לא חנקנו את היצר

להשיב לעמרצעס

יש לא מעט ענפי התמחות בקרב הכותבים והסופרים בעיתונות החרדית. אחד מהענפים הבולטים – אולי הענף הנחשק ביותר בתחום – הוא של הסופר שתפקידו לעמוד בפרץ ו"להשיב חורפינו דבר".

בתפיסה העצמית שלו הוא ממש לא סופר ולא כתב, מה לו ולכל השטויות האלה. הוא רואה את עצמו כאברך משי שיצא להפסקה קצרה מהכוילל כדי להגן על אחיו הנרדפים, הנדכאים והשבורים.

לו זה היה תלוי בו, הוא היה ספון באוהלי שם כל הימים, משתעשע בשעשועי תורה, אבל ההכרח לא יגונה. השילוב בין האצבעות המדגדגות והמשוועות למקלדת, הצורך בפרנסה והעובדה שלצאת מהכולל זה לא אופציה שנמצאת על השולחן, מייצרת תמהיל שמביא אותו להשיב לחורפים. ואם אין חורפים – מייצרים אותם, בשביל להשיב להם כגמולם ובעיקר לקדש שם שמיים ולהעמיד הדת על תילה.

אין תופעה או מעשה שהוא לא יגן עליהם בחירוף נפש ויתרץ אותם בק"נ טעמים. אם יתפרסם שקבוצת בחורים בעלי חזות חרדית עשו מנגל ליד בית העלמין הצבאי ביום הזיכרון לחללי צה"ל עם מוזיקה רועשת, לא רק שהוא יגן עליהם אלא יסביר שזו הדרך המסורה לנו מדור דור. אם היה לו עוד קצת מקום בדף, היה מוכיח באותות ובמופתים שמדובר באחד מעיקרי הדת.

הוא יפרוש משנה אידאולוגית עקומה שכוללת טיעונים שאינם ממין העניין. מי הם בכלל הכופרים האלו? הם מכבדים את יום כיפור שצריך לכבד אותם? פתאום נזכרים לצקצק בלשונם על פגיעה ברגשותיהם? איפה היית בשנים האחרונות שרודפים פה בחורי ישיבות? גם שם עשיתם מחאות? פתאום נזכרים? ובכלל, איזו קדושה יש ליד בית עלמין? מה זה, תורה חדשה הבאתם לנו?

להשתייך לחבורת 'המשיבים' זה תענוג ששמור ליחידי סגולה. מכיוון שהציבור החרדי באמת נרדף, אנחנו רגילים למחוא כפיים לכל מי שמגן, לא משנה באיזה הקשר ובאילו סיבות. וכך אתה נהיה הכוכב הבלתי מעורער של השכונה. גם אלו שתמיד רצית להיות כמוהם ומעולם לא באמת הצלחת, יפנו אליך ויבקשו לחזק את הדברים אחרי ש"שמעו ממישהו" על מה שכתבת.

אפילו המשגיח של הישיבה הגדולה שמעקם את האף על זה שהתחלת לכתוב בעיתון, ירים טלפון ויגיד: "אם כבר לכתוב בעיתון, אז רק כדי להשיב לעמרצעס האלו כגמולם. אתה שליח של ההשקפה הטהורה. אל תירא ואל תיחת. אם אתה כבר שם, תמשיך במלאכת הקודש".

אין כמו לשכנע משוכנעים. ובכלל, הטבע האנושי לא אוהב להתכווץ במקום בחוסר נוחות. הרבה יותר קל להאשים את כל העולם באנטישמיות ובשנאת חרדים מלעשות חשבון נפש.

לשבחו של ידידי מהטור שבצד ימין שאותו משום מה אני מחבב עד מאוד – ייאמר שהוא לא 'משיב' קלאסי. אמת, הוא האחרון שיחמיץ הזדמנות טובה להשיב את חורפינו. והוא כמובן עושה את בהידור חסידי. מסתמא יש לו איזה 'יהי רצון' סודי לפני שהוא כותב, אבל זה לא עיקר עיסוקו. הרבה פעמים הוא נוטל את הפנס ומאיר פינות חשוכות בתוך המגזר שלנו. לכן קצת התפלאתי עליו. מיהודי כמו שרולתר אתה מצפה לקצת יותר מטיעוני "עם כל הכבוד לגיטרות וניגוני קרליבך, הם לא גוברים על השולחן ערוך".

עוד נחזור אליו, אבל הסייעתא דשמיא המיוחדת של הטור גרמה לכך, שסיפור מופלא שמלווה אותי בשבועות האחרונים, עושה סדר בדברים.

הגוערים והמדברים

בתקופה האחרונה, אכשר דרא. המלחמה, פעמי משיח, הקשיים והאתגרים גורמים כמעט לכל יהודי לחפש איפה הוא יכול להיות יהודי קצת יותר טוב.

אפשר ממש לחוש חיזוק בנושא – שאין ספק שצריך חיזוק גדול: הדיבורים בשעת התפילה. בכנות, אין לזה צורה. אף אחד לא מכריח אותך לבוא לבית הכנסת, אבל אם אתה מגיע – תתפלל. לא חייבים לסגור את כל הביזנס בפסוקי דזמרה וחזרת הש"ץ, אפשר להשאיר משהו גם לשעות של הלימוד אחרי התפילה.

החיזוק הזה יפה וטוב, אבל יש מתי מעט שלא מספיק להם החיזוק האישי. הם לא ינוחו ולא ישקטו עד שגם כל הסביבה תתחזק. מי כעמך ישראל.

אולי סיפרתי פה פעם, אבל כשנפתח בית הכנסת שאני מתפלל בו וישבו המייסדים לקבוע את סדרי בית הכנסת, עלה העניין של הדיבור בשעת התפילה. עבדכם הנאמן אמר שבחזונו הוא רואה בית כנסת שיש בו רח"ל כאלה שלא מתאפקים ומדברים בתפילה ולצידם יש יהודים של צורה שמעירים להם. רוצה לומר: בית כנסת שכל יהודי ירגיש בו בבית ולא באיום מתמיד.

היו רבים שלא ראו בעין יפה את האמירה הזו, היו כאלה שבחרו אפילו לנטוש את בית הכנסת במחאה, אבל איך היה אומר הסבא הירושלמי שלי כששכן היה ניגש להתנצל על כך שנבצר ממנו להשתתף בשמחה שערך: "על אלו שהגיעו – אני לא כועס, אז שעליך אכעס?"

גם אני אומר: על אלו שכן מגיעים – אני לא מצליח לכעוס, אז בטח ובטח על כאלה שלא מגיעים ותהא הסיבה אשר תהא, לבריאות לששון ולשמחה.

אבל מאז שנפתח בית הכנסת, זרמו לא מעט מים בנטלות, והדור מתקדם ב"ה. בתקופה האחרונה אני מוצף בבקשות שעולות מהשטח לשלוח הודעות מאיימות בערבי שבתות למי שיעז לדבר בתפילה.

אני יהודי לחיץ וסובל בחיים לא מעט מזה שאני מכפיף את דעתי לדעת הציבור, וכך בשבועות האחרונים אני מוצא את עצמי שולח הודעות חיזוק מהסוג הזה בערב שבת, אף על פי שאני לא מרגיש – בלשון המעטה – שההערות האלה מגיעות משורש נשמתי.

לאחד מהמבקשים אמרתי בשבוע שעבר שנושא הדיבור בתפילה הוא מהעבירות החמורות. בשולחן ערוך אורח חיים (איך מרגלא בפומיה של המעירים: כמדומני סימן קכד סעיף ז או ח, אל תתפוס אותי על המילה) יש נוסח ממש חריג: "ואם שח, הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו".

יש כאן הגדרות יוצאות דופן בחריפותן. גם מוגדר "חוטא", גם "גדול עוונו" וגם "גוערים בו". מה שממחיש ללא כל ספק את עוצם חומרת העניין.

אבל שאלה אחת תמיד הייתה לי: מי הוא הגוער במי שמדבר בתפילה? הרי גם הגוער נמצא כעת באמצע התפילה – ולא שמענו היתר הלכתי שמחריג מהאיסור לדבר בתפילה את חובת הגערה.

השבוע, בערב שבת קודש, הקב"ה שלח לי הארה שביארה את העניין משורשו.

השולחן ערוך מתאר סיטואציה אחת כרונולוגית שמתרחשת כולה אצל אותה אוכלוסייה. ידע בעל השו"ע גם ידע, שבדרך כלל הגוערים והמדברים הם אותם אנשים, שנעים בין שני מצבי צבירה, געירה או תפילה.

אם הם כבר מדברים, עדיף שיגערו זה בזה, אולי בסוף יצא מזה קצת שקט.

להדר בטועמיה

וכעת טיפ קטן לאלו שלא עומדים בפרץ וחייבים לגעור.

אנשים יכולים לקבל גערות ממי שהם מרגישים שזה מגיע מעמקי ליבו. אם היהודי שגער בך ישאל אותך אחרי התפילה איך הפרנסה, מה שלום הילדים ובמה אפשר לעזור, אתה תחבק את הגערה שלו בשתי ידיים, וגם תפיק לקחים ותסיק מסקנות. אבל אם האינטראקציה היחידה שלך עם היהודי היא מסכת גערות, לא רק שהוא לא יתרום כלום, אלא בדרך כלל יחמיר את המצב.

ואני מציע כאן לעשות תיקון גדול. כל מי שצועק – "זה שולחן ערוך מפורש!" ייאלץ להוכיח שהוא מקיים בדקדוק תרי"ג מצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן, לפי ההוראות המפורשות של השולחן ערוך. הוא גם שר ב'מזמור לתודה' (שו"ע מפורש שהובא כאן בעבר לזיכוי הרבים), הוא גם מקפיד להימנע מלשון הרע ורכילות בדקדוק – לפי פרטי הדינים שמופיעים בחפץ חיים וכו'.

כולם יודעים שקל מאוד להדר ב'טועמיה' בערב שבת, אבל אם אתה אוכל ברעבתנות בערב שבת רק בשביל לקיים את המצווה, תאכל בבקשה באותו מרץ גם במלווה מלכה. אם האוזן שלך רגישה לכל לחשוש בספסל האחורי בצד השני של הבית כנסת, נראה אותך שומע גם את התינוק בוכה באמצע הלילה ולא מעמיד פני ישן בזמן שהרבנית קמה לילד.

הקרון האחרון

וכעת בחזרה לשכן מהעמוד ליד, שקצת גזל את החנית מיד המצרי, והזדעזע מעודף ההכלה שמגלים כלפי קבוצות שוליים ותהה מה יהיה עם היהודי שרק רוצה לקיים שולחן ערוך – למה עליו אי אפשר ללמד קצת סנגוריה וקצת הכלה?

לו אני אגלה סוד טמיר ונעלם שנודע לי לאחרונה: היהודי שרוצה לקיים שולחן ערוך – מקיים. הוא לא משיק קמפיין, ולא כותב על זה בעיתון. עם ישראל מלא ביהודים שמקיימים את שולחן ערוך על כל פרטיו ודקדוקיו – בלי שאיש יודע על זה. צנועים ונעלים. יהי חלקנו עימם.

לצערנו, יש מצוות מסוימות שזכו ביחסי ציבור, ויש מצוות שאדם דש בעקביו.

מספרים שפעם שאלו את החזון איש אם ראוי להשתתף בבחירות לכנסת, והוא ענה וללא היסוס: ללא ספק זוהי מצווה גמורה. חזרו ושאלו אותו: האם זו ממש מצווה כמו אכילת מצה? השיב החזון איש: זו ממש מצווה, אבל לא כמו מצה – אלא כמו מרור.

על ה'וגוערין בו', שהוא ציווי גמור של השולחן ערוך, אפשר לומר: זו מצווה בהחלט, אבל ראוי לעשות אותה כמו מרור, לא כמו מצה.

ולידידי מהטור ליד שקבל ורטן על עודף ההכלה שיש בטור הזה לאלו שלא זוכים ללכת במרכז השביל החרדי, אני אומר: העיתונות כולה, הספרות התורנית, מאמרי המערכת, עלוני בתי הכנסת, קווי החיזוק, הדרשות בשבע ברכות, הדרשות של שבת הגדול, דרשות הבר מצווה – כולם הולכים בצעדי ריקוד באמצע הדרך.

וטוב שכך.

עליהם גאוותנו ואליהם אנו נושאים את עינינו.

הטור הזה, הקרון האחרון ברכבת, הוא הפינה הקטנה שבה יש מקום למי שעוד קצת מתקשים.

כאן זה השטיבל עבור אלו שעוד לא חנקו בשתי ידיהם סופית את היצר הרע. זו הפינה עבור מי שעוד לא הצליחו לחסל את הנטיות הרעות, ומנהלים התמודדות יום–יומית, שלעיתים, תתפלאו לשמוע, מסתיימת בהפסד לטובים.

כאן, בסוף העיתון שמאלה, במקום שאחרי הטור של ידידי ה'משיב', נערכת התוועדות צנועה של 'חורפינו' שמשיבים להם כל היום, והם רוצים גם לשמוע משהו דברים המתיישבים על הלב.

ואת זה לפחות אני משתדל לקיים כמו מצוות מצה.

שנזכה לגאולה השלמה.