פרופ' יזהר אופלטקה
ד' אלול התשפ"א
התמודדות עם המגפה לא צריכה לבוא על חשבון החינוך
השמועות שהגיעו לעיירה הקטנה לא הותירו כל ספק; מגפה קשה מתחוללת בעולם ובקרוב תגיע גם לכאן ורבים עלולים למות ממנה, חס ושלום. התכנסו להם נכבדי וזקני העיירה למצוא מוצא. מאבות אבותיהם הם למדו שריחוק חברתי הוא הפתרון ומיהרו לסגור את הדרכים המובילות לעיירה. אבל יום למחרת הגיעה בשורה מרה. אחד התושבים החל לגלות סימני מחלה המזכירים, שלא נדע, את הדיווחים על החולים מעבר לגבעה.
היה ברור לכולם כי המגפה כבר הגיעה אל העיירה ומיד הסתגרו כולם בבתיהם, מפחדים אפילו להנהן בראשם זה לזה ממרחק, שמא יעופו חלקיקי המגפה היישר אל תוך אפם. ישבו כולם בבתים יום, יומיים, ואף שבועיים אבל אז הם גילו שהמזון אזל בביתם, שהילדים ספונים מדוכאים בחדרם, ושדותיהם מתייבשים לאיטם כי אין יד אדם להשקותם.
שבו להם נכבדי העיירה והתכנסו ממרחק של מטרים זה מזה ועם מסכות מסורבלות על פניהם. אחדים כבר לא הגיעו, נפלו למשכב. 'מה נעשה עם המזון האוזל?' שאלו כולם ולא היה ספק שלמרות המגפה צריכים כולם לחזור לשדות, לזרוע את אדמתם ולקצור את תבואתם. אחרת, יהיה הרעב כבד מנשוא ויותר אנשים ילכו לעולמם, חס ושלום. לא הייתה ברירה וכולם חזרו לעבוד בשדות, כנראה בלי מסכה לאור סוג העבודה.
כמו שכולם החליטו אז והיום שתעשיית המזון ממשיכה לעבוד למרות הסיכונים לעובדים ולספקי המזון, כך גם מערכת החינוך חייבת להמשיך ולפעול. כי אם אין קמח אין תורה. אבל אם אין תורה – אין גם את הקמח הנפשי והרוחני הנחוץ כל כך להתפתחותו של האדם בחברה.
כשמגפת הקורונה הופיעה בעולמנו נבהלנו, חששנו, התרחקנו, ועצרנו חלקים רבים מחיינו האישיים והציבוריים. עברה שנה ומחצה והקורונה כאן כדי להישאר. בדיוק כמו שלא ניתן להפסיק את ייצור המזון אי אפשר לסגור את התלמידים בביתם. נכון, זה לא נעים לגלות שהילד הקטן חזר מבית הספר והדביק את סבא במחלה קשה, לא עלינו, אבל כדי שזה לא יקרה, לא צריך למנוע מהילד את חוויות ילדותו – הלמידה בבית הספר, המשחקים עם חבריו לכיתה, ופעולות הגומלין הרגשיות עם המחנך או המורה החשובות כל כך לצמיחתו התקנית של הילד.
בין הפתרון של "נדחה את שנת הלימודים עד לאחר חגי תשרי" או "נסגור את מערכת החינוך" ועד הפתרון של "נתעלם מהקורונה ונלמד כפי שלימדו אבות אבותינו", יש גם פתרונות ביניים.
האחריות הראשונה היא של משרד החינוך ומשרד הבריאות. הואיל והילדים אינם חולים, הבה נבדוק מי נדבק במחלה מבלי שנדע ומי לא. הוסיפו לכך בדיקות שבשגרה כדי לגלות התפרצות עתידית והילדים והמורים יכולים לשהות בבית הספר ללא חשש.
האחריות השנייה היא על מנהלי המוסדות החינוכיים וצוותי החינוך. הרופאים מלמדים אותנו איך להימנע מהידבקות במגפה ובעצם איך להגן על המבוגרים במשפחה. מנהל שיקפיד על כל הכללים, בלי לעגל פינות מתוך אמונה ש"לנו זה לא יקרה כי אנו קדושים מאחרים", יתרום את חלקו למאבק במגפה ויוביל את מוריו בתבונה.
האחריות השלישית היא של ההורים, שכעת חייבים ליטול על עצמם את תפקיד משגיחי הבריאות ולשתף פעולה עם הנחיות הרופאים, המתריעים מפני קרבה לאנשים מבוגרים במשפחה.
רק כאשר כל הגורמים המעורבים בחינוכם של ילדי ישראל ישלבו ידיים ויבינו כי חינוך בזמן מגפה מחייב היערכות אישית, משפחתית, ובית ספרית – נוכל להמשיך ולהשאיר את מערכת החינוך פתוחה. עבור כולנו הצורך בחינוך הילד זהה בחשיבותו לצורך במזון ושתייה.
- הכותב הוא מרצה בחוג למדיניות ומנהל החינוך בבית הספר לחינוך, אוני' תל אביב
כמו שכולם החליטו אז והיום שתעשיית המזון ממשיכה לעבוד למרות הסיכונים לעובדים ולספקי המזון, כך גם מערכת החינוך חייבת להמשיך ולפעול