגדל קלפים בסדרת מהלכים עוצרי נשימה של מדינת ישראל.
הצלחה שלא כדרך הטבע. ניסים גלויים.

והעולם כולו עומד משתאה: הייתכן? המדינה שקרסה מול כמה טנדרים ושיירות של פלאחים על אופנועים, מביסה את הבריון השכונתי בסדרת מכות מצרים שלא נראו בעולם המודרני מאז ומעולם?!
אם ישראל כל כך חזקה, אם המודיעין כל כך טוב, איפה כל זה היה רק לפני שנה?!
לא צריך להיות משגיח גדול בשביל לראות שהקב"ה מדבר איתנו.
והוא מדבר איתנו מתוך האש, באופן הבהיר ביותר: למען תדע, כי לא בחיל ולא בכח – כי אם ברוחי אמר ה' צבקות.
בימים שהיינו בטוחים שמדינת ישראל היא מעצמת על, כלכלית, ביטחונית, מדינית, בממשלת ימין מלא-מלא, חטפנו את אחת המכות הקשות בתולדות המדינה. אחרי שנה שנראה היה שאנחנו במצור ובמצוק, בלי אור בקצה המנהרה, בשבע חזיתות פתוחות, בפילוג פנימי שהולך ומתרחב, בדשדוש בעזה, ובאיום מתקרב מצפון, אחרי שקצת זכינו לטעום מהטעם של לב נשבר, קצת הורדנו ממעטה הכוחי ועוצם ידי, כשקצת נשאנו עיניים לשמיים – פתאום אנחנו זוכים להארה אלוקית מופלאה שלא הייתה כדוגמתה.
סדרת מכות מצרים נופלות על אויבינו בכל החזיתות. חיזבאללה מתמוטט לתוך עצמו, חמאס משותק לחלוטין ולא מצליח להוציא אפילו פצמ"ר בתגובה, והעולם כולו עוקב בהשתאות ובעיניים קרועות לרווחה מהיכולות של העם היהודי.
לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי אמר ה'.

 

שאננות קורי העכביש
אם יש לקח שאפשר ללמוד גם מאירועי שמחת תורה וגם מאירועי ערב ראש השנה תשפ"ה, הוא שהדבר המסוכן ביותר הוא לא צבא לא-מאומן, ולא הערכות מודיעין לא מדויקות. המחלה ההרסנית ביתר היא השאננות.
אבל השאננות היא רק תוצאה. קודמת לה היוהרה.
היוהרה של ראשי הצבא בדבר נחיתותם של אנשי חמאס מעבר לגדר, הכתה את כולם בעיוורון שבחסותו פלשו לכאן מחבלי חמאס בבוקר שמחת תורה.
והיוהרה הזו היא לא מחלה מקומית. מהעבר השני, להבדיל, היוהרה של חיזבאללה שזלזל בישראל היא-היא שהביאה עליו את החורבן שאנחנו רואים בימים האחרונים.
נסראללה הפך את הזלזול בישראל לספורט לאומי. הוא היה זה שהסביר לעולם הערבי שישראל קורסת לתוך עצמה. יותר חלשים מקורי עכביש הוא אמר אחרי הנסיגה מלבנון על הצבא הישראלי. הוא השתכנע באמת ובתמים שפלישה של כוח רדואן וכמה טילים על בתי הזיקוק בחיפה ישמידו את המדינה.
הוא תיאר את העם היהודי כעם של מפונקים ופחדנים חדלי אישים, שבמהלך קטן שלו הוא מוציא אותם משיווי משקל. הוא חגג על הפילוג בעם ועל הזעזועים בקואליציה, והתמכר לתיאורים משעשעים על הישראלים הפחדנים שמצטנפים לפינה בכל פעם שהוא עושה קולות מלחמה.
מה שאולי התחיל כדי לנסוך תעצומות ועיזוז בקרב מאזיניו, הפך בהדרגה למשנה סדורה שחלחלה לכל צמרת הפיקוד של הארגון.
בזמן אמת הנאומים האלו הרתיחו כל ישראלי, אבל הנאומים האלו בדיוק הם שאפשרו את החדירה המבצעית שמוטטה את הארגון בסופו של דבר. בלי היוהרה של נסראללה, בלי השכנוע העצמי העמוק שלו שישראל היא קורי עכביש, החדירה הזו ללב הארגון שלו, במופע מודיעיני שהעולם הוכה ממנו בתדהמה – לא הייתה מתרחשת.
אנחנו נוטים פעמים רבות לזלזל באיומים.
מדובר בנטייה נפשית מסוכנת ומוכרת שעוזרת לנו להתמודד עם אתגרים מורכבים. במקרים רבים הדרך היחידה שלנו לאזן בין האויב שאיתו אנחנו עומדים, לפחד שלנו מפני הבאות, היא הקטנה וזלזול באיום שעומד מולנו. בצורה כזו אנחנו משיגים איזה איזון זמני שמאפשר לנו לצלוח את החרדה.
אבל מדובר בסם ממכר ומסוכן.
השאננות היא לא רק מחלה שמלווה אנשים שמנהלים מערכות ענק. היא דבר שמלווה כל אחד ואחד מאיתנו ביום-יום.
זו יכולה להיות שאננות בגידול הילדים. אנחנו יכולים לראות תופעה שלילית שמתפתחת, אבל במקום להודות מול עצמנו שאין לנו הכוחות להתמודד, אנחנו מבטלים את התופעה. מייצרים לה פרשנות שנוחה לנו באותו רגע.
זו גם יכולה להיות שאננות לא מועטה שקשורה בשמירה על הבריאות. רבים מאיתנו נוטים לזלזל באזהרות של רופאים, ומספרים לעצמם סיפורים מפוקפקים כדי שיאפשרו להם לחמוק מביצוע פעולה.
ויש גם שאננות שבאמצעותה אנחנו הורסים בהדרגה את מערכות היחסים שלנו. אם זה בין בעל לאשתו, או בין ילד להוריו, או בין קולגות בעבודה.
כשהדברים נהיים מובנים מאליהם, אנחנו נכנסים למוד של שאננות. אנחנו פחות משקיעים, פחות מקשיבים, פחות ערניים, ומקדישים פחות אנרגייה. מה כבר יכול לקרות, מה הם כבר יכולים לעשות.
וזה בדיוק מה שאמרו גורמי הצבא לפני שנה בדיוק, וזה בדיוק מה שחשב נסראללה. הוא הרי לא באמת תכנן לסיים את חייו לרגל שנה לשבעה באוקטובר. היו לו תוכניות רבות. אבל המתקפות היהירות בשנה האחרונה אל העורף הישראלי, פרסום הסרטונים שהמחישו את היכולות שלו, יצרו את ההבנה כי נסראללה באמת הפליג למקום אחר. הוא באמת השתכנע שישראל היא אויב שהוא אוכל בקלות.
וזה הרגע בדיוק שבו מתרחשת המפלה.

 

זבחי אלוקים רוח נשברה
בימים שאנו עומדים בפתחם יש דיסוננס עצום. מצד אחד, ראש השנה הוא יום חג. אנחנו לובשים לבן, אוכלים בשר ושותים יין. יום-טוב לכל דבר ועניין. כמה שמח? עד שהפסוק בתהילים מגדיר את הימים האלה כימים של שמחה לבריאה כולה. ישמחו השמים, תגל הארץ, נהרות ימחאו כף – מתי כל זה קורה? כשהקב"ה בא לשפוט את הארץ. בימי ראש השנה.
ואתה שואל את עצמך, מה לא בסדר עם העם הזה? ביום הכי מורכב, הכי קשה, שחרב הדין מלהטטת מעל הראש, הוא שמח, אוכל ושותה? שילך לבית כנסת ולא יזוז. שיקרע את שערי השמיים בבכיות. לשמחה זו מה עושה?
אז נכון, אתה פחות חושש מאימת הדין כשהשופט הוא אבא שלך. אתה יכול להיות רגוע שהוא יפסוק לטובתך. אבל אם השנה האחרונה לימדה אותנו משהו, זה את העובדה שהקב"ה לא רואה את הטובה שלנו כמו שאנחנו רואים אותה.
בראש השנה שעבר כולנו ישבנו ושתינו ושמחנו, ובאותם רגעים בשמיים נגזר על אלפי ילדים יהודיים שיגדלו בלי אבא, אלפי בחורים צעירים קיבלו פסק דין שהם יחיו עד מותם בלי גפיים, וכמה אלמנות, כמה חטופים, כמה סבל וייסורים נגזרו על עם ישראל בשנה האחרונה, באותה שעה שאנחנו ישבנו ושמחנו, שתינו ואכלנו.
ברור שהשנה האחרונה היא חלק מהמהלך האלוקי. אבא שאוהב את הילד שלו נאלץ לפעמים להכניס אותו לחדר ניתוח בשביל להציל את חייו. הוא לא נכנע לדמעות של הילד שמפחד מהניתוח אלא מכניס אותו גם אם צריך בכוח. החיים עדיפים על איכות החיים. אבל עדיין איך אנחנו מסוגלים לשמוח ביום כל כך קריטי לעתיד שלנו? ביום שבו אנו נגזרים לשבט או לחסד?
ואולי המצב הבטחוני הוא תמונת מראה למצב הנפשי שלנו. בשנה שעברה הגענו שאננים ובטוחים ליום הדין. מה מאיים עלינו? כמה חילונים בתל אביב שלא רוצים הקפות שניות? נרסק אותם! נחוקק חוק! אנחנו שולטים, אנחנו חזקים, והקב"ה? הוא רק שלא יפריע. אנחנו מסתדרים מצוין. את הגיוס נפתור בחוק. ואם לא יהיה חוק, נעשה עוקף בג"ץ. או שנבטל את בג"ץ. מה שצריך.
השנה, לראש השנה כולנו מגיעים אחרת. כולנו מבינים מה עומד על הפרק. הפסוק בתהילים נותן לנו טיפ נפלא: זבחי אלוקים רוח נשברה. היום כשאין בית המקדש, הקורבנות שלנו הם הרוח נשברה. הלב הנדכה, זה שלא בטוח בעצמו, זה שנשבר לאלפי חתיכות במהלך השנה האחרונה, הוא הקורבן שאנחנו יודעים היום לתת להקב"ה.
אבל השנה, אחרי שכל השנה הקרבנו זבחים של רוח נשברה, אנחנו ננצל את הימים הקדושים של ראש השנה הקרב ובא לבקש ממנו להקריב בפניו את הרוח נשברה. שייקח אותה אליו, ובתמורה יחזיר לנו את ראש השנה שלנו, ימי שמחה ושלמות והתדבקות בהשם. אנחנו מקריבים בפניך את הקשיים, והדמעות, והבכיות. אולי היינו צריכים להקריב את זה בלי כל האסונות, אבל מבטיחים לך שלמדנו את הלקח. קבל את הזבחים שלנו באהבה וברצון ותחזיר לנו שנה טובה ומתוקה.
אמן כן יהי רצון.