על אדמות העוטף החרוכות חשבתי שלנו, בני הציבור החרדי, יש תפקיד משמעותי בתקופה הנוכחית
במסגרת סיור מטעם המשרד למורשת ביקרתי לאחרונה באזורים המדממים שבעוטף עזה, מקומות שבהם נרצחו יהודים על קידוש השם בשמחת תורה תשפ"ד.
אני לא אדם רגשן יותר מדי, אבל באותו סיור דמעתי יותר מפעם אחת. כל מקום כזה מספר סיפור, על כל פיסת אדמה קרה משהו והכאב גדול.
היינו באחת ממיגוניות המוות. הדלקנו שם נר והזכרנו את שמות הקדושים שנהרגו כאשר ניסו להימלט מהמרצחים. בהמשך סיירנו במקום שבו הוצבו המכוניות השרופות.
רובנו כבר שמענו את הסיפורים, אבל כשרואים בעיניים זה אחרת לגמרי. הכל נחקק בלב, כל סיפור כאילו ניצב במקום מיוחד משלו ופתאום המציאות מקבלת ממד שונה.
ושם, כאשר יהודי יקר שניכר עליו שבעבר היה רחוק ביותר מדרך התורה והמצוות דיבר איתי בהתרגשות על החזרה שלו לדרך ישראל סבא, הרהרתי בליבי על המצב שבו אנו, בני הציבור החרדי, נמצאים.
בתקופה האחרונה נקרע עם ישראל סביב שאלת חוק הגיוס, עניין שגם בימים של שגרה גורר אמוציות ומזמין חיכוכים, על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה. כתוצאה מכך, גם היחסים בין הציבור החרדי לציבור הכללי נמצאים לצערנו במקום לא טוב.
כמי שזוכה למסור שיעורים גם לציבור דתי ומסורתי, אני שואל את עצמי בכל יום: איך אנחנו יכולים להשפיע על האווירה, להפוך אותה לקצת יותר טובה, מכילה ורגועה?
הרי בשמחת תורה עברנו משהו בגלל שנאת חינם. האם אנחנו יכולים להמשיך עכשיו כאילו כלום לא קרה? האם בגלל שחלף זמן מהאסון הוא פחות מחייב אותנו לעשות חשבון נפש ציבורי בכל מה שקשור לאחדות בעם?
כמובן שיש מחלוקות שיהיה קשה מאוד לפתור ושאולי לעולם לא נפתור, אבל יש משהו אחד שבאמצעותו אנחנו יכולים להשפיע מאוד על האקלים החברתי במדינה.
על מה בדיוק אני מדבר?
מאז שמחת תורה תשפ"ד עם ישראל נמצא במצב של התעוררות. אנשים צמאים לתורה, צמאים ליהדות, צמאים לשמוע את דבר השם. זה קורה לאנשים שמעולם לא הניחו תפילין וגם לכאלה שהיו קצת קרובים ועכשיו רוצים להתקרב יותר. פתאום משהו זז להם בלב.
האחים הללו מחכים לנו עכשיו. הם מחכים שניתן להם את הדבר שהם משתוקקים לו באמת – חיבור לזהות האמיתית שלהם. כך נעזור להם לחזור לצור מחצבתם.
נכון, לא כולנו יודעים איך לקרב יהודים. מדובר במשימה לא פשוטה ואשרי מי שזוכה לעסוק בה באמונה. איני סבור שכל אדם צריך לנסות להחזיר אנשים בתשובה. אבל מה שכן, כל אחד מאיתנו יכול להאיר פנים גם לאנשים רחוקים מתורה ומצוות, לחייך אליהם ולדבר איתם באופן שיעשה קידוש השם. בזכות זה, אני מאמין, בסוף הם כבר יחזרו בתשובה מעצמם.
אלא שלאחרונה, בעקבות המצב הקשה שבו שרוי עולם הישיבות, עולה בנו לפעמים החשק להשיב מלחמה שערה, כמו אלה שחושבים שאם הם רק יתקפו את החילונים חזק יותר הם יביאו לידי כך שיוסדר מעמדם של בני הישיבות.
צריך להיזהר מזה. גדולי הדור יתוו לנו את הדרך הנכונה שבה ננהג, ועד שלא תצא הוראה ברורה מפיהם אין לנו לנקוט צעד תוקפני כזה או אחר. יתרה מזו, התנהלות שגויה שלנו עלולה למנוע מאנשים רחוקים להתקרב.
אם אנחנו נדבר כל יום נגד הציבור הכללי, נתקוף אותו ונזלזל בתרומתם של החיילים שמוסרים נפשם על קידוש השם, רק נרחיק את אחינו התועים מדרך התורה והמצוות.
אנחנו צריכים לאהוב אותם, לחבק אותם, לדבר אליהם בכבוד ולתת להם את היחס הראוי להם באמת.
מרוב בלבול ופחד, אנחנו שוברים לעיתים את הכלים וגוזרים גזרות מדעתנו. התבלבלנו. להעריך חייל שמוסר נפש זה לא ויתור על ערכים. להוקיר אדם שעושה השתדלות בעבורך זה לא דבר שלילי. לכבד משפחות שכולות שאיבדו את עולמן זה לא שמד רוחני.
אני לא בטוח שיהיה קל למצוא פתרון מוסכם לנושא הגיוס. אנחנו, כיהודים חרדים, מבינים היטב מה המשמעות של לימוד תורה, כמה הוא חשוב לעם ישראל וכמה הוא משפיע גם על שדה הקרב, אבל לא כולם מבינים זאת ולכן אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו נמצאים.
אבל מי שחושב להילחם בצד השני, שסבור אחרת, טועה. דברים כאלה לא פותרים בהפגנות. ההפגנות שגדולי ישראל הורו לערוך היה בהן לרוב עניין של תפילה, זעקה וכאב, לא התנכרות לתחושות של השני.
הסיבה שאני כותב על זה עכשיו היא שבעוד ימים ספורים יתחיל בין הזמנים ואז כולנו נעמוד למבחן, נרצה או לא נרצה.
יכול להיות שנפגוש אנשים רחוקים שיתעקשו לבזות אותנו ולדבר נגדנו, אולם אנחנו ננהג בכבוד ובאצילות. לא נתווכח, נתרחק מעימותים, רק נרבה אהבה ואחדות.
נבין את גודל השעה, לא נשיב מלחמה שערה וכך נזכה לקדש שם שמיים.
***
סיכת ביטחון
בשנות הקמת המדינה, כאשר הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל היה בחור צעיר, הוא חבר ל'ברית הקנאים', קבוצת בחורי ישיבות צעירים שביקשה למנוע חילולי שבת במדינה, מכירת טרפות ושאר מרעין בישין שפשו בימים ההם, רח"ל.
דרכם הייתה לפעול נגד מחללי שבת, לנתץ חנויות של מאכלי טרפה וכיוצא בזה.
באותה קבוצה פעל יחד עם הגר"מ גם בחור בשם שלמה לורנץ, לימים חבר כנסת ושליחם של גדולי ישראל באגודת ישראל.
בהמשך חייו, כידוע, נהג הגר"מ אליהו לקרב רחוקים בדרכי אהבה וריצוי וזכה להיות אהוב ונאהב על כלל חלקי העם.
כאשר נשאל בזקנותו על הדרך שבה נהג בברית הקנאים כבחור, ענה הרב ואמר: "דעותיי לא השתנו כהוא זה וגם היום אני פועל כדי שעוד יהודים ייכנסו תחת כנפי השכינה, אבל אני יודע שהדרך שבה נהגתי אז הייתה טעות".
השאיפה שלנו היא שלומדי התורה יזכו לכבוד הראוי להם, שעולם הישיבות לא ייפגע ח"ו, אך עלינו להיות חכמים, לא צודקים.
עלינו לקרב את אחינו התועים, לקבל אותם בסבר פנים יפות, ובזה ניוושע.
